מאודיות // הטור של לילך וולך

בזמן הסגר השלישי למניינם, בתוך החיפוש הבלתי נגמר להסחות דעת וסימום עצמי מרצון, הגענו גם אל הסרט הבלתי נסבל 'אליס מבעד למראה' (2016), המשכו של הסרט הלא טוב 'אליס בארץ הפלאות' (2010). האם היו לנו רמזים מטרימים באשר לצפייה? היו. אבל ממש כמו אליס, אני מסוגלת להאמין בשישה דברים בלתי אפשריים עד לשעת ארוחת הבוקר. די אם אומר שבסרט השני צפיתי תוך משחק סוער באפליקציית 'מיליונר' (הרגל אחר שפיתחתי בזמן הסגר הראשון למניינם), משליכה הערות סרקסטיות שאיש לא ביקש ולאו דווקא משפרות את חוויית הצפייה עבור הקהל השבוי.

כל זה המשיך עד לרגע שבו הכובען, המגולם על ידי ג'וני דפ, מטיח באליס המבוגרת השבה לביקור בארץ הפלאות, מבלי לזכור שכבר הייתה שם כילדה, שהיא "איבדה את המאודיות שלה". למעשה, הציטוט המדויק הוא: "You're not the same as you were before. You were much more… muchier. You've lost your muchness". שם נשמט הסמארטפון מידי, והרהרתי בעצב בקול: "גם אני איבדתי את המאודיות שלי".

אם כבר מאודיות ואובדנה, השלכתי את עצמי ראש מטה למחילת הארנב כדי לחפש את הציטוט המקורי מתוך הספר, בתקווה שקצת מעצמי חזרה דרכו. הרשת מלאה מופעים מאוירים כאלו ואחרים של הציטוט המשויך ישירות למחבר הספרים לואיס קרול, אבל אפס – בספר הספציפי לא מצאתי לא אותו ולא דומה לו. לעומת זאת, בספר הראשון, 'אליס בארץ הפלאות', נמצא הציטוט המקורי, ההרבה פחות קונקרטי: "he Dormouse […] woke up again with a little shriek, and went on: '—that begins with an M, such as mouse-traps, and the moon, and memory, and muchness—you know you say things are 'much of a muchness'—did you ever see such a thing as a drawing of a muchness?'".

בגרסה העברית שבידי, זו שתרגמה רנה ליטוין, אפילו המושג "מאודיות" לא נמצא, ובמקומו יש רשימה אחרת של מילים עבריות שמתחילות במ', כפי שהנמנמן מונה אותן: "כמו מים, מעות, משחה – ומה־שכתוב־כאן. אתם מכירים את ראשי התיבות של מה שכתוב כאן?". מבלבל. ולא תומך בשום צורה את המסע שלי לרחמים עצמיים ורפלקציה, חבל מאוד.

בכל זאת אי אפשר היה שלא לצחוק מזה: חשבתי ביומרנותי שאוכל להיתלות באילן הגבוה לואיס קרול, ובמקום זאת איאלץ להיאחז בציפורניים בשיח הנמוך שהוא ג'וני דפ. הנקודה היא בכל אופן אותה הנקודה, ואם יורשה אתרגם אותה חופשית: "את לא כתמול שלשום. היית מאוד יותר… מאודית. איבדת את המאודיות שלך". בכל קבוצת נערות יש את הלהוטה. היא מוגזמת, היא רוצה להיות שחקנית או זמרת או משוררת או שלושתם גם יחד. היא בוכה בקלות וצוחקת בקלות, היא מתלבשת משונה ולא מתאים לאירוע, היא מתאהבת ומתרסקת והיא דרמה, לפעמים מלודרמה. היא מדברת בקול רם מדי, או שהיא משתפת יותר מדי, והיא פורצת בדברים ולא סתם מתחילה אותם, כי הכל דחוף והכל חשוב והכל סימן והכל הרה גורל. מהסביבה שלה היא חוטפת "מה את מתלהבת" ו"תרגיעי" והיא רגילה לחיות עם המחשבה שהיא טו מאץ'. האמת היא שזה לא משנה אם היא באמת יותר מדי או שהיא בלתי נסבלת, היא בחיים והדופק שלה דופק, והלחיים שלה ורודות. והיא מאודית. דווקא אליס אף פעם לא נראתה לדעתי האישית מאוד מאודית, אבל בילבי, ואן האסופית, וג'ו מארץ', ואליזבת בנט, והנסיכה ליאה, וסגן אלן ריפלי – פאק, יס! ומאוחר יותר גם הרמיוני גריינג'ר וגם קטניס אברדין, הן השראה למאודיות. אליס הייתה קצת פוצה שהדברים יותר קרו לה מאשר היא גרמה להם לקרות, וכך או כך, לואיס קרול מעודו לא טען עליה שהיא מאודית, והיה עסוק במקום זה בצילום ילדות מעורטלות.

–

אם לשים את המטאפורה של אליס המחליקה להזיות או חלומות או ארצות, בצד – בחיים האמיתיים מדובר בקיום לא נוח. זה לא נוח להיות הנערה הזו. וזה לא נוח להיות האישה הזו. מה שהיה חינני כילדה ומקסים כפעוטה, הופך להיות מטרד כשאת מנסה לפתוח בחיים בוגרים ומגלה משום־מה שהדרישה היא שתרסני את עצמך ושתציגי פחות ממך. יש מעט דברים שמוציאים סדיזם מאלו שממילא נוטים לכך, מאשר היותך יותר מדי. ואחרי שכבר עברת את כל הגלגול הזה, וקיררת את מה שלהוט ויישרת את מה שעקמומי וראית שאת נוהגת בחיים שלך ממושב הנוסע – התבגרת והפסקת עם זה. הפסקת והיית את העקומה, המדי, המתלהבת, המוטרפת, המשוגעת לדבר, השונאת מאוד מכל הלב, האוהבת מאוד עד הגג. וזה החזיר אומץ, וזה החזיר שלווה, וזה החזיר את הצבע הוורוד ללחיים שלך. והתרגלת, והשלמת ושמחת במה שאת. ועכשיו, עשור, עשור וחצי אחר כך, מה? נגמר? מה עם כל המאודיות הזאת, לאן היא הלכה ואיפה היא מאוחסנת, וזה עכשיו לתמיד?

לפני כמה שנים הרגשתי שסוף־סוף הגעתי. זה דבר מפחיד מאוד לומר על עצמך – הגעתי, אבל ככה הרגשתי. היה מה שרציתי, היה מה שהייתי צריכה. חשבתי לעצמי, "אוי ואבוי, מה אני אם אני לא לא־מרוצה, אם אני לא עדיין בדרך לאנשהו?". אבל ככה הרגשתי, ומתוך כך הצלחתי להגיד בזהירות – אוקיי, אם כך, תודה רבה על הכל בינתיים, אשמח שזה ימשיך בבקשה. וזה לא המשיך. זה לא. חתיכות קטנות מהשטיח שעמדתי עליו הלכו והתכרסמו, ולא ידעתי לומר למה או מה עשיתי כדי שזה יקרה, אני עדיין לא יודעת. אנשים שנעלמו, דלתות שנסגרו, אפשרויות שהתמעטו. ככה זה היה, יותר ניסיונות וכישלונות מאשר ניסיונות והצלחות, המאזן הופר ונהיה לא לטובתי, המאזן נהיה לרעתי. מה שרציתי לא קרה, מה שניסיתי לא צלח, כלום מזה. השלכתי עשר חכות וכולן חזרו ריקות. הפסקתי להשליך חכות. מדי פעם, איזו אחת, שלא לאבד את תנועת המפרק. בדרך כלל היא חזרה ריקה. הדברים שקרו, קרו רק כיוון שהיה מי שהתעקש איתי ועליי, אני מתוך עצמי הפסקתי לנסות.

בשביל מאודיות צריך שלא להתייאש. זה מפתה להאשים את הקורונה, או לחשוב אפילו שהשנה האחרונה טרפה את הקלפים ככה שאולי כולם חווים אותו הדבר, אבל לא נראה לי. התנועה של טקסטים על מאודיות שאבדה היא בדרך כלל ככה שהם צוללים מטה ואז מרימים ראש, מספרים על מציאה מחדש. זה כמו המהלך הקתרטי של לצפות בסרט בתאונה איומה, ובסצנה הבאה לפגוש בגיבורה כשהיא נקייה, מסורקת ומונחת במיטת בית חולים, מושלמת למעט שריטה חיננית במקום לא קריטי. אין לי משהו מעודד באשר לחינניות הדבר, ואני לא יודעת לומר שזה במקום לא קריטי. אני יודעת שהיה שם משהו ושהוא הוכרע, וגם שזה כנראה עליי, כלומר שזה עליי לקיים את המשהו המאודי הזה גם ללא המבט החיצוני. רגע לפני שאני הופכת לאיזו בייבי ג'יין מופרעת, להתבונן פנימה, גם בחיבה גם בחמלה. שיהיו מילותיי הבטחה.