fbpx

הפיכת היוצרות // כך השתלטו הנשים על אחורי הקלעים של הטלוויזיה // לילך וולך

0

אחרי שבשום פנים ואופן לא הצלחנו לענות על שאלת כל השאלות "מה נשים רוצות?", ועל מה היא הבעיה המדממת שהיא האישה, החלטנו לקרוא לכל מה שנשים יוצרות "תרבות נשית". מבלי ליטול פסיק או נקודה מהלן סיקסו, שהגדירה במאמר המבריק שלה 'צחוקה של המדוזה' (1975) כתיבה על ידי נשים כ"כתיבה נשית", אפשר בכל זאת לטעון שההגדרה של כל מה שיש לנשים לומר במרחב התרבות כ"יצירה נשית" היא אולי נוחה אבל גם בעייתית. שוליוּת תרבותית היא לא עניין סטטיסטי. אם זה היה כך אז התרבות הסינית הייתה מעצמה עולמית, וליצירה שיוצרים גברים היו קוראים "תרבות גברית", כיוון שהם נופלים ב־0.8% מהרוב הנשי בארה"ב, למשל. אבל שוליות תרבותית היא עניין של תפיסה ומרחב המיינסטרים. והמיינסטרים מוכן לארח בו נשים, אבל עם כוכבית.

בכל זאת, אם נניח לטראמפיזם החדש ולכל מה שהוא כבר הביא איתו בהידרדרות במעמד הנשים – מעצם זה שנשיא ארה"ב החדש חובב תפיסת פוסי כתקשורת וביסוס דומיננטיות גברית – יש איזו תחושה שנשים הצליחו בשנה האחרונה להשתמש בחרך הפתוח כדי להאיר מחדש נשיות טלוויזיונית בפרט ונשיות ריאלית בכלל. וזה אולי לא המון, ועדיין לא הטה את המאזניים בכל הנוגע להשתלבות כרומוזום XX בתעשיית הטלוויזיה, אבל זה בהחלט משהו; והתוצרים, גם כשאינם אחידים, הם מעניינים ומקוריים יותר מרוב המסה הקריטית שעל המסך הקטן.

השורשים של רוזאן

ב־1988 קרה דבר גדול בטלוויזיה האמריקאית. רשת ABC החליטה להמר וללהק אישה, שמנה ולא יפה במונחי תרבות היופי האמריקאית, ישירה, גסת רוח וקצת וולגרית, לתפקיד ראשי בסיטקום על מעמד הפועלים. ואם כל זה עדיין לא הספיק, הם קראו לסדרה על שמה, כאילו אין תקרת זכוכית או משהו. זה היה הימור גדול, אבל הוא הוכיח את עצמו, ו'רוזאן' הפכה לאחת הסדרות האהובות והנצפות ביותר בכל הזמנים. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה אותה רשת נטלה סיכונים במה שנוגע לשינוי ולעיצוב התפיסה של הצופים האמריקאים בדרך לקפיצת דרך תרבותית. זה קרה ב־1977 עם הסדרה 'שורשים', שגוללה את סיפור האפרו־אמריקאים והמסע מעבדות לשוויון זכויות בארה"ב דרך סיפור סאגה משפחתית, ועם 'בועות', פרודיה על אופרות סבון שהציבה בתפקיד ראשי את ההומוסקסואל המוצהר (והלא מוגחך) הראשון, בגילומו הנהדר של בילי קריסטל. אבל מה בין תקרת הזכוכית הנשית לבין שחורים והומואים? אתם צוחקים, נכון?

הסופרת והאקטיביסטית ברברה ארנרייך קראה לרוזאן בר "דוברת מעמד הפועלים המייצגת את המעמד הנמוך ונטול התקווה של המין הנשי: כבדות משקל, לבושות פוליאסטר, דיירות קבע של המסלול האיטי. מלצריות מזון מהיר, עובדות מפעלים, עקרות בית, חברות בצבא הבלתי נראה של הצווארון הוורוד; המבוזות, הנטושות, העובדות בשכר רעב". בר יצרה, לפי ארנרייך האוהדת, "סוג מיוחד של פמיניזם פרולטרי". אפשר גם להתפלפל על זה פחות, ולומר שמדובר בסך הכל בסיטקום אמריקאי, אבל אי אפשר לקחת מ'רוזאן' את הבכורה בכל הנוגע לדיבור הנשי החשוף, הכן, החדש והפוליטי.

'רוזאן' לא הייתה סדרת הצווארון הוורוד הראשונה, כמובן. לפניה הייתה 'רודה', שרצה בין השנים 1974–1978 בכיכובה של הקומיקאית ואלרי הרפר. 'רודה' הייתה סדרה־בת של 'המופע של מרי טיילר מור' מ־1970, עוד סדרה נשית בכיכוב קומיקאית. אבל עם כל הכבוד לשתי פורצות הדרך המוכשרות והחכמות האלו, לא 'המופע של מרי טיילר מור' ולא 'רודה' שינו את התפיסה על נשים ועל חיי הנפש שלהן. רוזאן בר, אם כן, עם עיצוב הדמות הלא חביבה בהכרח שלה, הלא מתחנפת, או קוקטית, או להוטה לדבר על חיי הזוגיות או הדייטינג שלה, היא כנראה זו שעשתה את מה שמוכרח היה לקרות כדי ששני עשורים וחצי ממנה תוכל לינה דנהאם לקבל סדרה משלה, ולקרוא לה בפשטות שלא מסתתרת מאחורי שום דבר – 'בנות'.

עוד לפני שמדברים על הסדרות הנשיות, החדשות, החזקות והעקמומיות (כי אנחנו אולי כעורים, אבל לנו יש את המוזיקה), צריך לומר משהו על המקום שבכלל יש לדמויות של נשים על המסך ולנשים יוצרות בתעשיית הטלוויזיה. בתחקיר שפורסם ב'אינטרנשיונל ביזנס טיימס' ב־2015 התגלו כמה נתונים מעניינים ומטרידים מאוד באשר לדחיקה האיטית והמייסרת של תקרת הזכוכית בטלוויזיה – רק 42% מהדמויות המדברות בסדרות הטלוויזיה ב־2015 היו נשים, ורק 42% מהדמויות המשמעותיות בסדרות היו נשים. מדובר בגידול מביך של 3% בלבד בנתוני המשתנים האלו מאז עונת הטלוויזיה של 1997–1998, ולא נרשמו שום נתוני גדילה מהשנה הקודמת למחקר.

מאחורי הקלעים, הבעיה אפילו חמורה יותר: רק 27% מהיוצרים, הבמאים, הכותבים, המפיקים, העורכים והצלמים בתעשיית הטלוויזיה האמריקאית הן נשים. כאן מדובר בגידול של 8% לעומת 1997–1998. ולמה בכלל משנה מי מאחורי הקלעים ומה המין שלו בכל הנוגע לתוצרים הטלוויזיוניים? ובכן, מעבר למובן מאליו, שהוא "מבט נשי" של היצירה בניגוד ל"מבט גברי", מצטרפים לכאן הנתונים שמגיעים מהמרכז ללימודי נשים בטלוויזיה ובקולנוע של אוניברסיטת סן דייגו – בסדרות טלוויזיה שבהן היוצרת (מפיקה, במאית או שתיהן) הייתה אישה, נתוני הייצוג עלו מ־42% ל־46%. נשים, לא מפתיע לגלות, מעסיקות יותר נשים בצוותים שלהן, ובהתאמה דואגות יותר לייצוגן.

כמו שרשת ABC הייתה מעט יותר הרפתקנית ופורצת דרך ממתחרותיה בעשורים קודמים (עם 'רוזאן', 'שורשים' ו'בועות'), כך גם ב־2015 נתוני הייצוג של דמויות נשיות ברשת היו הגבוהים ביותר (45% דמויות נשיות). אחריה זינבו NBC ו־FOX (40%), ואחרונה CBS (39%). על זה כדאי להוסיף את הנתונים המטרידים באשר לייצוגים אתניים בטלוויזיה האמריקאית – מבין הדמויות הנשיות שפילסו את דרכן אל המסך 77% היו לבנות, 15% אפרו־אמריקאיות, 4% אסייתיות ורק 3% לטיניות. וזה, כמו שכבר טענו קודם לכן בכל הנוגע לייצוגי גזע וקוויריות, כיוון ששוליות מנציחה שוליות תמיד.

המרוץ אחר הסופר־וומן

לא נכון לומר שלא היו סדרות על נשים או של נשים מאז פרצה 'רוזאן' את הדרך. אלא שרובן דאגו לשמר את המתח ה"נכון" בין העיסוק שלהן בנשיות על סעיפיה ובין המבט המיינסטרימי, שהוא תמיד גם – אין איך להתחמק מזה – גברי. כך, למשל, מותר לך כדמות נשית טלוויזיונית להתמוטט רגשית, אבל חמודה, בואי תדאגי שהאודם שלך יהיה מרוח היטב באותו זמן ושהפן שלך לא יתקלקל מהדמעות. מותר לך להיות נוירוטית רגישה ומבולבלת כמו אלי מקביל, אבל אל תשכחי לעפעף בפתיינות מתיילדת; ושלא פחות (אם לא יותר) מאשר מעסיקה אותך הקריירה שלך – תתעסקי בזוגיות הנשאפת, ובשעון הביולוגי שמיוצג על ידי תינוק מרקד קריפי במיוחד.

להוציא את תעשיית טלוויזיית הריאליטי, שם אחוז הנשים המדברות מתקרב לזה של גברים (47% של ייצוג נשי טלוויזיוני), דמויות פיקטיביות נשיות עדיין נמצאות פעמים רבות מבחינה דרמטית במיקום של עמוד תומך בבניין – לצרכים פונקציונליים. אפשר לטעון מהיום ועד מחר שאי אפשר בלי זה, אבל זה לא יהיה הדבר שצופה מצביע עליו ואומר "הו, איזה בניין יפה". לא, לא תמיד. אבל כמה קל להצביע על דמות נשית ולתייג אותה תוך חמישית סצנה – זו החברה השמנמנה שנועדה לתמוך בגיבורה היפה; זו האמא השתלטנית שבוחשת בעניינים לא שלה; זו השכנה הסקרנית מדי; זו מנהלת משק הבית אכולת הטינה והנה הביץ' המסרסת. ולא שאין שבלונות וקלישאות דרמטיות או קומיות לתפקידים גבריים, אלא שכיוון שהסטטיסטיקה בכל זאת עומדת עדיין לצידם בכל הנוגע לייצוג, הם יקבלו יותר זמן מסך להעמיק או להאהיב את הדמות שלהם; ובכל מקרה תמיד תהיה לצידם מי שמסומנת כפחות חשובה, גם אם זה מועבר רק כמסר תת־הכרתי של פחות שורות טקסט.

למעשה, כדי לקבל מקום טלוויזיוני של ממש כדמות ראשית, על דמויות נשיות להיות יוצאות דופן. לא, זה לא מספיק שיהיו "מעניינות", "מצחיקות" או "מעוררות אמפתיה", הן צריכות להיות ממש יוצאות דופן – סופר־אישה, סופר־קרייריסטית, סופר־אמא וסופר־רעיה. עדיף, אגב, שיהיו שילובים בין כוחות העל השונים. והכי טוב, שיהיה לדמות הנשית צד או מאפיין גברי בולט שיסמן אותה כ"לא סתם אישה" – דמויות נשיות עוצמתיות יאחזו כמעט תמיד בקו אופי שייתפס במובנו החיובי כגברי, ובמובנו השלילי כלא נשי. אפשר לקחת כדוגמאות את מרפי בראון, שהקרייריסטיות והדעתנות שלה תמיד סימנו אותה ככזו, שלא לדבר על האופן שבו ייתרה גברים כשדמותה בחרה להביא ילד לעולם כאם יחידנית, מה שהקפיץ עליה את הרפובליקנים בראשות דן קווייל. גם פטי יוז, הדמות המרכזית ב'דמג'ז', היא אישה־גבר בעיצוב קווי הדמות שלה – מניפולטיבית, קרה, תועלתנית, חסרת רחמים וכמובן מבריקה. דיאן לוקהארט, הפרקליטה האינטליגנטית והגאה העומדת בראש משרד עורכי הדין בסדרה 'האישה הטובה', מסומנת באופן הלא־נשי הבולט ביותר – אין לה ילדים. היא אולי נאה, קרייריסטית, אלגנטית ורהוטה, אבל היא מסמנת את המחיר שאלישיה פלורק עתידה לשלם אם תוותר כליל על מקומה כאישה טובה.

כיוון שבכל זאת מדובר בטלוויזיה, זאת שמנציחה היסטורית את קודקס ההתנהלות הגברי, גם הנשים הגבריות באופיין (לפי חלוקה מגדרית קלאסית של תכונות והבולטות שלהן) צריכות לעבור כנשיות, יפות, ומטופחות תמיד. הסטייה מכך ('רוזאן', איליין מ'סיינפלד' בחלק מהמאפיינים שלה, כל הדמויות הלא קוקטיות מ'כתום זה השחור החדש') תשלח אותך לקומדיה, לגרוטסקה, להיתפסות כבוצ'ית או ביצ'ית.

התוצאות הראשונות בחיפוש גוגל פשוט של "דמויות נשיות ראשיות בטלוויזיה" מובילות באופן כמעט מיידי לרשימות של דמויות נשיות שהן "Amazingly Badass Female TV Characters", "kick-ass TV heroines" או "Most Powerful Female TV Characters". אלו לא דוגמאות לשם מליצה, אלא ממש רשימות אמיתיות. ההתפעלות מהעוצמה הקרקטרולוגית, ההשתאות מעצם ההתקיימות של דמויות כאלו והקיבוץ לרשימות (בהן אגב חוזרות הדמויות על עצמן שוב ושוב, כי בכל זאת אין המון מהן), הגם שמגיעים תמיד מכוונות טובות של "העצמה נשית" – מעידים בעיקר על שבריריות קיימות הדבר. בסופו של דבר, זה לא שונה מאוד מעותק אלמנך של חיות נדירות.

כאשר אנחנו, הצופים, לא מקבלים את דימוי האישה היוצאת מגדר הרגיל, הסופר־אישה, אנחנו נתקלים לא מעט בדמות האישה הבלתי סבירה. שוב, אין לבלבל כאן בין דמות מעניינת, כזו ששווה לספר את סיפורה, דבר שהוא תנאי הכרחי לכל דמות, גברית, נשית או ילדית, אלא לאישה שנסיבות החיים שלה נטועות במקום שהוא במהותו אחר, שונה ומשונה לסטטוס־קוו. הדמות של טארה בסדרה הנושאת את שמה, למשל, היא של אישה מפוצלת אישיות; דמותה של ננסי בוטווין ב'העשב של השכן' היא של אישה שמחליפה את זהות אם הפרברים שלה ופוצחת בקריירה של סוחרת סמים; כל הדמויות הנשיות ב'כתום הוא השחור החדש' – סדרה שלבדה העלתה באופן ניכר את ייצוג דמויות הנשים המדברות על המסך הקטן – מוצאות עצמן בסיטואציה הלא יומיומית, הפחות מאשר סבירה עבור רוב הצופים, של כלא. גם המעמד האקונומי היוצא מן הכלל, הפנאי יוצא הדופן ונסיבות החיים מאירות הפנים של כל ארבע הנשים ב'סקס והעיר הגדולה' הופך אותן לדמויות שנופלות בקטגוריית האישה הבלתי סבירה.

אפשר לטעון, ובצדק, שמרבית הדמויות הגבריות גם הן סופר־גברים קרייריסטים מבריקים וכריזמטיים מעבר לכל היגיון ('שרלוק', 'האוס', 'שקר לי', 'הרשימה השחורה', 'לות'ר' ועוד רבים) או דמויות הנטועות בסיטואציות בלתי סבירות – מורה גוסס לכימיה שבניסיון נואש לדאוג למשפחתו מתחיל לזקק סמים ('שובר שורות'), ראש מאפיה הסובל מהתקפי חרדה ('הסופרנוס'), חייל לשעבר הגונב זהות של חייל שמת לצידו וממציא עצמו מחדש כאיש פרסום מבריק ('מד מן'), חוקר מז"פ שחי חיים כפולים כרוצח פסיכופט ('דקסטר'). זה נכון. אבל בייצוג הנדיב יותר של דמויות ראשיות גבריות, בדרמה כמו גם בקומדיה, יש לא פחות דמויות של גברים שנהנים מהתמקדות בהם מבלי שיצטרכו להוכיח שהם ראויים לזה מעצם החד־פעמיות שבהם. בהשטחה מסוימת של הדברים – יש יותר דמויות של גברים סבירים ובינוניים מאשר דמויות של נשים דומות.

ישנן בנות, ישנן 'בנות'

אולי בדומה לפינק־וושינג (טיוח ורוד, הומואי) ולבלאק־וושינג (טיוח שחור, בדרך כלל אפרו־אמריקאי) – שמשמעותם יד הסברתית אחת המקדמת פסאודו זכויות ונוכחות של להט"בים ושחורים במרחב המסוקר, ויד שנייה המטאטאת מתחת לשטיח את מורכבויות הדימויים השונים והאפליה היומיומית שלהם – הטלוויזיה, על כל זרועותיה, הכוללות גם פרסום טלוויזיוני, ערכה וומן־וושינג מתוחכם כמעט מבלי ששמנו לב. קחו לכן את דימויי הנשים, בנות, אבל קבלו אותם דרך הפילטר הנוח והשימושי "אישה־יפה־טובה", "אישה־יפה־רעה" או "אישה־לא יפה־לא חשובה".

והנה, שינוי. קטן, שברירי עדיין כמו נבט צעיר, ובכל זאת שינוי שאפשר להצביע עליו בשנה האחרונה. הטלוויזיה על ערוציה ואפשרויותיה המתגוונים (כולל נטפליקס ואמזון) מתחילה להציע דמויות של נשים שהן יותר "אחת משלנו" מאשר "אחת שהייתי מתה להיות, אבל זה כבר לא יקרה בגלגול הזה".

לפני ארבע שנים שוב הפציעה אל המסך הקטן איזו שמנמונת לא יפה במובן הקלאסי של תפיסת היופי, פתחה את הפה לדבר על עצמה ולא סגרה אותו. במובן התרבותי, 'בנות' ולינה דנהאם הן לא בדיוק הבנות הרוחניות של 'רוזאן' ורוזאן בר. הן יותר האחייניות, אלו שלא עבדו יום אחד בחייהן במזללת פאסט פוד, אלו שהיו יותר מודאגות מההגשמה הרוחנית והיצירתית שלהן ומהשריטה שישאירו על קליפת העולם, יותר משהיו מודאגות לגבי תשלום חשבון החשמל. על לינה דנהאם אי אפשר להחיל את האמירה של ברברה ארנרייך "דוברת מעמד הפועלים המייצגת את המעמד הנמוך ונטול התקווה של המין הנשי", וגם לא את "פמיניזם פרולטרי". כן פמיניזם, אבל מהסוג שצועד במסדרונות הפקולטה למדעי הרוח, ולא במסדרונות וולמארט. עכשיו, אחרי חמש עונות (ועוד אחת, אחרונה, שבדרך), קל יותר להתנכר מעט ל'בנות' ולדבר עליה כעל סדרה לבנה שעוסקת בבעיות של ילדות־עשירות־אומללות שמחפשות את עצמן בעיקר כי יש להן את כל הפריבילגיה לעשות את זה כבילוי זמן. אבל אי אפשר, גם לא צריך, לקחת מהסדרה ומדנהאם את הקרדיט בכל הנוגע לעיסוק חשוף וכן, שעונד את הלב על השרוול, בנשיות צעירה ויומיומית.

לצד דנהאם, עם 'בנות' שלה, יש עוד יוצרות של סדרות אשר מתוות תהליך שהתכנס לכדי תופעה בשנה הנוכחית; גם איימי שומר עם 'בתוך איימי שומר', הסטנד־אפ המאוד נשי שלה, והספר שפרסמה השנה 'הנערה עם הקעקוע על הגב התחתון', חידדו את המגמה – רציתם "תרבות נשית" סגורה בגטו האוהל האדום? אין בעיה, התכוננו ליותר ממה שחשבתם (או קיוויתם) שאפשר. זה לא תמיד מושלם, בטח שלא תמיד אלגנטי, אבל היי, נשיות שאינה של הסופר־אישה היא לא מושלמת ובטח לא תמיד אלגנטית.

אילנה גלייזר ואבי ג'ייקובסון הקדימו את דנהאם ושומר עם 'ברוד סיטי' עוד ב־2009, אלא שזו החלה כסדרת רשת ורק בהמשך נתן להן ערוץ קומדי סנטרל אכסניה להפיץ את המסרים החתרניים שלהן. אם ניקח את אותה חתרנות ונהפוך לה את המגדר, נגלה שהיא לא חתרנית כמו שהיא ריאלית – גם נשים מאוננות, מפליצות, מתנהגות לא יפה, מתלבשות גרוע, לא מנומסות, עצלניות, בעלות היגיינה לקויה ועוד דברים שהטלוויזיה מאפשרת לגברים אבל מעקמת את הפרצוף כשמדובר במין היפה.

עוד מי שדאגו תמיד למסגר נשיות כדבר שאינו קדוש, טהור או יפהפה־בהכרח הן איימי פולר (שגם הפיקה את 'ברוד סיטי') וטינה פיי, שהחלו את דרכן יחד ב'סאטרדיי נייט לייב', ומשם הצליחו כל אחת בנפרד ולפעמים בשיתוף פעולה לחצוב בסלע כדי לדברר את האג'נדה שלהן. פולר בעיקר עם 'מחלקת גנים ונוף', פיי עם 'רוק 30' – שתיהן עיצבו דמויות נשיות מדברות (המון), שמתמודדות בהומור עם הציפיות מהן ועם חוסר הרצון או היכולת לעמוד בדרישות של החברה.

זמן האמת הנשית

ככל שאנחנו מתקרבים יותר אל היצירה הנשית הטלוויזיונית של השנה האחרונה, הדיאלוג של יוצרות ומבצעות עם נשיות הופך להיות צפוף ודחוס יותר ב"אמיתיוּת". כלומר, לא מדובר בהדחקה בסגנון "נשים שחושבות ומתנהלות כגברים" וגם לא בהפרזה הפרודית בעלת הניחוח של הפחתה בערך העצמי. בתוך ההקשר הזה של יוצרות וסדרות שמסתכלות אל תוך הלבן של העין וחוזרות עם רשמים מהתהום, אפשר למנות את הסטנדאפיסטית טיג נוטרו (יוצרת וכוכבת 'One Mississippi') המדברת על עצמה, מודל נשיות לסבית, לא פֵמית; את פמלה אדלון (יוצרת וכוכבת 'Better Things'), שמתמודדת עם נשיות לא צעירה, בעיקר בהוליווד מתעבת הזִקנה, אבל לא רק; את ג'יל סולוויי (יוצרת 'טרנספרנט') שבוחנת נשיות "נרכשת" של הגיבורה שלה מורה (ג'פרי טמבור), טרנסג'נדרית מקשישה; את איסה ריי (כוכבת ויוצרת 'לא בטוחה') שמביאה אל קדמת הבמה נשים שחורות כגיבורות, ולא בתפקידים תומכים; וגם את הנציגה הבריטית המרעננת פיבי וולר־ברידג' (יוצרת וכוכבת 'Fleabag'), שמציגה פשוט אישה לא נחמדה ולא מתנחמדת. אפשר, אם מתעקשים, לבוא אל אותן יוצרות ויצירות בשלל טענות איכותניות וביקורתיות, אבל מה שאי אפשר לעשות זה להאשים אותן בוומן־וושינג.

הריאליטי התיימר להביא אל המסך את האמת; להעניק לנו לכאורה את כוח העל לראות דרך קירות, את כוח העל של שמיעה על־טבעית. זה הרי כמו לפתוח את התריסים ולהציץ אל הבית השכן, נכון? אלא שדי מהר גילינו שלא כך הוא הדבר. ומה שסירבנו לראות בעצמנו, עשו 'מראה שחורה' ו'אנריל', כשפקחו לנו את העין והחדירו גפרור בין העפעפיים כדי שלא נעז למצמץ. כדי לפגוש אמת, היינו מוכרחים לחכות שיהיה מי שיוותר על הקונבנציות הטלוויזיוניות הקיימות ויחליף אותן בהטחת קרביים מדממים על השולחן. וזה לא מכוון בהכרח ליצירה דרמטית או טרגית. אחת השאלות הכי מהותיות ליוצר היא "What's at stake", מה הוא הדבר שאתה מסכן – בחשיפה, בלגלוג, בביקורת? מה יש פה להפסיד ומה יש פה להרוויח? את התשובה הכי חד־משמעית נתן לואי סי.קיי עם הסדרה האוטוביוגרפית במהותה, גם אם לא בפרטיה, 'לואי'. אבל מי שלקחו משם את המושכות הן דווקא יוצרות.

ב'טרנספרנט', למשל, היה אפשר לחשוב שמורט־מורה, אב המשפחה שהופך לעוד אם במשפחה, הוא זה שעובר את השינוי המובהק ביותר ולכן הוא (ולמעשה היא) היחיד שמתמודד עם אותנטיות ואמת. אבל כל הסדרה היא על פירוק והרכבה של נשיות, של מגדר, של זהות – יש בה עיסוק בלתי פוסק באמת ובמחיר שלה, אל מול המחיר של חיים תחת מעטה של בושה, הסתרות וסודיות. מבלי לרכך את העובדה שמשפחת פפרמן היא משפחה לבנה, אמידה, משכילה ובעלת אפשרויות לחקור בנוחות יחסית את הזהות החדשה שלה, היוצרת ג'יל סולוויי מניחה הרבה מאוד על כף המאזניים, ומשכיבה את הדמויות שלה על הגב לחשוף את הבטן הרכה.

חלק לא מבוטל מהמגמה של "אומרות האמת" הוא בעניין המחודש שנוצר לסטנד־אפ בשנים האחרונות, ובפרט הקבלה של נשים סטנדאפיסטיות כמו שרה סילברמן, איימי שומר, טיג נוטרו ומריה באמפורד. ממילא הסטנד־אפ הוא ז'אנר וידויי – כזה שדואג לחשוף את הדברים שאין לומר, את העקמומיות והפגמים הלא מדוברים, שמתענג על עצם האפשרות למשוך את המסך ולחשוף את אחורי הקלעים הלא מסודרים. מתוך זה, מרבית היצירות שמגיעות לטלוויזיה של יוצרות סטנדאפיסטיות מתַחזקות רמה גבוהה במיוחד של העיסוק בנשיות על גווניה הלא בהכרח מחמיאים, לא בהכרח פוטוגניים, ותמיד חותרים תחת דימוי המין היפה, החלש, המושלם.

הכלא הלא מדובר של נשים בתעשיית הטלוויזיה (ולא פחות מזה בקולנוע) הוא האלקטרז של המזדקנות. המגמה המוטעית, הלא סבירה והרחוקה מאוד מאמת, הייתה במהלך השנים ליהוק נשים בגיל לא סביר לגלם אמהות. ב'פורסט גאמפ', למשל, סאלי פילד המבוגרת בתשע שנים מטום הנקס גילמה את אמו; ב'ילדות רעות', איימי פולר הייתה מבוגרת בשבע שנים בלבד מ"בתה" רייצ'ל מק'אדמס; טוני קולט ב'מיס סאנשיין הקטנה' ככל הנראה ילדה את בנה הבכור בגיל 12; ובסרט 'סטארטרק' הגדילו לעשות כשליהקו את ווינונה ריידר, המבוגרת בשש שנים מזאכרי קווינטו, כאמו.

בסדרות נעורים, כדוגמת 'הנסיך המדליק מבל אייר', 'ה־O.C', 'מגרש ביתי', 'יומני הערפד', 'שקרניות קטנות', כנראה כניסיון להפוך את דמויות האמהות לאטרקטיביות יותר עבור הצופים, פער הגילים בין דמויות האמהות לילדים המתבגרים שלהן נע בין ארבע ל־15 שנים. מה שנועד להחמיא לנראות המשפחתית, זורק את השחקניות הלא־מספיק־מבוגרות־בכדי־לגלם־אמהות למשבצת שממנה יציל רק המוות או הקִרבה אליו כשילוהקו כקשישות. לא מעט שחקניות שחצו את גיל 35 מוצאות עצמן בלימבו של "אין תפקידים" כיוון שתפקידי האמהות מלוהקים על ידי נשים צעירות מהן, והן עצמן לא מספיק מעניינות עבור יוצרים כדי שייצרו עבורן תפקידים בעלי בשר שלא כוללים בהכרח את הכפפתן להיות אמהות בתא משפחתי.

מי שעוסקת בין היתר באייג'יזם ובחרדה מהמראה המשתנה היא פמלה אדלון ב'Better Things'. מי שעודד אותה ליצור סדרה שמדברת על הדברים שמעסיקים אותה כאם חד־הורית, שחקנית חצי מפורסמת, הוא לואי סי.קיי. לאחר שיתוף הפעולה ארוך השנים ביניהם, ההשפעה שלו עליה ועל הסדרה נוכחת גם בתוצאה וגם בהצהרת הכוונות שלה, כפי שניסחה בראיון ל'Vulture': "היה לי חשוב מאוד לעשות את זה באופן שירגיש אותנטי. לא הלכתי על הצחוקים, אני רוצה שהרגעים האמיתיים פשוט יהיו מונחים שם, ויהיו סופר לא נוחים. שיהיו מונחים שם כמו נאד".

הדבר המעניין בסדרה של איסה ריי 'לא בטוחה' הוא האופן שבו היא ממסגרת עבור הצופה את השחורוּת שלה. הסדרה, מעין המשך לסדרת הרשת שלה 'The Misadventures of Awkward Black Girl', עוסקת באישה, בעלת הרבה כוונות טובות וביצועים ככה־ככה, במערכת יחסים קצת משעממת וקצת מובנת מאליה, שהיא במקרה גם אפרו־אמריקאית. המיקום של השחורוּת של ריי ברשימת מאפייני הדמויות הוא חתרני בעצם היותו כל כך נמוך. אלו לא הנשים השחורות הזועמות; לא הנשים השחורות העסיסיות וחדות הלשון; לא הנשים השחורות שהצליחו למרות הכל – הן פשוט נשים, עם טרדות של נשים ובלי להיות טייפקאסט.

אפשר כבר לסמן מגמה והמגמה הזו מעניינת, וכטבען של תנודות ושל זרמים תת־קרקעיים שבסופו של דבר מתארגנים לכדי גייזר של פעולה – היצירה הנשית החדשה, שמתעקשת לגעת באמת, עתידה להביא לאדוות תרבותיות. המצוקה שחווה עכשיו החלק ההמום והמוכה של ארה"ב שקיבל את דונלד טראמפ כנשיא, יגיב באמצעים שיש לו – ואלו, סביר מאוד להניח, יתכתבו בדיאלוג צפוף מאוד עם היצירה הנשית החדשה. מעצם האיום מלמעלה שיש ושעוד יהיה על החלקים השוליים היסטורית – שחורים, מהגרים, יהודים, הומוסקסואלים, נשים – אפשר להמר שהתנועה שהחלה עוד קודם לכן, ושהזדקקה השנה לכדי מגמה של ממש, עוד תמשיך ותתחדד מולו. אז הייאוש אולי לא ייעשה יותר נוח, אבל לפחות הטלוויזיה תהיה מצוינת. והטלוויזיה, וזה כבר ראינו בהוכחות ממשיות, יכולה לשנות הבניית מציאות.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook