fbpx

טוען (נגד) הכתר // הסיפור של שי ניצן, פרקליט המדינה

פרופיל מאת רונית ורדי

0

ועכשיו זהו תורו של שי ניצן. הפרקליטה הממונה על תיקי "האלפים" של נתניהו, ליאת בן־ארי, כבר מזרימה את המלצותיה לירושלים. וכעת, ולפי הסדר הבירוקרטי, הגיעה שעתו של פרקליט המדינה לגבש את המלצותיו. לחתוך. ולגלגלן מחדרו, שני חדרים הלאה, ללשכת היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט. החומרים, זה ברור, מוכרים לשניהם. ועכשיו כבר יש צוות חדש, רענן, שעובר עליהם בלשכת היועץ. סורק את העובדות במסרקות דקיקות. תר אחר פרצות. בולש אחר איזשהו סדק. חריר. איזה בדל מידע שסותר את המלצות המשטרה להעמיד את ראש הממשלה לדין. בתהליך שייחתם, על פי התכניות, במחצית הראשונה של 2019.

אבל חכו עם החגיגות. הניחו לתופים. במשרד המשפטים הבטיחו כבר מזמן ש"כמה חודשים וזה ייגמר – לכאן או לכאן. חצי שנה בערך… לקראת ראש השנה" (שחלף). ובינתיים כבר חורף, והאמון נסדק. וכבר מותר לתהות אם זה בכלל יקרה עד ראש השנה הבא. אבל אז עולה פקטור חדש: פרקליט המדינה, שי ניצן, עומד לסיים את תפקידו בתום השנה הקרובה. וטבעי שירצה להיות שם כשהסיפור ייחתם. לקחת אחריות.

ומעבר לכך: הסחבת מרעילה. פוגעת בפרקליטות. מכרסמת באמינותה. הופכת את השוויון בפני החוק לבדיחה. ועוד מעט אולי נתניהו ינסה להעביר שוב את 'החוק הצרפתי'. ואפשר שיצליח. וכך לא ניתן יהיה להעמידו לדין. מה תעשה אז? לוחצים על ניצן בכל יום מחדש.

"שטויות", הוא עונה. "שינוי כזה פירושו הפיכתה של ישראל לדיקטטורה. נראה לכם שדבר כזה אפשרי?".

 

פרקליט המדינה שי ניצן

צילום: דודו בכר, 'הארץ'

 

הטוען של המדינה

שי ניצן הוא "טיפוס". מבריק. רהוט. ערכי. וקצת מוזר. קשה לפענוח. יש בו אפס נכונות לעמוד ב"מקובל". האיש ספון בעולמו. מסור לערכיו. למסגרותיו. למטרותיו. אדם מתוכנן. מאוד־מאוד מתוכנן. תמיד היה כזה. מעולם לא התפתה לסמטאות חשוכות. לא לדרכים צדדיות. לא נוגע ביין, באלכוהול בכלל. וזה מוזר כשנזכרים שמדובר באדם שעשה שנים, במצטבר, בטיולי תרמילים אקזוטיים. אך מעולם לא עישן. ועיקר מזונו בלילות הארוכים במשרד מושתת על שאריות שהותירו אחרים ברחבי הבניין: "יש אולי משהו קטן במקרר?" ישאל ויחטוף איזה בייגל עבש. הקפה בסיסי. המים מהברז. איזו שקית עם טייק אוויי מפנק? זה מתאים לפרקליטות התל אביבית. פחות לניצן.

המלצות בתיקי שוחד בפרופיל גבוה, ודאי של ראש ממשלה, פתוחות תמיד לדיון. תקציבי ההגנה עצומים. העניין הציבורי בשמיים. הסניגורים המגינים על החשוד מגיעים תמיד מן השורה הראשונה. זריזים, חדים, נטולי עכבות. כתמנונים בעלי אלף זרועות. עם קשרים בתקשורת ובצמרת המשפטית. יכולות אינסופיות. הגם שתמיד קיימת השאלה המשפטית – הספק ההוא – ומה אם לא? בהחלטות המתקבלות בתיקים כאלה קשה להצביע על טעות קולוסאלית. משפטנים שונים יאמרו דברים שונים על אותה מסכת עובדתית. פרקליט המדינה הקודם, משה לדור, המליץ להעמיד לדין את אביגדור ליברמן. אבל היועץ שמעליו, יהודה וינשטיין, חשב אחרת. לבסוף הורה לסגור את התיק המשמעותי ולהעמיד לדין בתיק זניח. שי ניצן הגן על החלטת וינשטיין בבג"ץ וניצח. הדברים הבאים פורסמו על ידי יובל יועז בשעתו ב'גלובס': "בתום הדיון נקלע ניצן לשיחה פרטית על סתירות שהתגלו במסגרת מעורבותו בכתיבת החלטתו המפורטת של היועמ"ש, לסגור את תיק החקירה נגד ליברמן. ניצן השיב בלי להניד עפעף: 'אז יש סתירות פנימיות, מה קרה? יש חוק נגד סתירות פנימיות?'".

ניסיונו הפלילי דל משהו, לעומת מה שאפשר לצפות מאדם בתפקידו. אבל יכולתו לטעון – אין שני לה. בצדק נחשב ל"טוען של המדינה". שמסוגל להפוך שבריר של ספק לוודאות מלאה.

מה זה אומר על המלצותיו בתיקי האלפים של נתניהו? נוכל אולי להעריך זאת אם נלמד על מקורותיו. האופן שבו הוא חושב. מהו עולם הערכים שלו. מהו העניין הגובר על הכל בעיניו? יש בכלל דבר כזה? את כל אלה ניסיתי לברר בשבועות האחרונים. מי אתה, שי ניצן?

 

נתיב מאיר, כמובן

ישעיהו (שי) ניצן נולד ב־1959. השנה יציין 60. בן זקונים במשפחה בת חמישה ילדים. ובהפרש שנים ניכר מאחיו הבוגרים. "ילד טוב ירושלים". שקדן, מסור, נאמן. מאלה שדודות קשישות אוהבות לאהוב. תמיד הציג עצמו כך. גם עתה. בגדיו פשוטים. לחייו נוצצות. ועיניו קורנות כשל מדריך חדור אמונה בתנועת בני עקיבא. כפי שאכן היה. רוב שנותיו הגיע לעבודה בסנדלי שורש. מכנסיים זרוקים. שרוולים מקומטים. רק כשמונה לפרקליט המדינה הצטייד בנעלי משרד תקניות. שחורות ופשוטות. עם שרוכים. וחגורה שחצייה פרום. חולצת כפתורים. ובקיצור, האיש די "זרוק". באופן יחסי, כמובן.

הורתו בציונות הדתית. תורה ועבודה. מצוינות לימודית. חוגי העשרה לבנים ובנות במעורב. טיולים משותפים בכנרת. ריקודי עם. פעם היה מורה לריקודים. הוריו התפרנסו מעבודת כפיים. אביו בבנייה. אמו בטיפול בילדי אחרים. ולא ייפלא שהתקבל ללימודים בישיבה התיכונית הנחשבת בציונות הדתית. נתיב מאיר בירושלים. במקום שבו אולפו נערים לסגפנות. צניעות. נדיבות. חריצות והתמדה. תחושת השליחות הוטמעה בנפשם. וערך עצמי שאין שני לו. הם המצוינים. הם המוכשרים. הם המנהיגים. וכל השאר, בהתאם, פחותים. 12 שעות ביום למדו שם גמרא, משנה, מדעים וכלכלה. וגם ספרות והיסטוריה של עם ישראל, כמובן.

כל זה נסדק בחורף אחד, 1975, כשהרב לוינגר הוביל את הצעירים הראשונים להתנחלות בסבסטיה. אירוע שהוביל למהפכה הגדולה של הציונות הדתית. הקצנתה תוך סיפוח תווים משיחיים. היפוכו של ערש הולדתה המתון. ראש הישיבה, הרב אריה בינה, הפסיק לפתע את הלימודים. וכינס ישיבה בהולה עם השביעיסטים והשמיניסטים. התלמיד ישעיהו ניצן בתוכם.

"יש תלמידים", זעק, "שברחו מכאן כדי להתחבר למי שהולכים לגבעות השומרון. אני אוסר זאת בתוקף! (…) כאן זו ישיבה, ויש כאן מרא דאתרא (הרב המקומי), ובשבילו הפגנות הן לא חלק מהלימודים". תפיסת העולם ההיא מפעילה גם היום אנשים כמו שי ניצן. רוני אלשיך. וגלעד ארדן. שלושתם בוגרי הישיבה ההיא. ניצן המצטיין והממושמע, מכל מקום, סיים את הישיבה והתגייס לחטיבת הצנחנים, גדוד 890.

שי ניצן, חייל בצנחנים // אוסף משפחתי

 

התסבוכות והחברים מהגדוד

עורך הדין התל אביבי אבי עמירם (עמרה) הוא מומחה נודע למשפט פלילי וצבאי. משרדו של אל"מ מיל' עמירם מייצג עבריינים, גיבורי תרבות, כמו יצחק אברג'יל. עמירם היה מ"פ הפלוגה שניצן גויס אליה. ובה שירת כחובש. בעצם, הוא זה ששלחו לקורס חובשים. בשל הרצינות. בשל המסירות.

עצמו רגע את עיניכם. אנחנו בסוף שנות ה־70. מנחם בגין הוא ראש הממשלה. רפאל איתן רמטכ"ל. הגבול הצפוני של מדינת ישראל מתחיל להסתמן כזירת מלחמה. דרום לבנון הופכת לבסיס הבית של הארגונים הפלסטיניים. צה"ל חוצה את הגבול כשגרה. מפתח התנהלות יוזמתית. מבלי לתהות מה הלאה.

לפלוגת הצנחנים של עמירם הושמו נערים שאפתנים מהפריפריות של החברה הישראלית. לא הליגה של סיירת מטכ"ל. אבל מוכשרים עד כדי כך שנשמע עליהם בעתיד. שמותיהם מוכרים לרבים מכם. יוחנן דנינו, לימים מפכ"ל המשטרה. שמעון בטאט, שהצליח לעבור לסיירת מטכ"ל. שם הכיר את אהוד ברק שהביאו להיות יד ימינו כראש ממשלה. ואחר כך קמב"ץ את הקמפיינים של יצחק הרצוג כמנכ"ל מפלגת העבודה.

