fbpx

למה איבדנו אמון? // הטור של נחמה דואק

כך איבד הציבור אמון בממשלה

0

באחד המערכונים בתוכנית 'זהו זה' המתחדשת, מציג אבי קושניר בפני שני מבקרים במוזיאון את העולם הישן. זה שלפני הקורונה. המבקרים המומים מכך שפעם לחצו ידיים. שפעם התחבקו. ופעם אפילו הלכו לתיאטרון. כן, פעם היה עולם של לפני הקורונה.

ובלי קשר אליה, למרות שגם היא שינתה סדרי בראשית, פעם גם היה אמון במערכת. הייתה תחושה וידיעה שמי שנמצא שם למעלה, מבן־גוריון, דרך בגין, שמיר, רבין ופרס, שרון וברק וגם אולמרט, חושב עלינו. חושב על המדינה. השורש ב.ג.ד נלחש רק לגבי מרגלים רוסים שנלכדו, או מרדכי ואנונו. נאצי הייתה מילה שיוחדה רק לשואה ולמוראותיה. העם היושב בציון היה מוכן למסור את חייו כדי להציל את המדינה. אנשים דיברו במונחים של אנחנו. היום כולם מדברים במונחים של אני, אני ואני.

אותו אמון, שהוא רגש חמקמק שגורם לאנשים לרוץ אל מול הכדורים שעפים מעל הראש ומהצדדים, נצרב בידיעה שהמיסים שהם משלמים נועדו לבניית המדינה. שראש הממשלה וממשלתו יעשו רק מה שטוב למדינה ולביטחונה, שהמלחמות שהם נלחמים הן מלחמות צודקות ואינן באות לשרת עניין פוליטי, אלא את המדינה. אותו אמון נסדק ונשבר.

כן, זה מתחיל בסיגרים ושמפניה ורודה, ונמשך בשיח לא מכבד בין שרי הממשלה. זה עובר במקום שבו לאנשים כבר מובן מאליו שראש הממשלה יכול לשקר. אז נכון, בזמנו יצחק שמיר אמר שבשביל ארץ ישראל מותר לשקר. אבל זה לא מותר במסגרת אי־כיבוד הסכם קואליציוני ובקריצת עין ש"ברור שהוא לא יקיים את הרוטציה בחיים". וזה לא מותר במחיר השארת המדינה כבר שלוש שנים ללא תקציב, וגם כעת לעשות פליק פלאק לאחור וצוקהרה רק כדי להישאר עם אפשרות להוביל, שוב, בפעם הרביעית בתוך שנתיים, את העם לבחירות.

אי אפשר לבנות אמון כשהציבור, בלי קשר לקורונה ולתוצאותיה, והן אינן פשוטות, רואה כיצד שתי המפלגות שמרכיבות את הממשלה מתייחסות זו לזו בחוסר כבוד. ואי אפשר למכור שמדובר בשלום תמורת שלום, כשלשלום המבורך והחשוב הזה יש תמיד תג מחיר, שסופו להתגלות.

וכשהצמרת מזגזגת, הציבור עושה דין לעצמו. אז הוא עובד בשחור ובסתר, והוא קורץ עין וסוגר כאילו את החנות. וכשהם מטילים עליו סגר, הוא בכל זאת עובר את מגבלות המרחק והפגישות האסורות. ולא, זה לא קורה רק אצל החרדים והערבים. כולנו מרמים ומעגלים פינות, כי ככה זה כשמאבדים אמון.

והדור הצעיר, שרבים ממנו הדירו רגליהם משלוש מערכות הבחירות האחרונות, כי איבדו אמון ואיבדו עניין, מצביע כעת ברגליו ובדגליו. הוא לא מוכן עוד לקבל את ההתנהלות הקלוקלת. הוא לא מוכן עוד שיתייחסו אליו כאל דבר מובן מאליו. והוא צועד ומפגין וצועק. ואם אותם מאות אלפי מפגינים במצטבר – עם דגש על הדור הצעיר, שגם יזכור את הסיבות שהניעו אותו לקום מדי מוצ"ש ולהפגין – יגיע גם לקלפיות, הרי שלא משנה למי יצביעו, הם יביאו את השינוי. הם יחזירו את האמון שאבד. ואחרי הכל, מהם יקום לנו הרמטכ"ל הבא, וראש הממשלה הבא, והמפכ"ל הבא, והיועמ"ש הבא, וגם המורה הבא. וכן, הם יגיעו לתפקידים הללו כי העתיד שייך להם. ושיזכרו את תחושת אי־האמון שגרמה להם לפעול, ויפעלו להשבת האמון. זה בידיים שלהם.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook