תשתיות גלובליות, גניבת קניין רוחני, רוח מערבית, משטר פנימי יעיל, המדכא וממריץ בו־זמנית, ובעיקר אסטרטגיה ברורה ומשאבים בלתי נגמרים. איך ומדוע תכבוש סין את העולם? תקציר מנהלים

רק ברבעון החולף, הראשון של 2019, צמחה סין בקצב שנתי של 6.4%. תפוקת הייצור עלתה ב־8.5% והמכירות הקמעוניות ברבעון עלו ב־8.7%. המספרים והכלכלה מסווים סיפור אחר לגמרי. על מעצמה בעלייה, שמטרותיה הן השתלטות גלובלית. ונכון לעכשיו, לא נראה שיש משהו שיעצור את זה. היא תצליח בזכות דיקטטורה פנימית אכזרית, השקעות עתק בחוץ, סבלנות, תחרותיות, תאוות בצע גלויה ומוערכת, תחושת שליחות, עלבון היסטורי, שקיעת המערב וחולשת העולם השלישי.

סין של שליטה הנוכחי, שי ג'ינפינג, היא הסכנה הגדולה ביותר לעולם הדמוקרטי. התקווה של העולם הדמוקרטי היא שסין תתנער מחלומות כיבוש העולם ותמשוך את העולם קדימה, כפי שמשכה הדמוקרטיה האמריקאית את העולם לאחר מלחמת העולם השנייה. בסוף, יש סיכוי שזה עשוי לקרות. הנה למה.

–

מי שרוצה להבין היכן העולם עומד בראשית המאה ה־21, חייב להקשיב לדברי אריק שמידט, יו"ר גוגל, בהתכנסות הקרנות שדחפו את מהפכת טכנולוגיית התקשורת הגלובלית. "התסריט הסביר ביותר לגבי העתיד", התנבא שמידט, "הוא חלוקה של האינטרנט בין סין לארה"ב".

כל מי שמבין שהתקשורת, השפה שלה, נגישותה ויעילותה, הן המפתחות לשליטה – אמור להסיק כיצד ייראה העתיד, אם אחת הרשתות תהפוך דומיננטית. החברות הסיניות (כולן בשליטת המדינה) המקבילות לחברות הענק האמריקאיות הן גם יצרניות סמארטפונים ומחשבים ויש להן פוטנציאל (בשל המחיר) לשליטה בשוק העולמי ושליטה במידע הזורם בו.

"סין שולטת" זה עניין מבעית למדי. ארה"ב עודנה המובילה העולמית לכל דבר ועניין כמעט, אבל הפער הזה הולך ונסגר; כאשר האינטגרציה בין כלכלות ארה"ב וסין נוטה יותר ויותר לטובת הסינים.

קחו לדוגמה את אחד ממשתפי הפעולה האמריקאים הבולטים עם סין. אריק פרינס, מיליארדר, סוחר בנשק ובשכירי חרב בכל רחבי העולם, פטריוט אמריקאי מוצהר וקשוח. "לא אפעל בניגוד לאינטרסים אמריקאיים", אמר ל'בלומברג', וכצפוי האינטרס האמריקאי מבחינתו הוא האינטרס של אמריקאים כמוהו, והוא לא היחיד. בינואר האחרון הונחה בסין אבן הפינה לטסלה, מפעל המכוניות החשמליות של אילון מאסק. זה קרה בעיצומה של מלחמת הסחר שהכריז דונלד טראמפ (שבינתיים החל חוזר בו). שני אלה, מאסק וטראמפ, נחשבים למטורפים במקצת, וההבדל ביניהם הוא כהבדל בין אמריקה הישנה הבדלנית, שממשלת ישראל היא חלק ממנה, לאמריקה החדשה הגלובלית.

שבוע אחרי הטקס של טסלה, כאן בישראל אמר ראש השב"כ נדב ארגמן כי "ההשקעות הסיניות עלולות לסכן את ביטחון המדינה". הקבינט בירושלים קיים דיון בנושא בעקבות לחץ אמריקאי וג'ון בולטון, היועץ לביטחון של טראמפ, הגיע לישראל כדי להבטיח שהדיון לא יישאר בגדר "עוד דיון". בארה"ב כבר מחוקקים אמצעי פיקוח על השקעות זרות, כלומר סיניות, ובישראל חסמה המפקחת על שוק הביטוח, דורית סלינגר, עסקאות ענק לרכש חברות ביטוח ישראליות בידי חברות סיניות. אחרי בולטון הגיע לישראל סגן שר האנרגיה האמריקאי דן ברויט. הנושא הוגדר כ"הגברת הפיקוח על השקעות זרות שמאחוריהן מדינות עם כוונות זדון". לעיתונאים אמר כי "ארה"ב תשמח לשתף את ישראל בפעולה נגד סין", ושהוא עצמו "לא מרוצה מהגישה הישראלית. האיום הסיני גדל מדי יום ודורש מישראל לנקוט צעדים אגרסיביים".

קצב הבנייה כמשל

עד לפני 30–40 שנה, הסינים היו אותו עם מרוחק אי שם, שחיים בהמוניהם ומתים בהמוניהם ואיש לא סופר את החיים או המתים. מאו דזה דונג הפך אותם ליחידה לאומית, אבל הותיר אחריו חורבות אידיאולוגיות שמנעו שגשוג. דנג שיאופינג היה ה"אדריכל הראשי" של הרפורמות שהפכו את סין לאומה קפיטליסטית ומשורגת שרירים של עושר, היסטוריה, גאווה ונכונות להקרבה, בערך כמו שכניהם ממזרח, היפנים.

בניגוד ליפנים שניסו לממש את עוצמתם וגאוותם באמצעות מלחמה וחטפו פצצות גרעין, הסינים למדו את הלקח והם הולכים על הכיס. של כולנו. במקביל הם מנהלים מבצעים חובקי עולמות. בינואר האחרון הם הנחיתו חללית בצד האפל של הירח. מדובר בהצלחה טכנולוגית, אבל בעיקר בצעד נוסף בדרך להכרה בסין כמעצמה מספר אחת. סינים כבר הלכו בחלל ובכוונתם לשגר חללית למאדים. לא כי הם חייבים או ממש צריכים, אלא כי הם יכולים. טווס לא פורש את זנבו כדי לטאטא את סביבתו, אלא כדי להוכיח שהוא זכר אלפא.

כיום סין נוגעת ישירות בכל עם ואדם בעולם והבעיה של הישראלי המצוי, למעט מי שעוסק ישירות בסין, היא הקשב המצוי. יש לנו כאן בישראל קקופוניה שעולה על גדותיה משלנו, אז מה זה משנה אם מיליארד ו־400 מיליון סינים צודקים כשהם רוצים לכבוש את העולם או טועים? אז זהו, שאם התורה האמיתית היא תורת המספרים, אזי הסינים צודקים: ב־1978 כ־90% מתושבי הביליון של סין היו תחת קו העוני, שהיה שני דולר ליום. שלושה עשורים וחצי לאחר מכן, 99% טיפסו מעליו. הנוסחה המנצחת שלהם היא אנרגיה מטורפת שגולשת לכל העולם, כולל לישראל.

את אותה אנרגיה חוויתי לפני כעשר שנים, במסע בין נמלי סין על אוניית קונטיינר ושבועיים של שיטוט בשנגחאי והסביבה. רק שם, כחייזר גמור, אתה חש את הדופק הענק והקדחתני שעושה את סין דרקון שרירי, רעב, אלים (וגם מנומס עד מאוד). מחלון אחת הקומות העליונות במלון בשנגחאי נראו המוני נמלים אנושיות נעות במגרש סמוך תחת אלומת זרקורים 24/7. משאיות היו באות ויוצאות במתחם, שהיה מכוסה בהריסות הבניין הקודם ואבניו שימשו כמעט בן־לילה לבניית החומה סביב אזור הבנייה. היסודות נוצקו בו־זמנית משני פתחי המתחם כשמערבלי בטון נעים פנימה והחוצה בשיירה אינסופית ובזה אחר זה. ביום הצ'ק־אאוט הצצתי למטה, ונדמה היה שהבניין מתרומם און ליין.

צבא מסוג אחר

שי ג'ינפינג, נשיא סין, מכהן מאז החלטת המפלגה השלטת בדצמבר האחרון כבר ללא מגבלת קדנציה. תורת המספרים הסינית על פי שי אומרת שעד 2025 סין תהיה מעצמה טכנולוגית בכל הנושאים המרכזיים כמו סייבר, מחשבים, בינה מלאכותית. מרובוטיקה ועד מכוניות אוטונומיות. ב־2035 היא תהיה ראשונה בכל השווקים בכל הנוגע לטכנולוגיה. ב־2049, שהיא שנת ה־100 למהפכת מאו והקמת הרפובליקה, סין תהיה מנהיגת העולם.

ב־2015 הכריז שי על הקטנת מספר אנשי הצבא ב־300 אלף, והעמדת הסד"כ על סדר גודל של כ־2 מיליון חיילים – לא כולל אנשי מילואים וארגונים צבאיים למחצה. מומחים מערביים אמרו שזאת תוכנית הונאה וכי היא חלק מתוכנית המודרניזציה שתהפוך את צבא סין לצבא טכנולוגי. "אהפוך את הצבא לכוח ברמה עולמית שמסוגל להילחם ולנצח", הצהיר. העניין עם "הצבא המנצח" מטריד למדי. אם החבר'ה האלה יילחמו כמו שהם חופרים, אזי יש לעולם בעיה. באוגוסט האחרון ציין הצבא הסיני 90 שנות קיום במצעד צנוע (בכל זאת המטרה של הנמר היא לא לשלוף טפרים לפני שהוא מזנק) של 12 אלף חיילים, כ־600 מערכות נשק ויותר מ־100 מטוסים. "אנחנו צריכים לבנות כעת צבא עם חזק, יותר מבכל זמן אחר בהיסטוריה", נאם שי. תקציב הביטחון הסיני הוגדל ב־2018 ב־8.1% ל־175 מיליארד דולר – הגדול בעולם אחרי ארה"ב. מדובר בעלייה הגדולה ביותר בשלוש השנים האחרונות. מומחים מעריכים שהתקציב האמיתי הוא יותר מ־200 מיליארד דולר.

כרגע אין לסינים שום מטרה שמחייבת אלימות צבאית חיצונית למעט טייוואן. בתקופה האחרונה מנהלים הצדדים שיחות שמטרתן הסופית, על פי שי ג'ינפינג, היא "איחוד בין סין לטייוואן", וכי "ניסיון מצד טייוואן להכריז על עצמאות מלאה עשוי להביא לתגובה צבאית". נשיאת טייוואן צאי אינג־ון דחתה את דבריו. הסכנה הגלומה לסין בטייוואן היא היותה דמוקרטיה. יש כיום זרם של אזרחים טייוואנים, תיירים, אמנים ואנשי עסקים, מה שעשוי להעלות בראשם של הסינים מחשבות שאינן עומדות בסטנדרטים של הממשל הנוכחי. מומחים אומרים שהשתלטות על טייוואן הופכת בלתי נמנעת, או בלשונו של שי: "מדינתנו מתעצמת, האומה מתחדשת ואיחוד בין שני הצדדים הוא המגמה הגדולה של ההיסטוריה". המסקנה המעשית שלו: "אנחנו לא מבטיחים לנטוש את השימוש בכוח, ושומרים על אפשרות להשתמש בכל האמצעים שנזדקק להם". שכנה נוספת של סין שחוששת מ"המגמה הגדולה של ההיסטוריה" נוסח סין היא יפן. התגובה שלהם לאימפריאליזם הסיני היא רכישת 100 מטוסי 35-F של האימפריאליזם האמריקאי, ולא רק בגלל האיום הצפון קוריאני.

בהנחה שבעוד 30 שנה לא תהיינה מלחמות חפירות אלא מלחמות סייבר ובינה מלאכותית בחסות פצצות גרעיניות (סין היא מעצמה גרעינית), אזי הצבא "שנלחם ומנצח" הוא הצבא שמוכן לעשות שימוש בכלי העתיד. כמו שזה נראה כיום, סין כבר מוכנה לעשות בכלי העתיד כל שימוש שיקדם את מטרתה. למשל שיבוט גנטי, או עריכה של הקוד הגנטי כדי להנדס אדם משופר יותר שיהיה בין השאר גם לוחם טוב יותר. לעומת היהודים שבונים על כך שאלוהים יצר אותם כעם הנבחר, הסינים מוכנים לייצר בעצמם את העם הנבחר שהוא הם עצמם.

זכויות אדם ומשחקים גנטיים

מדען סיני, ג'יאנקוי משנז'ן, סיפר כי הנדס עוברים להורים שעברו טיפולי פוריות, תוך שינוי גנים של התינוקות שלהם (ננה ולולו) כדי שיזכו להגנה עתידית מהידבקות בנגיף האיידס. בעולם יש הסכמה לגבי שכתוב דנ"א לפני לידה כדי למנוע מחלה תורשתית, אבל שינוי גנים כפי שביצע המדען הסיני פירושו התערבות בעיצוב הדורות הבאים לטובת שיפור גנטי וגם עיצוב תינוקות רק עבור מי שידו משגת. זהו עניין מרעיש שיש לו השלכות כלכליות, מוסריות ואנושיות אדירות, והוא מחייב קונצנזוס לא רק מדעי אלא גם כלל־אנושי.

תחילה לא נרשמה בסין כל התנגדות. בהנחה סבירה שלא ניתן לבצע מהלך מעין זה בלי ידיעת השלטונות, והשלטונות לא מאשרים שום מהלך שאינם רוצים בו, ברור למדי שמדובר בהסכמה ועידוד ממשלתיים כחלק מתוכנית־העל ליצור סינים משופרים. מדובר בשדה מוקשים שמחייב אכיפה גלובלית נוקשה והעולם, בלשון המעטה, עדיין אינו מוכן להתמודדות הזו. התגובות הכריחו את ממשלת סין להסתייג מן התוכנית ומן המדען, אלא שבדרך כלל הנוקשות הסינית – שלא לומר האכזריות והתעלמות ממה יגידו יפי הנפש של המערב המנוון – היא חלק בלתי נפרד מיישום האג'נדה הפנימית.

ארגוני זכויות האדם מכנים את סין מדינת שלושת ה־T: טיבט, טייוואן וטיאננמן. דיווחים על זוועות קציר האיברים של מתרגלי הפאלון גונג (מדיטציה שעוסקת בפנימיות) סוקרו בתחקירים של ארגוני זכויות אדם. לך תבין מה רע בתרגילים האלה. בסין יש כ־70 מיליון מתרגלים, מאות אלפים הושלכו למחנות כפייה ולחינוך מחדש ואיבריהם נקצרו. לא משום שהוצאו להורג אלא משום שהם קודם כל צעירים ובריאים ואחר כך מתנגדי המשטר. יש דיווחים על כמיליון מוסלמים שחלקם כלואים במחוז שינג'יאנג במערב סין לצורך אינדוקטרינציה המונית (חינוך מחדש). לעיתים אזרחי מדינות שונות שנקלעים לסין נכלאים משמשים בני ערובה לצורכי הממשלה הסינית, כמו מעצרם של שני קנדים שנועד ללחוץ על ממשלתם לשחרר את סמנכ"ל חברת הסלולר וואווי, שנעצרה בקנדה. הסינים עצרו את ילדיו של מיליארדר סיני שנמלט, שהגיעו כדי לבקר את אמם והפכו בני ערובה כדי ללחוץ על האב. רבים נעלמים אי שם, וממשלת סין פשוט מצפצפת.

את האחיזה מתחזקים באמצעות הגבלת האינטרנט לכמעט מיליארד גולשים והקמת מערך צנזורה מתפתח בן אלפי עובדים. דווח כי הסינים עובדים על פיקוח צנזוריאלי באמצעות בינה מלאכותית. מה שנשמע מבעית כמו ההסבר למה הושלכת לכלא: בגלל האלגוריתם. חברה כמו Beyondsoft מעסיקה כ־4,000 עובדים בבדיקת מיליוני תכנים, צנזורם וסימונם כבעייתיים. זכויות אדם וחופש דיבור זה לחלשים שלא מוכנים לכבוש את העולם. כשמתכננים הסתערות יוצרים תרבות של יחידה צבאית ומנגנוני שליטה אזרחיים, ובעיקר בונים את הכלכלה כמו שבונים צבא: אחדות מטרות, אמצעים ושרשרת פיקוד נוקשה.

ואכן, הממשל שולט בכל החברות הגדולות, כולל הציבוריות (אפילו באלי אקספרס), וכמובן גם בכל חברות התקשורת ומפעילות הרשתות החברתיות. הממשלה גם שולטת על ההשקעות של התאגידים הסיניים בחו"ל. ככלל, כל איש עסקים שמביא את עסקיו לסין יודע שבסופו של יום הסינים פחות או יותר ירוקנו אותו מנכסי הידע שלו, יקנו אותו וישלחו אותו החוצה בנימוס מופלג. אם ארגוני זכויות אדם וקניין הם העניין הצודק ביותר בהתנהלות של העולם כיום, לסינים יש קריטריונים משל עצמם. הבעיה: כשבודקים את רמת הצביעות המכסה על פגיעה בזכויות אדם במרבית מדינות העולם, סין אינה שונה מהותית מסעודיה, איראן, רוסיה ובמידה מסוימת גם ישראל, ביחסה למה שהיא סבורה כ"אויביה הפנימיים". כדי לחדד את הסכנה הסינית אין טעם לעשות את הבלתי אפשרי, כלומר לדרג את המוסר המדינתי. האבסורד של שיתוף הפעולה הסיני־ישראלי, אפרופו מוסר מדינתי, הוא שמלחמות מקומיות לא מתאימות לכוונותיהם כשהם עובדים סביב השעון והגלובוס. אם פירושה של מדיניות ההשתלטות של סין במזרח התיכון היא דרישה לשקט, אז אולי "יחי הסינים".

אלה לא הסובייטים

התהייה היא מה עקץ אותם כשהם הולכים בנחישות כזו על כיבוש העולם. אלפי ספרים ומאמרים עוסקים בהיסטוריה הטראומטית המניעה את סין, ממלחמת האופיום לקראת אמצע המאה ה־19, כשהבריטים הביסו את סין וכפו עליה סחר בתנאים שלהם, עד מרד הבוקסרים בקצה אותה המאה, התקוממות שבה נקרעה והושפלה סין על ידי מעצמות המערב ויפן. סינולוגים טוענים שמשקעי הטראומה הלאומית מלפני 100 ו־200 שנה מנהלים כיום את מדיניותה של סין. עם קורט פסיכו־היסטוריה בגרוש, ניתן להבין גם ישראלים מוכי טראומות חורבן בית המקדש והשואה, ואת הקשר בין טראומה לאומית/אתנית למדיניות ממשלתית. בעוד הטראומה היהודית מסתפקת בכיבוש שטחים ואוכלוסייה וצבא מנופח, הסינים הולכים על כל העולם. להבדיל מהקלגסות שלנו, אצלם, כיום לפחות, זהו כיבוש רך, כלומר כלכלי; וישמור אלוהים אם זה יגלוש בהמשך לניהול החיים כפי שהם מנהלים אותם בסין.

החשבון הסיני בשלב זה הוא שהכלכלה חזקה מתותחים ואפילו יותר מדיפלומטיה של ספינות תותחים. ועדיין, כדי להבטיח את השקעותיהם, הסינים נזקקים לצבא. העולם עדיין רואה בכוח הצבאי מרכיב מרכזי בעוצמה, אבל הצבא האמיתי שלהם הוא אזרחים ממושמעים, יתרות מטבע בבנקים הסיניים והשקעות עתק בכל העולם. המתחרה הגדולה, ארה"ב, נבנתה באורח מסורתי גם מעוצמה כלכלית וגם מצבאית. אין מצב מאז מלחמת העולם השנייה שבו ארה"ב לא מחזיקה בסיסים וחיילים לפחות ב־15 עד 20 מדינות ברחבי העולם. כשהנשיא בוש האב פלש לעיראק לאחר שסדאם חוסיין כבש את כווית, זה לא היה כדי להגן על כווית, אלא כדי להגן על מחירי גלון הדלק של משלם המיסים האמריקאי. הטוויסט של הסינים הוא ללכת היום על מעין תוכנית מרשל משלהם, אותו מתווה סיוע כלכלי אמריקאי אחרי מלחמת העולם השנייה, שבנה את רשת הסחר וההשפעה של ארה"ב ויחד עם הכוח הצבאי הפך אותה למעצמה העולמית הבלתי מעורערת. האמריקאים התקוטטו אז עם הסובייטים והפחידו את עצמם עם מנטרת "הרוסים באים", אבל מי שהביס את ברית המועצות היה הקומוניזם הסובייטי והכלכלה הקלוקלת.

להבדיל מ"הרוסים באים", הסינים באמת באים. זה לא איום או הבטחה, אלא מציאות. הם כבר כאן ושם ובכל מקום. הם לא יושבים על הגדרות ומאיימים – הם בונים אותן ואת הכבישים והמנהרות הנמלים והבניינים והגשרים. במקום צבא עם גנרלים, חיילים וכלי משחית, החיילים הסינים מגיעים עם סרבלי עבודה ומוסר עבודה. מאחוריהם מנהלים, כלכלנים ואדריכלים, והם חמושים בבולדוזרים, משמעת ברזל וצ'ופסטיקס. ב'ניו יורק טיימס' ספרו כ־600 פרויקטים שסין מממנת בעולם בעשור האחרון. 41 צינורות גז ונפט, 203 גשרים, דרכים ומסילות ברזל, 199 תחנות כוח, גרעיניות, גז, פחם ואנרגיה סולרית. ב־112 מדינות מעורבת סין בפיתוח פרויקטים.

הסינים לא שם כדי להציל את המדינות, אלא כדי לקדם השקעות ונוכחות ולדחוף את תוכניתם לכיבוש העולם. באקוודור הם השקיע מיליארדים בהקמת סכר שיציל את משק האנרגיה המקומי. בתמורה שִעבדו את שדות הנפט העשירים של המדינה כדי להאכיל את מפלצת האנרגיה הרעבתנית של סין. בקמבודיה סין בונה, משלמת ומתחזקת שבעה סכרים שמספקים מחצית התצרוכת של המדינה בחשמל. סרי לנקה לוותה 1.5 מיליארד דולר למשך 99 שנה עבור תחנת כוח, זמביה לוותה 100 מיליון דולר לבניית מגרש כדורגל שיש בו 50 אלף מושבים. וכן הלאה וכן הלאה, מקצה עולם ועד סופו.

אם העולם ינוע על בטריות, מסמארטפונים ועד מכוניות חשמליות, אז סין משקיעה באוסטרליה – שכורה כמחצית מהתפוקה העולמית של הליתיום (המרכיב העיקרי בבטריות הנטענות). ועל פפואה גיניאה החדשה שמעתם? זוכרים את הדוקומנטרי של 'נשיונל ג'יאוגרפיק'? עד לאחרונה, אי נידח בדרום האוקיינוס השקט, אנשים קטנים ועירומים עוד התרוצצו בג'ונגל וירו בקופים חיצים מורעלים. היום, בפורט מורסבי, עיר הבירה של פפואה, יש מרכז ספורט שנבנה וממומן על ידי הסינים. מתאמנים בו ספורטאים שהוזמנו, למדו והתאמנו בסין לקראת הופעה באולימפיאדה. שי ג'ינפינג ביקר שם בנובמבר האחרון. "פרק חדש בידידות בין העמים", אמר גוליבר לליליפוטים.

זה לא האי היחיד, וכמו כל יתר האיים באזור, כולם שם חייבים לסין את מיליארד הדולר שהושקעו אצלם לצורך בניית כבישים, אצטדיונים ומפעלי עיבוד דגים. סטנלי רוזן, מומחה לפוליטיקה סינית, אומר כי הכוח הרך יופעל יותר ויותר באזור האוקיינוס השקט, אבל בארה"ב חוששים שנמל סיני ישמש שם בעתיד את ספינות חיל הים הסיני, כמו בהשקעות בג'יבוטי. עיון קל במפה מראה שהמדינה האפריקאית הקטנה נמצאת במיקום אסטרטגי ימי.

טקטיקת יצירת החובות

החוט המקשר בין ההשקעות הסיניות הוא יוזמת 'החגורה והדרך' שהושקה ב־2013 ונועדה לחבר את העולם ברשת תעבורה. מעין אסטרטגיית הדרכים, הגשרים והסכרים שבנו וסללו הרומאים כדי להנגיש את הליגיונות שלהם לאיפרכיות סביב כל אגן הים התיכון. יותר מאלפיים עסקאות בחסות סין נחתמו מאז, בהיקף של יותר מטריליון דולר – ובכמעט ממחצית ממדינות העולם. בהמשך יושקעו 7 טריליון (!) נוספים. כל מדינה, צורכי התשתית שלה וצורכי הסינים להתבסס בה, כחלק מרצף תחבורתי חובק עולם. וכמו שזה נראה היום, זה פותח עורקים סתומים לא רק עבור הכלכלה הסינית אלא עבור כולם.

כחלק מתוכנית 'החגורה והדרך', סין מממנת בפקיסטן נמל בכמיליארד דולר, כולל אזור כלכלי לחברות סיניות. הנמל החדש יקושר למערב סין בעזרת רשת כבישים ורכבות חדשה באורך 3,200 ק"מ, כולל אזור כלכלי סיני שעתיד לייצר מטוסי קרב. הפקיסטנים אמורים להחליף את מטוסי F–16 האמריקאים המיושנים, וזו תהיה הפעם הראשונה שמערכות ניווט, מכ"ם ונשק ייוצרו במשותף על ידי שתי המדינות. חברה סינית בבעלות המדינה תתפעל את הנמל והאזור, כשמשך זמן החכירה הוא יותר מ־40 שנה. סין השקיעה במיזמים נוספים בפקיסטן וכיום, לאחר השלמת כמחצית מהפרויקטים הסיניים במדינה, פקיסטן חייבת לסין סכום של 23 מיליארד דולר. בהתאם לתוכנית 'החגורה והדרך' המורחבת יגיע החוב הפקיסטני לסכום של 62 מיליארד דולר, וזאת לפני הריבית שגורמת לתפיחתו ל־90 מיליארד דולר.

במקביל חכרה סין את נמל המבנטוטה שבסרי לנקה ל־99 שנה, 20% מחוף קמבודיה גם ל־99 שנה, וכן אחד מהאיים המאלדיביים ל־50 שנה. סין טוענת שהיא מיטיבה עם המדינות האלה והיא צודקת. יוזמת 'החגורה והדרך' שעוברת במחוז הפרוע של פקיסטן, בלוצ'יסטן, אמורה להוכיח שהכיבוש הכלכלי עשוי למנוע מלחמות. סין מנצלת את תאוותם של שליטים לפרויקטים ענקיים ואת התעלמותם מן האותיות הקטנות של החוזים שעליהם הם חותמים. ולפעמים, כשהחגיגה נגמרת, והמדינה נכנסת לסחרור כלכלי, ממתין, בסוף כל קופה ריקה, נושה סיני. לא מדובר במענקים אלא בהלוואות פלוס ריבית. יש אמנם פיתוי פשוט לומר להם "אין לנו" או להעיף אותם, אבל זה כבר תהליך מסובך שעשוי להביא את בעלת החוב לפשיטת רגל. סרי לנקה לא הצליחה לשלם את חובה, ונמל המבנטוטה עבר להיות רכושה של חברה סינית. ה'פייננשל טיימס' מספר כי החוב של האיים המלדיביים לסין מוערך ב־1.5 מיליארד דולר, כשליש מהתמ"ג שלה, וגם שם יש סיכוי שהאיים יאבדו את עצמאותם, לפחות הכלכלית.

מלחמה בלתי נמנעת?

מבחינות רבות מעורבות סינית עמוקה בכלכלות של ישראל, סעודיה ואיראן היא אולי המפתח להסדר. לסין אין בעיה ויש אינטרס לתמוך באיראן. לסעודים אולי לא תהיה בעיה לבנות מערך טילים בליסטיים בחסות סין ללא ארה"ב. אמברגו אמריקאי של טראמפ ויבבות מבוהלות מישראל? כשהכסף הסיני מדבר, ממשלת ישראל בדרך כלל שותקת, וארה"ב, המאוימת העיקרית של הצונאמי הסיני, זועמת.

התחרות בין המעצמות – המזרחית והמערבית – היא בתשתיות, במטבעות, בחלל, בים, באוויר וביבשה, כולל לוחמה אלקטרונית, הפעלת לוויינים חמושים והכל במסגרת מלחמת הסייבר. השנה פרסמה סין תוכנית מתאר להקמת אזור היי־טק בין הונג קונג, שנז'ן, גואנגז'ו ומקאו שיתחרה בסיליקון ואלי הקליפורני. השווי הכלכלי של האזור הוא כטריליון דולר, והוא אמור להיות ראש חץ כלכלי במרוץ הסיני מול ארה"ב.

ככה? דונלד טראמפ אנד קומפני פתחו במלחמת סחר נגד סין. הם סבורים שבמאזן הסחר הכללי בין המדינות סין דופקת את ארה"ב, ואת המעוות הזה צריך לתקן על חשבונה של סין. פה ושם חבורת טראמפ צודקת, אבל זוהי הכלכלה החופשית, טמבל. בשלב ראשון הטילה ארה"ב מכסים על סחורות סיניות בשווי 50 מיליארד דולר, שגדלו אחר כך לשווי של 250 מיליארד דולר. הסינים הגיבו במכסים על תוצרת חקלאית וטראמפ נסוג.

בפרומו לכתבה על סין ב'ניו יורק טיימס' נכתב: "דמיינו שני צעירים בני 18, אחד בסין, אחד בארה"ב. למי יש סיכוי רב יותר להצליח?". רוח הכתבה בהמשך לא מבשרת טובות לעליונות האמריקאית, ועדיין. חרף הגאווה השבטית וסממני הכבוד הזרועים לאורכן ולרוחבן של התרבות, המסורת והמנטליות הסינית, מה שהסינים והסיניות באמת רוצים זה להיות אמריקאים. מודעות הפרסומת הענקיות בשדרה המרכזית של שנגחאי מאוישות בכוכבי וכוכבות קולנוע וספורט אמריקאים. זה לא עוצר את המאבק על ההגמוניה, והבעיה היא כיצד תגיב ארה"ב לקראת התבוסה הבלתי נמנעת.

גרהם אליסון, פרופסור מקיימברידג', טוען שההיסטוריה האנושית רצופה מלחמות שנבעו מסיטואציה שבה מדינה דומיננטית, בדרך כלל מספר אחת בעולם או באזור, החלה להיות מאוימת על ידי מדינה או מעצמה עולה. לטעמו זהו כיום מצב היחסים בין ארה"ב לסין (הדברים נאמרו בהרצאה ב־TED, לפני הכרזת מלחמת הסחר של טראמפ). דו"ח מבקר המדינה בממשל האמריקאי ל־2018, שגרסה מצונזרת שלו התפרסמה לאחרונה, קובע שבראייה אמריקאית – סין היא הסכנה המדינית והביטחונית הגדולה ביותר, כיוון שאין לה עכבות בצמיחתה כמעצמה אזורית ועולמית. שנייה לה רוסיה, אחריה איראן וצפון קוריאה.

מחברי הדו"ח ליקטו, תחקרו, הצליבו ודובבו את 45 סוכנויות הממשל העוסקות במודיעין, בביטחון, בדיפלומטיה ובחיזוי טכנולוגי. איש לא מעלה על דעתו קטטה צבאית בין שתי מדינות גרעיניות, אבל ממשל טראמפ עושה הכל כדי לחמם את הזירה במגוון דרכים. מהצקות קטנות עד מלחמת סחר. בין השאר, אפשרות ביצוע בדיקות רקע לסטודנטים סינים הלומדים בארה"ב מחשש לריגול. כבר ביוני שעבר קוצר משך האשרות של סטודנטים לתארים מתקדמים הלומדים תעופה, רובוטיקה וטכנולוגיות ייצור מתקדמות מחמש שנים לשנה אחת, כדי לצמצם את הסיכון לריגול וגניבה של קניין רוחני בתחומים החיוניים לביטחון הלאומי של ארה"ב. מערך ריגול אמור לנטר פעילות עוינת ובין השאר לבדוק את שייכותם של סטודנטים לארגונים ממשלתיים (כאילו יש בסין ארגונים שאינם שייכים לממשלה ישירות או בעקיפין). האיתות היה מעצר ומאסר בעוון ריגול של אזרח סיני ששירת בצבא האמריקאי.

וישראל? תקועה באמצע

השאלה היא איפה אנחנו, ישראל הזערורית, בקרב הטיטאנים האמריקאי־סיני, והתשובה היא: במקום רע באמצע. כלכלנים אמריקאים אומרים ש"החשש מתבוסה לבייג'ינג בקרב על מאזן הסחר הפך את המתרחש במזרח אסיה לנושא הראשון על סדר יומה של וושינגטון". פטריק שנהאן, מזכיר ההגנה האמריקאי, נשאל על סדר העדיפויות שלו ואמר: "סין, סין, סין". ישראל נרשמת בסדר היום הסיני של וושינגטון בצד הרעים. חברות סיניות בונות כאן פרויקטים שהם בגדר תשתיות לאומיות כמו נמלים ומנהרות תעבורה. ב'הארץ' דווח שבוושינגטון "שורר כעס עצום" על המעורבות הסינית בישראל. המסר: "תעשו סדר בעניין הסחר עם סין, או שאנו נעשה".

כאשר הכעס הזה יחלחל לתודעה המבולבלת והפרנואידית של טראמפ, על פי גורמים בוושינגטון (לא בדיוק בניסוח הזה) עלולה להתחולל רעידת אדמה ביחסים. ידענים מהח"מ מבינים שבסופו של דבר תהיה פשרה אמריקאית־סינית במלחמת הסחר. כלומר, הסינים ינצחו וימשיכו להסתער קדימה על פי המודל שהתווה נשיאם שי.

בכיר בפמליית ג'ון בולטון, יועץ הנשיא, תדרך את העיתונאים שנלוו אליו בטיסתו לישראל ואמר להם כי בולטון יעסוק בחדירת טכנולוגיות סיניות לישראל – וספציפית בכניסת חברות התקשורת וואווי ו־ZTE לארץ. בחדשות 'כאן' דווח כי על הפרק תעמוד גם ההסתייגות של ארה"ב מהגברת ההשפעה הסינית בנמל חיפה, הנבנה בידי חברה מסין. מערכות המודיעין בישראל רומזות כי בניית הרכבת הקלה מתחת לקריה בתל אביב היא פתח לפוטנציאל ריגול בעייתי. יכול להיות.

כשלעצמי, אם הייתי צריך לבחור כיום בין השפעה סינית או אמריקאית בישראל, אולי הייתי הולך על הסינית. לא רק בגלל שצריך להמר על הבריון הכי חזק בשכונה, בטח לא בגלל המידות התרומיות של שלטון הפחד ודיכוי חופש הביטוי בסין, אלא בגלל שהם פשוט לא רוצים מלחמות מסיבות שהוזכרו קודם. לא שלסינים אכפת מי הורג את מי וכמה במזרח התיכון או באפריקה, אלא שבישראל הם תומכים במדיניות של שתי מדינות לשני עמים ובהסדר עם איראן, שהיא מדינת מפתח מושקעת עבורם.

כשארה"ב מתנדנדת כיום ללא כיוון בסערת הרוח המשובשת של טראמפ ושות' – יש לנו מן המוכן מתווך קשוח, ערום, נחרץ, שעשוי להסיר את מכשול הפחד הדמגוגי שבנתה קואליציית הימין בינינו ובין האיראנים.

אותם אנשים, אחרי הכל. סוף דבר

בנימה אישית, צריך לומר שאני לא ממש סינולוג או סינופוב, למעט חיבה מוזרה לאכילה בצ'ופסטיקס. לאחרונה פיתחתי הרגלי צפייה בערוץ הטלוויזיה CGTN (China Global Television Network) שמשדר חדשות ודוקומנטריה מסביב לשעון בשמונה שפות, ושמרכזו בבייג'ינג עם אולפנים בוושינגטון ובקניה.

אחרי בילוי כמה וכמה שעות על שעות מול המסך הסיני, נפל לי האסימון. מתברר שאם מנכים את הסנטימנט האקזוטי (שלנו) ואת העיניים המלוכסנות וסימני הקריאה המיותרים בסופי משפטים סתמיים (שלהם) – מדובר ממש בבני אדם (הפתעה!), אבל ממש. כמונו. חלק גדול מהתוכניות מוקדשות לדור הצעיר ולמעמד הביניים. הבעיות, הפתרונות, השאיפות, המנטליות ודרכי החשיבה הם כמעט לגמרי המאה ה־21 המערבית. כולל חשד עמום שמלווה את הצפייה, שלפיו מה שהסינים באמת רוצים זה להיות אמריקאים.

השאיפה של ההנהגה הנוכחית בסין ברורה, Fuck them all, Take them all – אבל לא Kill them all. התקווה היא שבעתיד תתחולל בסין מהפכה נוספת, כזו שתעדיף את האושר הפרטי של השמחים בחלקם על המגלומניה הגלובלית הנחושה של ההנהגה הנוכחית. האסמכתה: אותם סרטים דוקומנטריים בערוץ CGTN.

–

• שעת הסין // המרוץ של סין לעמדת המעצמה מספר אחת // מאת אורן נהרי
• שעת הסין // מה עשתה מגפת הקורונה לסין // מאת חיים איסרוביץ
• "האוליגרכים של פוטין" והקשר הישראלי // מאת פולינה חסין