מה יותר טבעי מזה – ילדה קטנה רצה לזרועות אבא או אמא, מנפנפת בשמחה בציור שציירה בגן, ובגאווה לא מוסתרת שאין בה עדיין בושה או אשמה, קוראת "תראו מה עשיתי!". מה יותר טבעי מהרצון שידעו, שכל העולם ידע – זו היצירה שלי; השם שלי המתנוסס עליה מייצג אותי, את הכישרון שלי, העמל שלי, המחשבות הפרטיות שהונכחו לכדי מציאות. ולמה דווקא ילדה קטנה היא זו שמככבת בדוגמה? כי אותה ילדה עתידה, מבחינה היסטורית, לוותר בקלות רבה יותר או מסיבות רבות אחרות על שמה, על ה"תראו מה עשיתי" שלה, ולהסתפק בפסבדונים.
באמצע שנות ה־90, כאשר ג'ואן, אם חד־הורית בת 38, נכנסה נרגשת למשרדי ההוצאה לאור Bloomsbury Publishing כשהיא אוחזת בכתב יד שכבר נדחה פעמים רבות בעבר, אמר לה המוציא לאור (אפשר כך לדמיין), "ספר עב כרס על ילד קוסם בעולם של מכשפים נשמע נחמד מאוד, אבל נערים לא רוצים לקרוא ספרים של נשים". וכך שוכנעה ג'ואן לטשטש את המגדר שלה ואימצה את ראשי התיבות ג'יי.קיי רולינג. זו לא תהיה הפעם הראשונה שרולינג תבחר בשם עט כדי למכור את ספריה, אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.
דעה קדומה וזהות עלומה
ספריה של אלנה פרנטה ('החברה הגאונה', 'הסיפור של שם־המשפחה החדש') החזירו את הפוקוס אל העניין המשני אך לא שולי ביצירתה של היוצרת האיטלקייה המצליחה: עובדת היותה עלומה, מבחירה. הפסבדונים של פרנטה, שחלק מקוראיה וממבקריה אף לא בטוחים במגדר שלה, הוא האלמנט היציב ביצירתה. בעידן שבו היח"צ הוא המסר, הבחירה של פרנטה אמיצה במיוחד, ולהבדיל אולי מן הבחירות ההיסטוריות בפסבדונימים (נשים שלא התקבלו כסופרות בגלל מגדרן; סופרים שלא רצו שיקשרו את יצירתם אליהם; סופרים שביקשו לפתוח דף חדש מול הקוראים) – נדמה שפרנטה דווקא עומדת שקופה וחשופה יותר מסופרים אחרים שמתראיינים בכל מוסף תרבות שיגולל את ילדותם, מיניותם וכל אלמנט ביוגרפי אחר שיאפיל על היצירה העירומה שלהם.
לחשד שכתיבתה היא בכלל של גבר, או אפילו קבוצת גברים, השיבה פרנטה בראיון נדיר, וכמובן כתוב, לגילי איזיקוביץ מ'הארץ' ב"גם היום, בכל תחום, רק מצוינותם של גברים נתפסת כאוניברסלית. הנשים מקבלות הכרה ביכולתן רק בגבולות המין שלהן. אם הן מסיגות גבולות אלה, הן מאבדות פתאום את מאפייניהן, לא יכולות להיות אלא גברים. כל אישה שמבריקה כפי שגברים חושבים שאישה לא אמורה להבריק הופכת מיד לאיזה זכר סימבולי".
מאז ומעולם נאלצו נשים כותבות להסתיר את זהותן כדי להצליח להכניס רגל בדלת הכבדה של עולם הספרות. האחיות הנובליסטיות אמילי, שרלוט ואן ברונטה פרסמו את ספריהן בראשית דרכן תחת השמות אֵליס, קארר ואקטון בל. "לא רצינו להצהיר על עצמנו כנשים", סיפרה שרלוט ברונטה, "מכיוון ש – (להוציא את העובדה שצורת הכתיבה והחשיבה שלנו לא נחשבת ל'נשית') – היה לנו הרושם המעורפל שסופרות נשים היו מועדות יותר ליחס שיש בו דעות קדומות".
הרושם המעורפל הזה, כפי שניסחה באיפוק האחות לבית ברונטה, לא היה תלוש מהמציאות. נשים אכן נתבקשו להישאר במקומן ה"נשי" – בבית, במטבח, בינות פקעות צמר סריגה וגלילי חוטי רקמה. הציפייה הייתה שנשים יעבירו הלאה בכתיבתן את אמנות הנשיות לדורות של נערות שרק משתוקקות ללמוד את הלכות החברה והקוד ההתנהגותי המצופים מהן.
לואיזה מיי אלקוט זכתה להצלחה בלתי מעורערת עוד בחייה כסופרת הנערות המהוללת שהייתה אחראית ליצור את דימוי המתבגרות האמריקאיות השלם והפמיניסטי ביותר (לתקופתו) בספרה 'נשים קטנות'. אבל את המותחנים האפלוליים והגותיים שכתבה, בחרה אלקוט לפרסם תחת הפסבדונים א.מ. ברנארד. הדימוי הפדגוגי, הנקי והמהוגן של אלקוט לא עמד בקנה אחד עם הספרות הזולה והסנסציונית לכאורה. הסוד הכמוס של הסופרת שהתמחתה בפומבי ב"נשיות" נשמר בקפידה, ורק בשנות ה־40 של המאה שעברה, למעלה מיובל לאחר מותה, הצליחו ספרנית וסוחרת ספרים נדירים לגלות את העומדת מאחורי תעלומת א.מ. ברנארד.
ההיסטוריה משופעת נשים שכתבו תחת פסבדונימים גבריים – מאמנטין אורור לוסיל דופן שכתבה תחת הפסבדונים ז'ורז' סאנד, דרך מרי אן אוונס הידועה יותר כג'ורג' אליוט, ועד אליס ברדלי שלדון שכתבה ספרי מדע בדיוני תחת שם העט הגברי ג'יימס טיפטרי ג'וניור. "היה לי יותר מדי ניסיון בלהיות האישה הראשונה בכל מיני עיסוקים ארורים", הסבירה שלדון, ובזאת כנראה רמזה לעברה יוצא הדופן כקצינה בחיל האוויר האמריקאי ולשירותה בסי־איי־איי. הכתיבה היא כורח ארור, דיבוק הדורש את ליטרת הבשר שלו, וכדי להצליח לפייס אותו ויתרו נשים על אספקטים בזהותן.
"כולנו יכולים להבין מדוע נובליסטית הרגישה צורך לפרסם את ספריה תחת שם בדוי של גבר", אומרת נוית בראל, משוררת ועורכת ספרי מקור בהוצאת ידיעות ספרים. "נשים שכותבות רומנים הן המצאה חדשה מאוד יחסית, ועד היום לא מתייחסים אליהן באותה הרצינות שבה מתייחסים לנובליסטים גברים. ברשימת הספרים העבריים שאתם חייבים להכיר מן השנה הזו, שפורסמה בעיתון 'הארץ' ושאני הייתי חלק מהממליצות על הספרים שנמנו בה, לא נכללו רומנים מאת נשים. כשהעברתי את הרשימה שלי לעיתונאית, הכרחתי את עצמי לכלול בה אישה אחת (לאה גולדברג, 'והוא האור'), אבל הבעייתיות נותרת בעינה. אותה לאה גולדברג הצהירה על עצמה בראשית דרכה, 'אני לא עלמה הכותבת שירים. אני משורר'. היא ידעה עד כמה שביר ומועד ללעג הוא הדימוי של המשוררת (גימנזיסטית מאוהבת, רגשנית ובלתי רצינית), וביקשה שיתייחסו אליה כמו שהתייחסו לשלונסקי. נחמד שלהיסטוריה צדק משלה. מי זוכר את שירת שלונסקי היום, לעומת שירתה שלה".
גבר בשינוי אדרת
מי שלא העסיק עצמו במיוחד בנשים נובליסטיות הנוטלות לעצמן פסבדונימים גבריים מתוך הרצון להילקח ברצינות הוא ד"ר ישראל רובין, שפרסם ב־1945 בעיתון 'על המשמר' מאמר יפהפה ונוגע ללב – 'בראי־הפסיבדונימים: קצת כרקטרולוגיה ספרותית'. לשם ההגינות, יש לומר שרובין עסק בעיקר בפריחה המאסיבית של כתיבה תחת שמות עט שהייתה נפוצה בקרב סופרים ישראלים ויידישאים (שחלקם כתבו משום מה תחת עשרות שמות שונים); והתופעה הרחבה של נשים שנאלצו לכרות לעצמן את השדיים מטאפורית כדי להפוך לאמזונות ספרותיות דילגה מעל לראשו בכתיבת המאמר על אותה כרקטרולוגיה פסיכולוגית המביאה אדם לכתוב תחת שם שאינו שמו.
בלשונו המצטלצלת מנה רובין שלוש סיבות עיקריות ומלאות שאר רוח באשר לסיבות ולמאפיינים של אותם סופרים. "הגורם המשחקי", שהסביר כיצר המשחק המשותף לילד ולאמן; "הרגשת הריבוי והמורכב" המאפיינת סופרים שחווים שיש בם קולות שונים המתכנסים תחת זהות אחת לא מספקת – "הנני יחיד מלבר ורבים מלגו"; והסיבה האחרונה והכמעט מובנת מאליה לכל מי שטבל רגליו בשלולית הארורה של האמנות – "בריחת האמן מעצמו". אם מתעקשים מאוד אפשר לומר שתחת המאפיין האישיותי האחרון הזה, אפשר להכניס גם את הסופרות שכתבו תחת שם גברי בדוי. אבל למה שנעמיד פנים ונאמר שהנשים ברחו מנשיותן כשלמעשה הן נאלצו לברוח ממה שהחברה המגבילה והמוגבלת חשבה עליהן.
כך או כך, כתיבה בפסבדונים הייתה כל כך רווחת במאה ה־19, עד שב־1882 ראה אור 'מילון הפסבדונים והספרות האנונימית בבריטניה', שכלל לא פחות מתשעה כרכים. המילון מיפה ותיעד את כל הספרות האנגלית שהתפרסמה עד לאותו הזמן תחת שמות עט. גם כאן כותבי המילון, אשר ניסו לעמוד על שורשיהם האישיותיים של הכותבים בעילום שם, טשטשו במתכוון או מתוך לקונה תפיסתית את הפלח הלא מבוטל של נשים שנאלצו לכתוב שלא בשמן על מנת להתקבל לחוג הסופרים, ואת הסיבות באשר לכתיבה בשם עט תלו בביישנות מסיבות שונות.
פסבדונימים, עם זאת, הם כמובן לא עניין נשי גרידא. לא חסרו סופרים מפורסמים שבחרו לפרסם את כתביהם תחת שמות בדויים מוולטר, דרך לואיס קרול, ג'ורג' אורוול, פבלו נרודה, ק. צטניק ועד אמיל אז'אר. יהיה זה האלמנט המשחקי, ריבוד הקולות או הרצון לברוח מעצמם – כפי שאבחן רובין – כך או אחרת, סופרים גברים רבים נטלו לעצמם פסבדונים, לעתים יותר מאחד, לעתים אפילו נשיים.
15 שנים תמימות חלפו עד שנתגלה ב־2008 שהספר השערורייתי 'קסם על ים כנרת' מאת סופרת בשם רויטל בק הוא למעשה פרי עטו של סופר, ולא סתם סופר אלא יורם קניוק. כאשר התייחס קניוק לכתיבתו בפסבדונים בראיון שהעניק לכרמית ספיר־ויץ באתר nrg, אמר: "המצאתי שם וחתמתי איתו על הספר כי אני לא רוצה להיות אני. עוד כשהייתי בן שמונה, היֵקים הגיעו ארצה ושכנעתי את כולם שאני יקה ושנולדתי בגרמניה. כשהיו מכים ילד, הוא היה צועק 'איי'. ילד יקה היה צועק 'אאו'. פעם החטיפו לי מכות רצח וצעקתי 'אאו', אבל יחד עם זה נהניתי מהמחשבה שנולדתי בגרמניה".
זה לא היה הניסיון הראשון של קניוק לבדות לעצמו זהות. את הספר 'ערבי טוב' פרסם תחת השם יוסף שרארה. "אילו יכולתי, הייתי כותב את כל הספרים בעילום שם כי יותר נעים לשמוע מישהו מדבר על הספר שלך בלי שידע שזה אתה. הרעיון של כתיבת ספר מבלי ידעו מי אני נורא משך אותי, אבל בארץ לא הייתי סופר קל לעיכול. אילו לא הייתי מתראיין, אף אחד לא היה קורא אותי. סופר כמו יהושע קנז לא צריך להתראיין, אבל אותי לא אהבו", סיפר קניוק באותו ראיון.
"כעורכת הייתי ממליצה לסופר לפרסם תחת שמו, כמובן, ולבנות לעצמו שם כסופר", אומרת בראל. "לא הייתי רוצה שתגלית ספרותית משמעותית שלי תתחבא מאחורי זהות בדויה, אבל אני מכבדת את הבחירה הזו. ספר טוב יימכר בכל מקרה ויזכה לביקורות טובות ממילא. אינני יודעת אם זה קשור לתרבות הדיגיטלית. הלוא היו סופרים שפרסמו תחת שם בדוי לאורך ההיסטוריה. אני דווקא חושבת שהנרקיסיזם של היום מיעט את סופרי השם הבדוי, כי אנשים מחפשים להתפרסם, ומנגד מו"לים מחפשים שמות. ישנן הוצאות ספרים שפונות לאנשים מפורסמים מכל מיני תחומים שמשיקים לכתיבה ספרותית ומציעות להם לפרסם מפרי עטם רק כדי שתהיה להם שורה של שמות מפורסמים בקטלוג".
אז גברים יכלו לבחור בפסבדונים, כמובן, אבל עיקר הדגש הוא על חופש הבחירה. כאשר רומן גארי, הדיפלומט והסופר הצרפתי, מאס במבקריו שהספידו את סגנונו, הוא החליט להמציא עצמו מחדש כאמיל אז'אר. "האני שלי אינו מספיק לי", העיד על עצמו. הספרים החדשים של הסופר ה"חדש" הצליחו מאוד. 'כל החיים לפניו' קיבל תשואות ספרותיות. אפשר לשער שתחושת הניצחון והזעם היוקד נמהלו אצל הסופר הפורה שהתמרמר על היחס הלא הוגן כלפיו.
רודולף וילהלם פרידריך דיצן, מתנגד המשטר הנאצי, ידוע כמי שכתב תחת הפסבדונים הנס פאלאדה. ההיסטוריה החיצונית התערבבה בזו האישית ולכן רווחת הדעה המוטעית כי דיצן לא יכול היה לפרסם תחת שמו האמיתי מטעמים פוליטיים. אבל האמת היא שככל הנראה הבחירה בפסבדונים הנס פאלאדה (הלחם של שני שמות מגיבורי אגדות האחים גרים) קשורה יותר לנפש המסוכסכת של הצעיר הדיכאוני שניסה ליטול את חייו והיה אלכוהוליסט מכור למשככי כאבים.
מן העבר השני של גדרות התיל הנאציים, יחיאל פיינר, עילוי ישיבת לובלין והמשורר היידישאי, היה השורד היחיד מכל משפחתו. ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ עלה לארץ, שינה את שם משפחתו כמו ניצולי שואה רבים, וקרא לעצמו יחיאל די־נור. אבל את הקריירה הספרותית המונומנטלית שלו בחר די־נור לכתוב תחת הפסבדונים ק. צטניק; מעין קוד חידתי שמשמעותו בהגייתו כמילה אחת "יוצא מחנות הריכוז". די־נור ויתר על האדם היחיד ובחר בייצוג כללי, בהיותו קולם של הנאלמים, המושתקים, אכולי האשמה והיגון. לקראת מותו דרש הסופר שלא ייערכו אף טקסים לזכרו שלו, האדם האחד שנפטר מעולו של העולם. "חשוב שק. צטניק חי, והוא כנראה יחיה לנצח", אמר.
סופרים גברים בחרו להמציא עצמם מחדש, בחרו לברוח מעצמם או מהביקורת, בחרו לייצג דבר גדול מהם. אין בזה כדי לפתוח מלחמת מינים אנכרוניסטית, רק לעמוד על ההבדל המהותי בין האפשרויות הגבריות לכורח הנשי בכל הנוגע להיסטוריית הספרות ולשיקוף שלה את מעמד הנשים באספקטים השונים של החיים.
תעלומה בלשית
כתיבה בפסבדונים היום, בעידן שהגדירו את חוקיו מחדש מארק צוקרברג, ג'וליאן אסאנז' ואדוארד סנודן – ודאי באקלים שבו נשים סופרות הן לא עניין שמעורר הרמת גבה – היא מעשה חתרני מסוג אחר. לאחר שכולם ידעו שג'יי.קיי רולינג היא אישה שטובלת את הנוצה שלה באגם הדיו הגברית של עולמות הפנטזיה, שסימנה את מקומה בעולם הספרות למבוגרים עם 'כיסא פנוי' והפכה לאחת הנשים העשירות והחזקות בעולם, החליטה הסופרת לפרסם רומן בלשי בשם 'קריאת הקוקייה' תחת שם עט גברי, רוברט גלבריית'. הבחירה הזו מעניינת מכמה סיבות שלהן ולכרקטרולוגיה של רובין אין דבר במשותף. הראשונה היא שרולינג, בצעד שניתן לאפיין אותו כ"לא נשי" לפחות ברמה ההיסטורית, כבר זכתה לתהילה גדולה עד כדי שהיא בחרה לאפס את נקודת הפתיחה שלה ולהיבחן מחדש במבט לא משוחד. בעניין זה, אין כמעט קשר פסיכולוגי בין ג'ואן האם החד־הורית הנאבקת והמהוססת של תחילת המאמר ובין ג'יי.קיי העשירה יותר ממלכת בריטניה – זהו מעשה הצהרתי של ויתור על פריבילגיה השמורה בדרך כלל לגברים מצליחנים. הסיבה השנייה והמעניינת היא שרולינג דווקא הולכת בשביל עתיק שסללו רבים לפניה – הסופרים הבלשיים.
ספרות בלשית משופעת בשמות עט, ואפילו רק מתוך ההבנה שהמסתורין מידבק והשם הבדוי הוא המשך התעלומה, הרחבה לספר, הפוגה מן הכאן והעכשיו. ג'ון לה קארה, אלרי קווין, סיריל הייר, בנג'מין בלאק, דן קאוונה, בוריס אקונין, לי צ'יילד – כולם פסבדונימים של סופרים שעסקו בפתרון תעלומות בלשיות והותירו את זהותם כתעלומה משל עצמה. לא בטוח שאותו מאמר של רובין מכסה בניתוחו את הפסבדונימים הבלשיים. הבחירה בשם עט כאן היא מעין גלישה של הספרותי אל המציאותי, חתיכה נוספת של הפאזל שמוגש לקוראים, מעין חידת בונוס המשאירה סילון של אי־ודאות גם לאחר שהרכבת כבר התרחקה.
דווקא בספרות הז'אנר הזה, שמראש נחשב לסוטה מנורמות הרומן ולמעט שערורייתי באופיו, נראה שלא היו הבדלים מהותניים בין סופרים לסופרות בכל הנוגע לבחירה בפסבדונים. בהיות ז'אנר הבלש כזה שבמובהק שייך למאה ה־20, מרבית הסופרות כבר נהנו מהחופש היחסי שבהינתקות מן הכבלים הוויקטוריאניים. כך אפשר לגלות למשל שברשימה הענפה של סופרות ז'אנר הבלש, גם אלו שבחרו בפסבדונים נטו בדרך כלל לכתוב תחת שם נשי.
סוף דבר: פסבדונים בימי לייק
המציאות הווירטואלית של הרשתות החברתיות, הפורומים ואפילו הטוקבקים מאפשרת לכולנו להיות סופרים, גיבורים ובלשים. האם "אחת שיודעת" הוא פסבדונים המועבר בירושה מטוקבקיסט לטוקבקיסט (כפי שהיה מקובל למשל בטורי עצות עיתונאיים)? ומה לגבי "צוות פותחן לינוקס" או "עמיתוש" – האם אפשר לקרוא לזה פסבדונים? במובן מסוים, לא רדוקטיבי אלא מותאם לתקופה, התשובה היא כן. פייסבוק, המנסה להילחם בתופעות כמו 'קאטפיש' (הסרט התיעודי המרתק על זהויות ברשת), דורשת שנדווח על פרופילים שקריים או מתחזים, ועם הזמן הפרידה בין פרופילים "אישיים" לכאלו שהם עסקיים או סאטיריים. אבל טוויטר, הסובלנית יותר בתנאיה, היא כר פורה למשחק של גילוי וכיסוי זהויות.
הצייטגייסט הוא מעורבב ומכיל בתוכו שתי מגמות סותרות, שכל אחת מגיבה לשנייה ומחזקת את חומותיה מול האחרת. מצד אחד, השקיפות הפכה להיות ערך ודרישה. מפרסום נתוני שכר של בכירים ברשת, דרך הטבעת כף יד בכניסה למקומות מאובטחים ועד למאגר הביומטרי. מאידך אנו נגישים לתופעות שונות של יצירה בפסבדונים, אם מרחיבים את ההגדרה מספיק, מאמן המיצגים בנקסי ועד לארגון אנונימוס. המתח שבין החופש שבאנונימיות וההכרה שבפרסום הוא כזה שהעסיק ומעסיק, ועוד ימשיך להעסיק כל אדם יוצר.
ואותה ילדה דמיונית שהתחלנו איתה, שרצה לזרועות הוריה בגאווה לא מוסתרת, אוחזת בדף הנייר שלה, קוראת "תראו מה עשיתי!" – הלוואי שתמשיך לרוץ לזרועות אהוביה, תמשיך לקרוא "זו אני" בשמחת האני האפשרית לה; כל "אני" שיהיה זה, נשי או קווירי או מזגזג, אבל שלה. לא מתמעטת, לא נאלמת, לא נעלמת. ואם תבחר לוותר על שמה לטובת מה שתבחר, שתעשה זאת בדרכה שסללו עבורה הנשים המושתקות שביראו עבורה שביל, אבן נגף קטנה אחרי אבן נגף קטנה; שניכשו היסטוריה של עשבים דוקרניים ושוטים שהאטו אותן. ועכשיו, שרק תרוץ.
