fbpx

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

אם במקרה ביבי לא יהיה ראש ממשלה - זה יהיה בגלל ליברמן. לא בגלל מנהיגי השמאל־מרכז

0

אני באמת לא רוצה להעליב מצביעי מרכז־שמאל. אפשר לנחש שאני די מוקף בהם. אבל את האמת יש לומר: בגדול, בברנז'ה הפוליטית חושבים שמצביעים כאלה הם לא נורא חכמים, פוליטית לפחות. וכשאני אומר בברנז'ה, בואו תניחו שרבים מהאנשים האלה הם שמאלנים בעצמם.

מה אומרים עליהם? דבר ראשון שהם פתיים. פראיירים. לדוגמה? מפלגת הגמלאים. שינוי. עלה ירוק שבזבזה פה מי יודע כמה מנדטים לכמה זמן. אלה דוגמאות פרוזאיות. מצביעי שמאל מגלים סכלות בעיקר אל מול הפיתוי האולטימטיבי: פוליטיקאי במצוקה שהגיע מהימין וחותך שמאלה קצת. דוגמאות: אורלי לוי־אבקסיס בבחירות הקודמות (הקולות שלה הגיעו מהשמאל, כן, כן). אורלי לוי־אבקסיס בבחירות האלה (מצביע שמאל אחד, עמיר פרץ, הגדיל לעשות). אביגדור ליברמן שלפי הסקרים מביא שני מנדטים שלמים מכחול לבן. אפשר להמשיך הלאה והלאה.

סיבה אחרת היא שאפשר לרכוש את אמונם של מצביעים כאלה די במהירות. מספיק ריאיון "מתון ואחראי" עם כמה ציטטות על חרטה כנה, אולי שאיפה כלשהי ל"הסדר מדיני" ו"ממלכתיות" כדי ששמאלנים מושבעים יגרדו בפדחתם ויגידו – איתמר בן גביר הזה, הוא בעצם פרגמט (לא, איתמר בן גביר לא נתן ריאיון כזה; אבל תודו שנפתחתם אליו לחצי שנייה, לא? אולי טיפה? אז זהו). ראשי ממשלה פה, ממנחם בגין דרך נתניהו ושרון, עשו קריירה משמאל שהתרשם ממתינותם. כל אחד מהאישים המכובדים שמניתי היה זקוק למרכז או לשמאל בשלב מסוים כדי לשלוט. הם שילמו לפעמים במחיר אמיתי (בגין, שרון), לפעמים בבלופים (ביבי). אבל בלי המרכז או השמאל לא הייתה להם ממשלה, ויותר מפעם אחת.

עניין אחר הוא האשליה העצמית. זאת אומרת, מישהו פה באמת סבור שאורלי לוי, בוגי יעלון וצבי האוזר צריכים להיכנס לכנסת בקולות המחנה הציוני? כי זה מה שיקרה בבחירות האלה. את שטף המנדטים בעקבותיהם מהימין טרם ראינו. בעוד שאנשי שמאל שעוברים ימינה מכים על החזה ומבהירים שבמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים, ונהיים מיד יובל שטייניץ – ימנים שומרים על זהותם ודמותם האידיאולוגית. הם רק ממשיכים לקבל קולות של שמאלנים, סליחה, אנשי מרכז־שמאל בהכחשה. ברגע המתאים, הם כמובן יחתכו בחזרה ימינה כי שם נמצא העתיד לדידם. אם זה נשמע לכם מרוחק מעט, אתם מוזמנים לחשוב על שאול מופז. עד כמה שאני זוכר, מופז (אגב, איש נחמד מאוד ברמה האישית) מחזיק בשיא: הוא האדם היחיד שהתמודד לתפקיד יו"ר מפלגה גדולה ואז ערק – תוך כדי המרוץ! – למפלגה אחרת. זה סוג האנשים שאנשי שמאל רצים להצביע להם בהתלהבות רבה.

זה כאילו האנשים האלה שכחו לגמרי איך עושים פוליטיקה. אם במקרה, אחרי עשור של ביבי בשלטון, עם קסאמים וחמאס וסקנדלים וכתבי אישום, עם שחיתות והתמכרות לימין קיצוני, אם במקרה ביבי לא יהיה ראש ממשלה – זה יהיה בגלל ליברמן. לא בגלל מנהיגי השמאל־מרכז

ההתנהגויות הללו מרמזות על רצון אדיר בלגיטימציה. מי שמצוי בתודעת מצור מאז 77' רוצה שיקנו אותו במחירי שמעון פרס ז"ל בממשלות שרון (השר לפיתוח אזורי, תודה ששאלתם). אבל מה שמפריע לי יותר הוא לא התנהגות המצביעים, אלא המנהיגים במפלגות הגוש הזה – והצוותים שסובבים אותם.

זה נושא עדין אז ניגש אליו בפראות. זה כאילו האנשים האלה שכחו לגמרי איך עושים פוליטיקה. אם במקרה, אחרי עשור של ביבי בשלטון, עם קסאמים וחמאס וסקנדלים וכתבי אישום והשפלות לאומיות בסגנון מגנומטרים בהר הבית, עם שחיתות והתמכרות לימין קיצוני, אם במקרה בחודש הבא ביבי לא יהיה ראש ממשלה – זה יהיה בגלל אביגדור ליברמן. לא בגלל מנהיגי השמאל־מרכז. לדוגמה: קמפיין פוליטי הוא שליטה בסדר היום, וקביעת סדר יום שמשרת אותך. זה נשמע בסיסי כי זה בסיסי. קמפיין זה לא סיסמה, תשדיר או שלט. זה קריאייטיב שאמור לשרת את הקמפיין. הקמפיין מתחיל כשאתה מקבל זמן שידור חינם; זה נעשה כשהתקשורת חייבת לדבר על דברים שמשרתים אותך.

מתי במרכז־שמאל קובעים סדר יום? זכורה לי במיוחד פגישה עם פוליטיקאי בכיר שממש תלה בי עיניים מיואשות ושאל – אבל איך אפשר לקבוע סדר יום כשביבי ראש ממשלה. השאלה הנגדית, כמובן, היא למה אתה בפוליטיקה בכלל. בכחול לבן (הוא לא מכחול לבן, אני מבהיר) חושבים שקביעת סדר יום זו נסיעת רכבת מנהריה עם גבי אשכנזי מזמין קפה. לא רק שהם לא קבעו סדר יום (עד כה), הם אפילו לא עושים מה שעושים בפוליטיקה הכי נחותה: להבטיח הבטחות אטרקטיביות בלי כיסוי (ע"ע הצעת אהוד ברק לגיוס כל בחורי הישיבות, 99'). הם כל כך לא פוליטיים, האנשים האלה, שאפילו לחלק תופינים לעם הם לא מציעים.

איך פוליטיקאים רציניים, להבדיל, קובעים סדר יום? אם הם מהאופוזיציה, הם מוצאים דרך מתוחכמת – מתוחכמת – לדבר על משהו המזיק מאוד לממשלה. הם עושים זאת דרך הצעה שהם מציעים, שהממשלה חייבת להגיב אליה (ע"ע ברק והנסיגה מלבנון). התבטאות חריפה מאוד שתגרום לממשלה לעשות טעות שהם צפו מראש. מסר מתואם שצופה שלושה מהלכים קדימה.

___

אולי כל הדברים האלה נשמעים לכם פנטסטיים, רחוקים מהמציאות. אבל זו פוליטיקה בסיסית של קמפיין, וכמי שראה קמפיינים במשך 02 שנים בפוליטיקה הישראלית – אל תשלו את עצמכם, יש הידרדרות חמורה. לא רק שהמרכז־שמאל הישראלי שכח לעשות דברים כאלה, הוא גם לא עושה היטב פוליטיקה של מאחורי הקלעים. אישי מפתח, סיכומים חשאיים, הפעלת לחץ ומנופים מגוונים. רוב הפוליטיקה היא כזו, במצב בריא; אצלנו, גוש המרכז־שמאל מונהג על ידי אנשים שקופים. הם כל כך שקופים, שהם לא שמים לב איך הליכוד גונב אורוות סוסים שלמות. איפה שלא רוצים – בתקשורת, במוקדי שלטון מנהליים ואפילו בבית המשפט. כאילו השמאל כל כך התרחק מהשלטון, לאורך שנים רבות כל כך, שהוא שכח לגמרי איך שולטים ואיך מגיעים לשם. הפוליטיקאים שלו, ברובם, בוסריים וחסרי ניסיון. הצוותים שלהם לא ראו משרד ממשלתי מבפנים. עד שהמנהיגים מתחילים ללמוד משהו, הם מטוהרים כי נכשלו בבחירות. מובן שאם יעשו איזה תרגיל פוליטי עסיסי מיידי, הם עשויים להיות מטוהרים באותה מידה.

כן, לפעמים המציאות עושה לאופוזיציה את העבודה. אין משפט החביב על המרכז־שמאל הישראלי מאשר "האופוזיציה לא מנצחת בחירות, הממשלה מפסידה אותן". זה נהדר, ככה לא צריך לעבוד קשה לכאורה. רק שעבור זה צריך אופוזיציה כלשהי; זה ממש כתוב במשפט ההוא. באופן כללי השתלטה הנחה שמעבר של חמישה מנדטים מגוש אל גוש הוא בלתי אפשרי פיזיקלית. עניין שדורש שבר זמן־חלל באמצעות חור שחור. פוליטיקאי שלא מאמין כי הוא יכול לשכנע אנשים שלא חושבים כמוהו – נמצא במקצוע הלא נכון. אבל מה אומרים לגוש פוליטי שלם שחושב ככה? התשובות בספטמבר.

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה. השאירו פרטים ונחזור אליכם:

 

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019