אבל המסקרן מכולם, והחשוב לענייננו, הוא זה שהדיון בגורלו הגיע לשולחנו של ניצן חודשים בודדים לאחר שנגע בצמרת. קרי: היה לפרקליט המדינה. על אף שניסיונו כפרקליט פלילי היה הפוך ביחס לתאוותו להצטיין. מדובר בניצב מנשה ארביב, מנש, שהיה ראש יחידת להב 433 ללוחמה בשחיתות ובפשע מאורגן. זו שחוקרת, פעם אחר פעם, את בנימין נתניהו. ושוב אבקשכם לחזור מעט אחורה. זו לא טרחנות. באמת שלא. מדובר בסיפור מרתק. ששווה סרט. אנחנו בסוף כהונת המפכ"ל הקודם דנינו. המשטרה מותקפת על ידי אינספור גורמים. בתוכם פוליטיים. שרשרת של ניצבים פורשים מהמשטרה במבוכה. ואז מתפוצצת פרשת הרב פינטו שניסה לשחד את אפרים ברכה ב־200 אלף דולר. והוקלט בתוך כך.

הרב יאשיהו פינטו כבר ניהל אז את אחת החצרות העשירות בעולם. הונו נאמד במאות מיליוני שקלים. כוכבו דרך בטורים חברתיים ועסקיים. מיטב היחצנים עבדו בשירותיו. מי לא שיחר לרגלו. כל הגדולים של אותם הימים. נוחי דנקנר. בנימין בן אליעזר. ג'קי בן זקן. אילן בן דב. אלון חסן. אפילו המעושרת לאה שנירר על שלל חברותיה. גם קציני משטרה בכירים. בתוכם ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה), תת־ניצב אפרים ברכה. הרב היה בשמיים. כסף ומידע זרם אצלו כמו מים. והוא החל להתרברב בקשריו עם חוקרי הצמרת המשטרתית. במשטרה. הציג פרטים מוכמנים מחקירות משטרה רגישות. כולל חקירות אהוד אולמרט ואביגדור ליברמן. פלא שהחליטו לחקור את הזרמת הכספים לכיסו? הרבי ניסה לשחד את ברכה כדי שידליף לו את התפתחות החקירה בעניינו – מבלי שיידע כי הצעתו מוקלטת על ידי המשטרה.

כשהחלו לחקרו כחשוד בפלילים, הציע להפליל את ראש להב 433 ארביב, בתמורה לעסקת טיעון נינוחה. מנש? ניצן בטח אמר לעצמו. זה מנש ארביב שלנו, מ־890? הוא השתגע? איזה סרט נהיה כאן (יש לו עברית עכשווית). הנה הם שם. שלושה צנחנים שאוכלים מאותו מסטינג. ערב העלייה לבופור. האחד הוא עכשיו מפכ"ל המשטרה. השני מפקד היחידה היוקרתית הנחשד בפלילים. והשלישי פרקליט המדינה, העומד לקבוע את עתידו. מה עושים?

ניצן בחר להקל על הרב כדי לתפוס את השוטר. אני משוכנעת שרצה להבטיח שלא ייאמר שהקל עם מכר. שלא יחשוד בעצמו שנהג כך. שלא יחשדו אחרים.

ארביב טען, "זהו ניסיון נפשע לתפור לי תיק". אבל הסדר הטיעון נחתם. הרבי זכה בעונש של שנת מאסר בפועל. ובתמורה הפליל את השוטר. פינטו חגג. אבל הקמפיינים שהובילו תומכיו כוונו נגד הפרקליטות. ואז גם צבעו את להב 433 בגוונים שחורים. והעניין כולו הידרדר. בבוקר אחד התברר כי במקום לנקות את האורוות, הטביעה הפרקליטות אות קין בהן.

שאלה: את מי שירתה החלשת היחידות למלחמה בפשיעה כלכלית ושחיתות? באותה שעה, ובלי קשר לכל זה, החלו לחקור את תיקי המעונות של משפחת נתניהו. יום אחד סימס כתב 'מעריב' לברכה ושאל על אודות התקדמות החקירות בפרשת שרה נתניהו.

'מעריב': "האם הוחלט כבר על זימון עדותה של שרה נתניהו? או שקודם תמליצו להפוך לחקירה פלילית?".

ברכה: "טרם זומנה. יש כבר החלטה שהבדיקה תהפוך לחקירה פלילית, ואנו חוקרים בינתיים אנשים מהמעונות".

'מעריב': "המלצה או החלטה? וינשטיין החליט?".

ברכה: "מהפרקליטות הודיעו (…) הוחלט על חקירה פלילית אבל עדיין אין שום החלטה לגבי שרה, בינתיים חוקרים אנשים מהמעונות".

ואם זה לא מספיק, הרי בסרט 'חיים בצל הפחד' של עדי מאירי, סיפרו בני משפחתו: "הוא לא התכוון ללכת למסיבת הפרידה של דנינו. פרקליט המדינה היה לידו, עשה את עצמו כאילו לא רואה והלך והתקדם. אפרים לא ויתר לו. והלך ולחץ לו את היד. ואז הוא הרגיש שבאמת מסתמנת איזושהי חקירה. (…) משהו פה מסריח (אמר). אני מרגיש".

תת ניצב אפי ברכה ב בית המשפט העליון ב ירושלים

אפי ברכה ז"ל, 2013 // צילום: אמיל סלמן, הארץ

שי ניצן בכה כאשר נודע על התאבדותו של ברכה. הסתגר בחדרו. ופינטו? היה צריך לאיים שיחלטו את כספי הערבות שהפקיד כדי שיחזור בכלל לארץ. וירצה פחות משנת מאסר אחת. ואז יחזור לשגרת עסקיו. ומנש ארביב, החבר מ־890? מהחשדות הכבדים נותרה עסקת טיעון עם הרשעה בסעיפי אי־מילוי חובה רשמית – משום שלא דיווח על הצעות השוחד שקיבל מהרב יאשיהו פינטו. חמישה חודשי עבודות שירות. הסניגורים ביקשו לסיים את ההליך ב־200 שעות לתועלת הציבור, ללא הרשעה. ועוד אין הכרעה.

תיק המעונות של שרה נתניהו טרם התברר בבית המשפט. אבל כתב האישום שהוגש נגדה טרם הבשיל. ביוני האחרון ניצן קבע: "כתב האישום נגד שרה נתניהו הוא לא מופרך ולא הזוי. אני לא מבין איך אפשר לקרוא לאוכל ממסעדות יוקרה חמגשיות. אתה שומע חמגשית, ואתה מדמיין אוכל ממסעדת פועלים. כתב האישום מדבר בעד עצמו, ואם לא היה סיכוי סביר להרשעה, לא היינו מגישים אותו".

 

ימי ברק וביניש

לפני שנה בערך סיפר ניצן ל'גלובס' על בחירות הקריירה שלו: "כשהשתחררתי, היו לי כל מיני מחשבות, מה ללמוד. עברתי על כל השנתון של האוניברסיטה, חיפשתי מה האפשרויות שיש לי, ובסוף נשארתי עם שני מקצועות שנראו לי מעניינים: ספרות ילדים או משפטים. צביקה יוכמן, חבר טוב שלי מגיל חמש, למד אז ראיית חשבון. במהלך הלימודים הוא עשה קורס אחד במשפטים. הצטרפתי אליו לשיעור, כדי לראות מה זה. אמרתי לעצמי, 'אלך לראות, אולי זה נחמד'.

"הגעתי במקרה לשיעור שהעביר רנאטו יאראק, שהיה אז מנהל מחלקת הבג"צים בפרקליטות. בכלל לא ידעתי מה זה, ובטח שלא שכמה שנים מאוחר יותר אעבוד במחלקה הזאת. רנאטו שאל שאלה, ואף סטודנט שלו לא ענה; אז אני עניתי. אחרי השיעור הזה, החלטתי ללמוד משפטים. היה נראה לי מעניין לעשות צדק, לקדם ערכים, והתחברתי לזה, אבל במקביל התחלתי ללמוד גם היסטוריה של עם ישראל, כי גם זה עניין אותי".

כשסיימו הצטרף יוכמן למשרד רואי החשבון סומך־חייקין והיה לאחד מאנשי העסקים המתוחכמים והעשירים בישראל. ניצן התמחה בבית המשפט העליון אצל אהרן ברק. תג הצטיינות שלא היה שני לו. שרת המשפטים הנוכחית, איילת שקד, אמנם מתאמצת לקרקס את דמותו של ברק. מעליבה אותו בפרהסיה. בונה מצבים שבהם תוכל להשפילו ברבים. כדי שהכל יבינו. ויפנימו. ודבר מזה לא ייגרע מעיניהם. לא היה קל לזכות בתמיכתה עם רקע כזה. אבל שקד, במשרד המשפטים, הצליחה לגרום לבנים הבודדים בצמרת משרדה להתחרות על קרבתה. אם נפשפש בנפשה, אפשר להניח שנמצא כי חיסולו הפוליטי של בנימין נתניהו מענג לא פחות עבורה ממחיקת חלקו של אהרן ברק מההיסטוריה של המשפט הישראלי. וניצן שעשה את כל שנותיו כבוגר בלשכות של מקבלי החלטות מבין זאת. והנה, מי זוכר שהתמחה אצל שנוא נפשה של מלכת הכיתה?

את שנת ההתמחות השנייה עשה אצל יו"ר לשכת עורכי הדין יעקב רובין, שהיה חבר הוועדה לבחירת שופטים. זה שדבריו נשמעים. במיוחד אצל פרקליטים הבונים עצמם הלאה. לבית המשפט העליון. הוא שהסדיר את קבלתו של ניצן לעבודה אצל דורית ביניש, בפרקליטות המדינה.

ביניש היא האמא הגדולה. המנטורית לחיים. חכמה. קשוחה. אמיצה. דומיננטית. מי שהכריעה שני ראשי ממשלה שבלמו את חקירת קו 300. והצליחה להתמנות אחר כך לפרקליטת המדינה. ודמותה נלמדת היום בשיעורי ההיסטוריה של השב"כ – כמי שהובילה את התהליך שהחלים את המערכת. ביניש הציעה שיתחיל כפרקליט באחד המחוזות הפליליים. שיטבול ידיו בבוץ. שיכיר את השטח באורח בלתי אמצעי. אבל מה היה לו ולשטח? מה לו ולגנבים ולרוצחים? הוא הגיע אליה מבית המשפט העליון. מצטיין בכל דבר שלמד, ועוד ילמד, אי פעם. ודחה את הצעתה. הוא מעוניין, הסביר, בפרקליטות המדינה.

 

בנימין נתניהו, החשד הראשון

ביניש רק עמדה להיכנס אז לתפקידה. איך נראה לך להיות העוזר האישי שלי? הציעה. וסייגה: אין לי מושג מה זה אומר. נגדל יחד את התפקיד. חמש שנים יצק מים על ידיה. ראה את תהליך קבלת ההחלטות. הבריתות הנלוות לכך. הקשרים עם התקשורת. הפוליטיקאים. ושופטי העליון. גם עם לשכת עורכי הדין. ביניש לא השאירה דבר ליד המזל. יש ליזום. להעז. והעיקר, לא לפחד כלל. גם אם מדובר בראש ממשלה הפועל נגדך. אפילו אם קוראים לו יצחק רבין.

דורית ביניש המליצה להעמיד לדין את אריה דרעי כחשוד בקבלת שוחד. הפרקליטה גם דרשה שיתפטר מהממשלה עם הגשת כתב האישום. רבין סירב. לדרעי נכון תפקיד בגיוס תמיכת הרחוב והאצבעות בכנסת בתהליך השלום. רבין גם חיבב את הבחור המוכשר ההוא. אבל ביניש לא הרפתה. וזכתה בתמיכת חמישה שופטי בג"ץ שדנו בעתירה בקשר לכך. דרעי הלך הביתה. וביניש הפכה לאישה החזקה במערכת המשפט.

וזו העצה הטובה שהעניקה לו אז, ואיתה הוא הולך עד היום. לך בדרכך. אל תירא ואל תיחת. ובינתיים הציבה אותו במחלקת הבג"צים. מה לומד עוזר צעיר בלשכה של אישה חזקה? לזהות צרכים עוד בטרם התעוררו. ולמלאם בהתאם. זהו תהליך ההכשרה של כל עוזר. הבונוס הוא הידע המקצועי הנרכש. ומה אפשר ללמוד בצמרות הארגוניות? ניצן עשה כל חייו בצמרת. אותו בניין. חדרים שכנים. וצורת החשיבה של מקבלי ההכרעות. היה טבעי שיפנה למחלקת הבג"צים היוקרתית. שם עסקו בעיצוב פני הדמוקרטיה הישראלית וההגנה עליה.

עצוב: בתוך חודשים אחדים, 1995, פגש בפעם הראשונה תיקי חקירה שהשם בנימין נתניהו מתנוסס עליהם. נתניהו היה אז ראש האופוזיציה. בדרך לראשות הממשלה. רב־מג תקשורתי. שהקריא בכנסת קטעים מנייר עבודה סודי, "מסמך שטאובר", שהוכן לקראת פגישה אפשרית של הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק עם הרמטכ"ל הסורי. ועורר דרמה גדולה. היועץ המשפטי של הכנסת המליץ להעמיד לדין את נתניהו. שי ניצן גויס כדי לבחון את הדברים באיזמל משפטני. והתוצאה: אין עילה. נתניהו ניצל. המלצתו של ניצן, שאומצה על ידי היועץ המשפטי מיכאל בן יאיר, נשענה על חסינות פרלמנטרית. אולי רגע סמלי ליכולתו המשתכללת של נתניהו למשוך את החבל עד לקצה. ועוד קצת. ולחזור הביתה בשלום.

ארבעה חודשים אחר כך, ראש הממשלה רבין נרצח. סבב השיחות בין ישראל וסוריה הסתיים. בנימין נתניהו נבחר לראש ממשלה. והוא, שי ניצן, פרח תחת כנפיה של אישה חזקה אחרת: פרקליטת המדינה החדשה עדנה ארבל.

 

החיים בסלאח א־דין

ניצן פרח בצילן של נשים חזקות. והן שמחו בו. מכנות אותו נסיך. שנים שמכנות אותו כך. האיש בן 60. ונתפס כנסיך. לא מלך. לא שר צבא. לא המפקד. ומן האופן שבו תיאר ניצן לאחרונה את כניסתו לעבודה, אפשר להבין למה:

"ביום הראשון שהגעתי לעבודה היה כתוב על הדלת 'דורית ביניש – פרקליט המדינה'. נכנסתי אליה לחדר ואמרתי לה, 'למה כתוב פרקליט המדינה? את אישה, אז צריך להיות כתוב פרקליטת המדינה'. היא אמרה, 'אתה צודק', ולמחרת השלט הוחלף. כשנכנסתי בעצמי לתפקיד פרקליט המדינה, המכתב הראשון שהוצאתי לפרקליטים היה שנשים יחתמו בלשון נקבה על המסמכים שהן חתומות עליהם. עד אז רובן חתמו 'סגן בכיר לפרקליט המדינה' וכדומה; אז אני הנהגתי את הנוהל של לחתום 'סגנית בכירה'" ('גלובס'). פמיניסט, וגם נוקדן.

מאז נותר בירושלים. זז חדר לכאן. חדר לשם. אבל נותר עם אותו המזגן. ואותו אור פלורוסנטי עגום. וגיוון את חייו בשרשרת לימודים לתארים שניים. שסיים בהצטיינות, כמובן. פעם שקל לעזוב. כמה אפשר לנשום את אותו אוויר מזגנים. אור הפלורוסנטים הקבוע. ניסה להיבחר לפרקליט מחוז – וכשל. ואחר כך לפרקליט הצבאי הראשי – ושוב לא קיבל. במקומו בחרו באיש שכבר היה על מדים. אביחי מנדלבליט קוראים לו. במקביל לקדחתנות של המשרד ברחוב סלאח א־דין, היה בידו הפנאי לגדל משפחה בת חמישה ילדים. גאונים. רב־תחומיים. להקפיד לבשל להם את ארוחות השישי. הגיבץ' (תבשיל ירקות) המפורסם שלו. לארגן טיולי סוף שבוע עם מספר משפחות של חברים. כולל לינה במלונות פשוטים בשטח. וספרים. המון־המון ספרים.

זה כנראה גם מה שאיילת שקד הפנימה מהר. בעת שהודיעה על צירוף עוזר מיוחד, שיעבור בשמה על תשובות מחלקת הבג"צים בענייני התנחלויות ובנייה בשטחים. עניין שעורר תרעומת במחלקה, פגע בגאוותה. והוכרז כהשגחה פוליטית שספק אם הייתה אפשרית בעבר. שקד, סיפרה רויטל חובל ב'הארץ' לפני חודשים אחדים, "הזהירה את פרקליט המדינה שי ניצן שלא יעז לערער על ההחלטה לנכות שליש ממאסרו של אהוד אולמרט. המסר הועבר לניצן בהודעת טקסט בסוף יוני בשנה שעברה. ניצן, שהיה נחוש להיאבק בשחרורו המוקדם של ראש הממשלה לשעבר, שינה את דעתו לאחר קבלת ההודעה והתנגד לערעור".

החשבון ברור. מדובר ביחסי עבודה שוטפים. ושיקול דעת פוליטי. כוחה של איילת שקד במערכת המשפט יישמר לשנים. גם כשתהיה במקומות אחרים. גם כשישקול ניצן, כנראה, להגיש את מועמדותו לשיפוט בבית המשפט העליון.

ניצן ושקד באירוע בפרקליטות מחוז צפון 2018 // צילום: גיל אליהו 'הארץ'

 

דרעי, סיבוב שני

הפעם השנייה שטיפל בחשדות להתנהלות פלילית של בנימין נתניהו אירעה בתחילת 1997. הפעם דובר בפרשת 'בר־און חברון'. אז הועלו חשדות לניסיון למנות את היועץ המשפטי לממשלה, בקנוניה פוליטית פלילית. עיקריה נגעו לניסיון לחלץ את דרעי מהקטסטרופה המשפטית שאליה נקלע, בתמורה לתמיכת ש"ס בהעברת השליטה בחברון לפלסטינים. המשטרה המליצה להעמיד לדין את ראש הממשלה בנימין נתניהו, את שר המשפטים צחי הנגבי, את מנכ"ל משרד ראש הממשלה אביגדור ליברמן, ואת ראש תנועת ש"ס אריה דרעי, בעבירה של מרמה והפרת אמונים. היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין ופרקליטת המדינה עדנה ארבל קבעו כי אמנם מדובר בקשר פלילי להשתלט על משרת היועץ המשפטי לממשלה. אך היחיד שהתנהגותו עולה כדי אפשרות להעמדה לדין הוא אריה דרעי. לדבריהם, נגד רוב המעורבים בפרשה, בהם ראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים הנגבי, אין להגיש כתבי אישום מחוסר ראיות. נתניהו, קבעו, לא היה מודע לקשר בין דרעי לבר־און, אף שמהתנהגותו "עלו תמיהות".

ושוב גויס ניצן לנסח את התשובות לבג"ץ שהוגש נגד החלטתם. אין די ראיות לכך שנתניהו היה מודע לעובדה שמינוי עו"ד רוני בר־און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה נרקח ממניעים פליליים. רוב הרכב הבג"ץ קבע כי החלטת היועץ המשפטי הייתה סבירה. דעת המיעוט הייתה של השופט אליעזר גולדברג, שכיוון לאפשרות להעמיד את נתניהו לדין. שנה אחר כך בחרה הכנסת בגולדברג למבקר המדינה. בשביל נתניהו זו אפילו לא הייתה מכה בכנף.

מי שהצליח להרגיז את ניצן – זה אריה דרעי. אולי משום שחווה זאת כעוזרה של דורית ביניש. וכשנתניהו ביקש להשיב את דרעי, "המשתקם" כפי שכינה אותו יאיר לפיד, למשרד הפנים – שי ניצן, בדעת מיעוט, התנגד: מינויו של דרעי לשר הפנים פירושו חזרה ל"מקום הפשע". וזה מהווה סמל לציבור. וחציית רף. ולכן נוגע באי־סבירות קיצונית.

מי שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, השיב שבכל משרד ממשלתי יש קופה ציבורית, ואם בג"ץ אישר את חזרתו של דרעי לממשלה, הרי שלצורך העניין משרד הפנים הוא עוד משרד ציבורי. וכך היה.

ועכשיו? דרעי ממתין שוב להחלטת הפרקליטות אם להעמידו לדין. סיבוב שני.

 

מול המתנחלים והקונספירטורים

מאז העבירו אליו יותר ויותר תיקים מורכבים. שמו יצא כטוען משובח. בעל לוגיקה משוכללת. טכניקה משפטית מצטיינת. מי כמוהו להפוך אחוזון של ספק ל־100 אחוז של ביטחון. הכל בהתאם לדרישת הלקוח: החוק. כפי שהוא מפרשו.

שנים אחר כך גויס לחילוץ הפרקליטות מהפיאסקו שבישלה בפרשת הנשיא משה קצב. קרי: להגן על עסקת הטיעון הנוחה שהוצעה לו. כשהיה ברור שכדי להצליח, צריך להטיל דופי באמינות המתלוננות. יש שהיו מסרבים לזה. היו שסירבו. אבל ניצן, ידעו, יסכים. הגם שדורית ביניש ישבה בהרכב השופטים. והניחו כי היכרותם המוקדמת תעמוד לצידו. או לפחות לא תזיק. ניצן – ידעו – יספק את הסחורה. וגם יהיה מוכן לספוג את קיתונות הבוז שיתלוו לזה. וכך אמנם היה.

"מה אתם רוצים ממני", הסביר למי שטענו נגד הסכמתו לעשות כן. "זה המקצוע שלי. העבודה שלי. משלמים לי כדי שאייצג כך את המדינה. את החלטות היועץ המשפטי לממשלה. מה לא בסדר בזה?", אמר. וחזר ואמר באינספור מקרים אחרים. בכל זאת ניסה לשנות. וניסה לצאת מסלאח א־דין, אבל נשאר לבסוף. המזגן אותו מזגן. הפלורוסנטים אותם פלורוסנטים. איך אפשר לשרוד 30 שנה במערכת כזו? כנראה רק בדרך אחת: לגדל עמוד שדרה ישר איפה שצריך, אבל גם אלסטי לעיתים. להיות גמיש. לפתח גם ציניות. גם קהות חושים מסוימת. והכי חשוב: להצליח להאמין שכל זה נעשה מטעמי שליחות. ובזה, הוא באמת הטוב ביותר. זריזות מחשבתו וגמישותו הצליחו לחלץ את דרכו מכל סיטואציה, אפשרית או בלתי אפשרית.

בזכות זאת הצליח להתמודד עם התותחים הכבדים שכיוונו אליו את האש שלהם, בעת שכיהן כממונה על אכיפת החוק ביהודה ושומרון. וכך כששוגר להתמודד עם עבירות המשיקות לחופש הביטוי – המרדה והסתה לאלימות ולגזענות. כך עד שהוצג על ידי המתנחלים כ"בוגד". סדין אדום עבורם. הפגנות מול ביתו. איומים לחסלו. להדיחו מתפקידיו הציבוריים.

וכך גם כשהפך למטרתם של הטוענים לחפותו של רומן זדורוב בתיק תאיר ראדה. ניצן שם עצמו בקו האש, יצא בחריפות נגד הסדרה 'צל של אמת' ותקף כל מי שמפקפק בהליך. הוא ממשיך לעשות זאת, בזמן שהמאמינים בחפות זדורוב (שהורשע שוב ושוב) ומפתחי תיאוריות הקונספירציה למיניהם, תופסים אחיזה מוגברת בקרב על האמון הציבורי.

 

בחזרה לקו 300. סוף דבר

בחירתו לפרקליט המדינה, בדצמבר 2013, התקבלה בחשדנות. נוח לשליט, אמרו, שפרקליט המדינה יהא חסר ניסיון במשפט פלילי. שיירא את השלטון. שייחרד מחקירות. שיחשוש מ"חוליות החיסול" שפועלות בהשראתן ברשתות החברתיות. אבל ניצן כמו ניצן, היה עיוור וחירש לכל אלה. הגם שהצרות התגלגלו לפתחו בצרורות. פרשת פינטו. פרשת רות דוד. פרשת המכון הפתולוגי. פרשת נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, יצחק כהן, שהורשע בהטרדות מיניות. פרשת אום אל־חיראן. ומעל הכל, השופטת הילה גרסטל, שהחלה לזעזע את המערכת בתפקידה כנציבת הביקורת על הפרקליטות. מתודלקת על ידי גדודי מעריצים בתקשורת, בפוליטיקה וברחוב. שרשרת אינסופית של חגורות נפץ שחלקן התפוצצו במשרדו.

על הרוב התגבר. כמו גם על צבר החקירות האינסופיות של ראשי רשויות מקומיות. צריך להיות אדם קר מזג ומנותק רגשית כדי להתמודד עם כל אלה. הגם שהארגון שהוא מנהל – עני. נטול תקציבים. מיושן. צריך להיות פוליטיקאי משובח כדי לגבור על כל אלה. ועוד לא דיברנו על פרשת אפי נוה, שהונחה לפתחו כמטען צד. מה שלא יעשה – ייפגע. אם יקל – יאמרו שעשה זאת ממניעים אופורטוניסטיים. אם יחמיר – יקומם עליו את ליבת הפרקליטות, שתמכה במועמדותו של נוה לראשות לשכת עורכי הדין. שרואה בו מעין יו"ר ועד העובדים שלה. זה שדואג לקידום אנשיה. ומחזקם. ברי שגם שותפיו הפוליטיים של נוה, משה כחלון ואיילת שקד, ירשמו זאת בפניהם. מה עושים? והכי חשוב כנראה – מה עושים עם תיקי האלפים? ואין זמן. זוהי שנת הכהונה האחרונה. מה שימליץ עתה, לטוב או לרע, ייחקק כמורשת שלו. ואם לא ימליץ – יהפוך "המזמוז" למורשת. מה עושים?

דורית ביניש הייתה אומרת לו: לך בדרכך. אל תירא ואל תיחת. היכנס למוד ענייני והודע על החלטתך מבלי להביט לימין או לשמאל. זו הדרך היחידה לשרוד את כל אלה. ובמיוחד את התהליך לקבלת ההחלטות בתיקי האלפים. וכשאתה מסתכל על חייה של ביניש, על הקריירה שעשתה, על הישגיה, האופן שבו הרימה את ראשה והתעמתה עם שני ראשי ממשלה בפרשת קו 300 ויכלה להם, אתה מבין – יש לשי ניצן מנטורית מצוינת. ואולי זה לא מקרה שבחגיגות ה־70 שערכה הפרקליטות באילת עסק הפאנל המרכזי בפרשת קו 300. ודי לחכימא ברמיזא.

משרד המשפטים במזרח ירושלים, ארכיון // צילום מתוך ויקיפדיה (שימוש הוגן)

משרד המשפטים במזרח ירושלים, ארכיון // צילום מתוך ויקיפדיה (שימוש הוגן)

 

במהלך השנתיים האחרונות נוהלה חקירת תיקי נתניהו (1000 – המתנות; 2000 – שיח השוחד עם מוזס; 4000 – עסקת השוחד עם אלוביץ'; וגם 3000 שבו נתניהו אינו חשוד, תיק הצוללות) מחדרו של אביחי מנדלבליט בירושלים. שם התקיימו ישיבות הסטטוס. העדכון וההתקדמות. 50–60 פגישות לפחות. מטעם הפרקליטות השתתפו בפגישות פרקליט המדינה שי ניצן, המשנה לעניינים פליליים שלמה למברגר, פרקליטת מחוז תל אביב מיסוי וכלכלה (המנהלת את התיק) ליאת בן־ארי שווקי. מטעם המשטרה: ראש אגף חקירות ומודיעין מני יצחקי (שהוחלף על ידי גדי סיסו). ראש יחא"ה כורש ברנור (שהוחלף על ידי יואב תלם). וברור שכל אלה מכירים את התיק על בוריו. אין חידושים. אין הפתעות. אבל המתח בשמיים. אווירה של חשבון וחרדה מתגלגלת בפרוזדורים. שמועות על חשודים בבגידה, בריגול לטובת החשודים, מתגלגלות בפרוזדורים. וככל שזה נמשך – המערכת מיטלטלת. הגדרות נסדקות. הרצון להגיע לביטחון של 100 אחוז הרשעה עושה בהם שמות. לאחרונה סערה הברנז'ה העיתונאית־משפטית סביב מינוי צוות נוסף שאמור לעבור על החומרים בתיקים. טענו נגד מנדלבליט שהוא מחפש בכוח את ה"איפכא מסתברא". בינתיים הרוחות סוערות.

"במשרד המשפטים משוטט כבר זמן רב נחש ארסי, פוקד את חדרם של בכירי המשרד האחרים, מגיח לפגישות עבודה עם מנדלבליט, עם פרקליט המדינה שי ניצן ועם אחרים ומפזר רעל. רעל, הרבה רעל, כדי להרוג את התיק התורן המפריע למלכות", כתב לאחרונה בפוסט נוקב מוטי גילת, פרשן 'כאן'. "על פי עולם המושגים של נחש הצפע הזה, אין צורך להעמיד לדין את נתניהו בעבירות שוחד בתיקי 4000. (…) מבחינתו, די בהגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה בעבירות של מרמה והפרת אמונים – זה יספק לדעתו את האינטרס הציבורי". גילת מכוון לאחד ממשניו של מנדלבליט, שאת שמו נשמור מחשש דיבה. בינתיים מדברים על מתיחויות עולות בין ניצן לאחרים בעניינים האלה. בעת ירידת הגיליון לדפוס הניחה המשטרה את המלצותיה גם בתיק 4000 (אישום שוחד נגד בנימין ושרה נתניהו), והמסדרונות שבמשרד האפרורי במזרח ירושלים, בין חדריהם של ניצן ומנדלבליט, רוויי מתח שיא – לקראת ההכרעה.

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook