fbpx

ליאת בן־ארי ורז נזרי // למשוך בחבל היועמ"ש

האם יש דרך לחזור הביתה בשלום, כשהמטלה המקצועית על שולחנך היא להתמודד כיאות עם תיקי ראש הממשלה?

0

הצופים המתמידים בסדרה 'סיפורה של שפחה' יודעים כי אין מדובר רק בעלילת עוועים על נשים שהוכפפו למשטר דכאני ברוטלי, הרואה בהן אמצעי לריבוי טבעי ותו לא באמצעות אונס אלים וממוסד – אלא שמדובר בחזון מורכב ואפל על פעולת מוסדות המשטר, ופעולתם של נושאי משרות בו, בעידן של מדינת הלכה ריאקציונית. מדע בדיוני, כמובן, אין שום קשר למציאות, לא אצלנו ולא בשום מקום. ועם זאת, ליאת בן־ארי, פרקליטת מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה), מבינה היטב בחיי היומיום המקצועיים שלה את משמעותה של התנהלות שהיא על גבול הדיסידנטית. כזו שכל מהותה היא ביצוע התפקיד במקצועיות ובמסירות. האם יש דרך לחזור הביתה בשלום, כשהמטלה המקצועית על שולחנך היא להתמודד כיאות עם תיקי החקירה של ראש הממשלה?

המיעוט ניצח

רוב גדול בצוות שייעץ למנדלבליט בתיקי נתניהו דרש בתוקף לקבוע כי יש להאשים אותו בשוחד בכל שלושת התיקים. לבסוף סעיף השוחד נשאר רק בתיק 4000

בן־ארי עומדת בראש הפרקליטות שטיפלה ב"תיקי האלפים" של נתניהו, משלב הבדיקה המקדימה ועד הדיונים האינסופיים בלשכת היועץ המשפטי, אביחי מנדלבליט, תוך שהיא רותמת את כל הגורמים המקצועיים מצדדיה ומעליה לעמדתה המקצועית. בסוף, זה לא עניין של דעה סובייקטיבית. שוחד הוא שוחד, ראיות הן ראיות, ומדיניות תביעה בסעיפי האשמה הללו היא עניין שריר וקיים. צריך רק לפעול בהתאם לסרגל. לא כל אחד מסוגל, מתברר.

רז נזרי, בכל קונסטלציה ובכל תפקיד שיישא במשרד המשפטים, נדמה שיתפקד תמיד כמעין מגנט הנמשך אל ההכרעות הנפיצות המתקבלות בלשכת היועץ המשפטי לממשלה. עוד כשהיה עוזרם של רובינשטיין ומזוז, ולאחר מכן משנה לעניינים פליליים, משנה חוקתי לוינשטיין וכעת המשנה הבכיר למנדלבליט. נזרי הוא במידה רבה הזיכרון הארגוני של משרד המשפטים. הוא זוכר את הדיונים הקשים שהתנהלו בלשכות היועצים הקודמים בעניין תיקי השחיתות של השוכנים בצמרת, והוא בוודאי יודע להשוות בין מה שהתרחש אז לבין התנהלותו של מנדלבליט כעת. אם לתמצת – מנדלבליט לעולם יבקש "להסתמך על עמדת הדרג המקצועי" שתחתיו, ולכן יהנדס את הדיונים כך שתושמע ותנומק גם העמדה שהוא חפץ לאמץ.

בן־ארי משמיעה בדיונים הללו עמדה חד־משמעית. היא מגיעה מהשטח, בין השאר בהתמודדות בשוחות המשפטיות עם תיק הולילנד, על השלכותיו. היא קולה של המקצוענות הקרה. נזרי, איש מטה שלא ניהל תיקים פליליים בפועל, משמיע קול עיוני יותר ולעיתים מסויג יותר. הוא היה המסתייג הראשי והדוחף לריכוך האישומים. המצב הזה יצר מתח אדיר במסדרונות הפרקליטות. השפה השלטת בצמרת משרד המשפטים היא שפה כפולה, שלכאורה מדברת משפט אך לעולם מושפעת מהאוזן הכרויה למסדרונות השלטון. מנדלבליט אוהב "לאזן" בין "הלחצים" המופעלים עליו מצד גייסות נתניהו, לבין "הלחצים" העולים מכיוון כיכר גורן. לכאורה, אלה ואלה אינם משפיעים עליו.

במצב שבו מוטלת על מנדלבליט חובת ההוכחה, אף בעידן המסתמן של פוסט־נתניהו, קולותיהם של בן־ארי ושל נזרי הופכים חיוניים. מבלי להגזים במילים מנופחות – הזדמן להם ליטול חלק ברגע מכונן בתולדות שלטון החוק, מעט מורכב ואפל, שבו יש לפעולתם המקצועית בחדרי החדרים השפעה מרחיקת לכת לעתידם של העקרונות העומדים בבסיס המשטר.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook