fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

"ישראל השנייה" מחפשת את ד"ר אבישי בן חיים | עו״ד רוני פנטנש מלכאי

תיאוריה יפה ומעניינת רקם ד"ר אבישי בן חיים. אבל במציאות האמיתית של ישראל השנייה והשלישית, התיאוריה הזו והעיסוק בה הם פריווילגיה מנותקת. "ישראל השנייה" לא זקוקה לפלפולים אקדמיים, היא צריכה מנהיגים שיילחמו ויחוללו שינוי אמיתי

0

אך לפני חודשים ספורים התנוססה הכותרת הבאה בכלי תקשורת שונים: "חברי כנסת מש"ס יצביעו נגד חוק שימנע אפליית ספרדיות בסמינרים… בשל החשש מדגל התורה". והנה, בשבועות האחרונים שוב עלו לכותרות סיפורים על אפלייתן של בנות ספרדיות בסמינרים, וחברי הכנסת של ש"ס בדממת אלחוט.

צריך לקרוא את המשפט הזה כמה פעמים כדי להיות בטוחים שהבנת הנקרא לא השתבשה. הרי איך ייתכן שש"ס – שהוקמה במטרה "להשיב עטרה ליושנה" ולהפסיק את האפליה ואת היחס לספרדים כאל סוג ב' – תצביע נגד חוק שיכול להפסיק את אפליית הבנות הספרדיות בסמינרים. הנה כי כן, המציאות מוכיחה שש"ס נותנת גם נותנת את ידה להמשך אפליית נערות ספרדיות בסמינרים.

הקול שנאלם

עוד לפני אריה דרעי, יו"ר ש"ס, עיקר כעסי מופנה לד"ר אבישי בן חיים, האיש ותיאוריית "ישראל השנייה". אומנם בספרו שיצא לאור בחודש שעבר (הוצאת ידיעות ספרים) הוא מתייחס לאפליה, אך הפלא ופלא, גם הפעם הוא משתמש בתעלולים מילוליים ולוגיים כדי להפנות אצבע מאשימה דווקא ל"ישראל הראשונה", לתפיסתו. 

מוזר. איך יכולה התיאוריה הכה מנומקת שלו להכיל הצבעה נגד חוק שימנע אפליית ספרדיות? הרי דרעי עצמו, כשחזר לזירה הפוליטית, אמר: "אני מתחייב שאלך לצעדים קשים, אעשה הכל לפרק את הסמינרים. אני יודע שאני נכנס למלחמת עולם".

לאן נעלם ונאלם הקול הזה ברגע האמת?

בעיניי, הסיפור הזה מכעיס וחושף יותר מכל את הציניות, מפני שההצבעה הזו היא רק דוגמה אחת המלמדת אותנו על הפער העצום בין דיבורים למעשים ועל מהו מאבק אמיתי לשוויון, לשינוי ולצמצום פערים, לעומת מערכת משומנת שאינה פועלת מספיק לצמצום פערים, ומשרתת לעיתים דווקא את אלה המשמרים את האפליה.

בדיוק לפני שנה – במחקר שפרסמו הפרופסורים ינון כהן מאוניברסיטת קולומביה, יצחק הברפלד וסיגל אלון מאוניברסיטת תל אביב וד"ר אורן הלר וד"ר מירי אנדבלד מהביטוח הלאומי – עלה כי "גם בדור השלישי, הפערים בהשכלה בין אשכנזים למזרחים לא הצטמצמו, אלא רק גדלו". 

הפערים החברתיים במדינת ישראל באים לידי ביטוי בתחומים שונים, ושתי הדוגמאות שהצגתי מעלה עוסקות בנושאי חינוך, ולא במקרה. הכל מתחיל ונגמר בחינוך.

אני מאמינה שהשכלה בכלל, והשכלה גבוהה בפרט, הן הגורמים החשובים ביותר למוביליות חברתית. השכלה היא שרביט הקסם, זו שבכוחה לשנות את עתידו של אדם. והנה, עיניכם הרואות, הפערים רק גדלים. מה עשו מנהיגי "ישראל השנייה" בעיני עצמם כדי לתקן זאת?

מילים רבות נאמרו ונכתבו על ד"ר בן חיים והתיאוריה שלו. לפני שאפרט את טענותיי כלפיה, אומר בהגינות כי גם מי שלא מסכים עמו יכול להודות כי השיח שיצר ד"ר בן חיים נוגע בנקודה כואבת מאוד בחברה הישראלית, על גווניה הרבים. וזה שיח מורכב שאי אפשר להתעלם ממנו, והוא הצליח להפוך את התיאוריה לכזו התופסת מקום מרכזי בשיח הפוליטי והציבורי בישראל.

אבל בתוך התיאוריה הזו, הכוללת גם הרבה אמוציות ורגש, הוא שוכח לדעתי את העניין שלשמו התכנסנו: האדם, האנשים. על כן, אפנה כאן במעין מכתב פתוח לד"ר בן חיים. 

השנייה שנשכחה

ד"ר אבישי בן חיים, ישראל השנייה וגם השלישית, השקופות והבלתי נראות, מחפשות אותך. הן תוהות מתי תעלה על נס את הבעיות והפערים החברתיים האמיתיים של אותה ישראל? מתי תקלף את שכבות המצוקה, ולהט הדיונים יפרוץ את חומת "ההגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה"?

שוב ושוב אתה טוען שאתה מדבר מגרונה של "ישראל השנייה", אך בתוך הדיונים האמוציונליים בשידורי הטלוויזיה וברשתות החברתיות אתה מפספס את העיקר.

אי אפשר לדבר על המתיקות של "ישראל השנייה" (כדבריך) בלי לדבר על המר – על הפערים, הקשיים הכלכליים וחוסר התקווה שהיו שם גם כשלמנהיגיה של אותה "ישראל השנייה" הייתה היכולת לשנותם ולתקנם.

איני מדברת כאן רק כבת לקהילה האתיופית וכמי שמגיעה מאותה ישראל השנייה והשלישית. אני מבקשת לדבר בשם כל מי ששייך לישראל הזו: ישראל של החצר האחורית, שמציצה מעבר לחומות הקושי ונמצאת במדרג התחתון, ואותה אני רואה יום־יום.

ומדוע בך אני מתמקדת? מפני שיש לך במה והשפעה שחורגות מגבולות השיח בטלוויזיה, וביכולתך למנף את הכוח שניתן לך ואת הבמות החשובות שאתה עומד עליהן כדי לדבר על זו שנשכחה ועל המנהיגים שהיו שם שנים רבות, אבל לא היו שם מספיק.

אני מזמינה אותך להצטרף אליי למסע מטלטל בישראל השנייה והשלישית. 

בישראל הזאת יש בהחלט מזרחים, אבל גם יוצאי אתיופיה, חרדים, יוצאי ברית המועצות לשעבר, אשכנזים וכמובן גם ערבים. וישראל הזו, השקטה, צריכה לברור בין הישרדות להישרדות, להיאבק יום־יום על דבר קטן כגדול, ואין לה את הפריווילגיה לצעוק "ההגמוניה".

בישראל הזו, לילד אין מחשב בבית כדי ללמוד; ילדה לא יכולה ללכת לחוג מפני שלהוריה אין את האמצעים; ניצולי השואה שבה עניים; והקשישים החיים בה מקבלים קצבת זקנה שכמעט ואינה מספיקה לדבר. בישראל הזו, אמירות על שוויון הזדמנויות נשמעות מנותקות מהמציאות, ולימודים באקדמיה וניפוץ תקרות זכוכית רחוקים ממנה שנות אור.

בישראל השנייה שאני מכירה השאלה "תרופות או מזון?" אינה רק שאלה. היא הסימן על המשקוף שמסמן שהעוני לא רק דופק בדלת, אלא הוא דייר של קבע. "המקרר הריק" אינה רק סיסמה. ישראל הזו, שכוחותיה תשו, מחכה שידברו אליה ולא עליה, לא מעליה.

פריווילגיות אקדמיות

במחוזות הללו, שמחוץ לשיח שלך, דיונים אקדמיים על "ההגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה" תלושים ממציאות החיים. הם פריווילגיה. "ישראל השנייה" לא זקוקה לפלפולים אקדמיים. היא צריכה מנהיגים שיילחמו ויעשו שינוי אמיתי. כאלו שיבואו לראות במו עיניהם את הפערים ואת הבתים המתפוררים.

כמו רבים אחרים שעוסקים רוב חייהם בתחומי חינוך ורווחה ומכתתים רגליהם בשטח לסייע לאוכלוסיות מוחלשות, למשפחות נזקקות ולילדים ולבני נוער במצבי סיכון, אני רואה במו עיניי את הפערים הבלתי נתפסים שיש כאן בין אדם לאדם, פערים שהקורונה הקצינה והאירה באור בוהק יותר.

כמי שמנסה, אך ברוב המקרים ידה קצרה מלהושיע; כמי שמדלגת בין משרד ממשלתי אחד למשנהו בניסיונות לסייע וחוזה ב"נפלאות" הביורוקרטיה וכיצד היא חזקה וגוברת על כל רגש; כמי שמגלה שוב ושוב איך החוק היבש לא נרטב אפילו קצת מדמעותיה של משפחה שעיקלו את הרכוש שאין לה – אני פונה אליך. 

עצור לרגע את מחול המילים היפות ותסתכל לאוכלוסיות המוחלשות בעיניים. ממקום מושבך, מהפריווילגיות שהשגת בעשר אצבעותייך ובמו ידיך האר זרקור על הקשיים של ישראל שחיה בדוחק ונמצאת הרחק אי שם. עזוב את ההגמוניה. במקום להאשים אותה בכל הצרות, תשאל את מנהיגי ״ישראל השנייה״ לשיטתך, מה הם עשו על מנת לצמצם את הפערים.  

בחלקך נפלה זכות גדולה להיות בצומת מרכזי, שבו אתה יכול לשאת את הדגל החברתי ולקדם את המאבק לצמצום הפערים, מאבק שייתן תקווה לילדים רבים וילמד אותם שהם לא חייבים להיות דור נוסף לעוני.

ישראל השנייה והשלישית, הבלתי נראות – שמנסות בעור שיניהן להיות שייכות, כשהשוני צרוב בעורם של בניהן ובנותיהן – תוהות מתי תציף את הבעיות והפערים החברתיים האמיתיים, מתי תקלף את שכבות המצוקה. 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook