fbpx

חשיפה: כך ניסתה ישראל לגייס את ארה"ב למערכה נגד מצרים // מאת אמיר אורן

0

"תאם עם האח של האח מבצע נגד 'נון', וש'הקטן' לא יידע". גילוי ראשון של 'תיק קולק': המגעים החשאיים של ישראל בשנות ה־50 עם ממשל אייזנהאואר וה־CIA – כך הציע בן־גוריון פעולה אמריקאית־ישראלית להפלת נאצר, לפני מבצע קדש

זה קרה באביב 1956, חצי שנה לפני מבצע קדש בשיתוף עם צרפת ובריטניה, ובניגוד למדיניות ממשל הנשיא הרפובליקני דווייט אייזנהאואר. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון ביקש ממקורבו טדי קולק לבדוק בוושינגטון נכונות לפעולה אמריקאית־ישראלית נגד שליט מצרים, גמאל עבד אל־נאצר. בן־גוריון ירה חץ למרכז המטרה. "מיגור", כתב במודגש מהקריה בתל אביב לקולק, שליחו לבירה האמריקאית, למגעים עם אישי הממשל ובמיוחד עם בכירים בסוכנות הביון המרכזית, ה־CIA.

בן־גוריון הלך בגדולות, בשני המובנים – במהות הפעולות המשותפות ובדרג המגעים. אם שיתוף פעולה עם ה־CIA, כי אז לא זוטה כמו לוחמה פסיכולוגית בשידורי רדיו, אלא רק מהלומה ישירה, צבאית או חתרנית נגד המשטר; ולא להתפתות להנהון אנשי המבצעים, שאינם אלא ממליצים, אלא לוודא שנתונה להם ברכת המחליטים. כפוליטיקאי ומדינאי מנוסה, אבחן את הפער שבין הדחיפה מלמטה לבלימה מלמעלה.

פרס, בן גוריון ודיין // הנס פין, לע"מ

שילוח, אנגלטון וגיבלי צילום מאוסף משפחת ראובן שילוח

שילוח, אנגלטון וגיבלי // מאוסף משפחת ראובן שילוח

זאת עובדה שנעלמה עד כה מעיני רוב, אולי כל, חוקרי מערכת סיני 56' והקשריה הביטחוניים והדיפלומטיים. נחפר ונחשף תיעוד כרסתני של המגעים בין ממשלת ישראל, תחילה בראשות משה שרת ובהמשך עם שובו של בן־גוריון לכיסא שהשאיל לשרת בצאתו לשדה בוקר, לבין ממשל אייזנהאואר; במרכזו שר החוץ ג'ון פוסטר דאלס. פורסמו נפתולי המאמץ הנכזב לקבל אישור אמריקאי לרכש מטוסי קרב במישרין, או מאחת מחברות נאט"ו, כמו איטליה שהרכיבה אותם במפעלי פיאט. תוארו התמרונים הישראליים להימנעות מהכעסת אייזנהאואר ודאלס, כל עוד מתנהלים מגעים מדיניים עם שליח הנשיא רוברט אנדרסון להסדרת מפגש בין נאצר לבן־גוריון (מבצע 'זיקית') ועם המתווך בסוגיית חלוקת מי הירדן, אריק ג'ונסטון, כשבאזור מבקר מזכ"ל האו"ם דאג המרשלד. ברקע הלכו והתהדקו הקשרים שטיפח שמעון פרס עם המערכת הביטחונית, ובחלקים מהפוליטית, בפריז; עד שהסכר נפרץ עם המיגים 15 ו־17, שהסובייטים הסכימו לספק לנאצר בעסקה שהוסוותה כצ'כית.

אבל לאורך כרכים גדושים של מחקרי מומחים זרים וישראלים, כולל שני המרדכי שאין בקיאים מהם בסיפור סיני וסואץ, פרופ' מוטי גולני ואל"מ במיל' ד"ר מורל'ה בר־און, אין זכר לגישושו של בן־גוריון, בדרבונו של הרמטכ"ל משה דיין ובאמצעות קולק, אחר שותפות חשאית עם וושינגטון נגד נאצר, ולא עם פריז ולונדון. אפשר שגרמה לכך הסודיות הרשמית שנכפתה על הפרסומים. ספרו של גולני, 'תהיה מלחמה בקיץ', קילף לגרסה בלתי מסווגת מחקר של מחלקת ההיסטוריה בצה"ל. בר־און היה ראש לשכתו של דיין, ועד מתעד של כל מגעיו. ייתכן שמישהו מיורשי בן־גוריון ודיין ברשויות ההסתרה והצנזור, רצה להחסיר פרט חשוב זה מהידיעה הציבורית, בארץ ובעולם, המעצבת את המסקנות. הארת הפינה החשוכה תאלץ להוסיף פרק למחקרים שנמצאו חסרים.

הגילויים נכללים בתיק שהעביר עזבונו של קולק לארכיון המדינה. מתועד בהם נתיב מפותל של גישושים בין הביטחוניסטים של בן־גוריון לבין מכריהם ב־CIA, ג'ים אנגלטון וקרמיט רוזוולט. ג'יימס ג'יזס אנגלטון היה הממונה על הביטחון, המלמ"ב, ב־CIA ובה בעת מופקד על הקישור עם ישראל, בנפרד מהערביסטים שאהבו נפט וסלדו מהציונות. קרמיט "קים" רוזוולט, ראש מחלקת המזרח התיכון באגף המבצעים בסוכנות, היה נכדו של הנשיא טדי רוזוולט. לאנגלטון היו מוניטין ומעמד, לרוזוולט גייסות. קולק הקפיד לקיים את המגע באמצעות אנגלטון (שכונה "בן", אולי רמז לישו בן האלוהים). אנשי המודיעין, בכל מקום, מאתרים סכנות גם כשאינן אמיתיות. המוסד היה לפיכך כמו ה־CIA.

קולק עם בן גוריו צילום לע מ

קולק עם בן גוריון // לע"מ

נאצר, שהופיע לעיתים בהתכתבות בשמו המפורש ולעיתים כ"נון", היה אמנם האויב. אך מלבדו, העסיק את דיין, קולק ועוזריהם גם יריב – "הקטן" – איסר הלפרין, לימים הראל, ראש המוסד והממונה על השב"כ. זה הקטן, תואר שנועד בראשית שנות המדינה להבדילו מאיסר הגדול (איסר בירנצוייג בארי, ראש המודיעין הצבאי שהודח לאחר פרשת טוביאנסקי), גדל והתנפח עד מאוד. כראשו הריכוזי והקטנוני של המוסד, נוסף על שליטתו האימתנית בשב"כ, תבע איסר בלעדיות על הקשרים עם ה־CIA שהקימו קודמיו, קולק וסגנו במשרד ראש הממשלה מאיר (ממי) דה שליט, וראשון ראשי המוסד ראובן שילוח. האתגר, לפיכך, היה להפיל את נאצר בלי שאיסר החשדן יבחין במעקף.

תאוות הכוח של איסר תורגמה גם למעשים, כולל נגד מנכ"ל משרד ראש הממשלה קולק. כשידיד ותיק של קולק, נורמן פול, קודם עם פרישת רוזוולט מתפקיד קצין הקישור של ה־CIA למנהל מחלקת המזה"ת, שלח לו קולק ברכה וטרח להעבירה באמצעות נאמנו של איסר, איזי דורות. איסר הגיב בחריפות על "צעד בלתי מוסמך וניסיונך לעקוף אותי, למרות כל הבירורים בינינו. אי לכך, הוריתי לנציג המוסד לעכב מכתביך בנידון, אלא אם יכילו דברי ברכה ונימוסין בלבד. כן אבקשך להבא להעביר דרכי כל מכתביך ופניותיך למשרד". יוצאי המוסד רגילים ש"המשרד" מתייחס אל הגוף הישראלי, אך כאן הכוונה היא ל־CIA. בהפגנת זלזול, השאיר איסר את החתימה למזכירתו. קולק הגיב בחריפות. אל תבלבל את המוח, אמר למעשה, אמשיך לנהוג כתמיד.

בעצם, קולק, דה שליט וצה"ל – כולל יחידה 188 של אמ"ן (של 'עסק הביש') ולימים אגף 'קיסריה' במוסד, אך רק לאחר התפטרות איסר – חלמו על חסמב"ה בפירמידות. לא ירון זהבי, אלא משה דיין; לא עוזי ומנשה ותמר, אלא טדי ו"בן" ו"האח". על תפקיד אלימלך זורקין התמודדו "הקטן" ו"האח של האח" (על אותם אחים – בהמשך). 

ישראל: נטל או נכס?

אמצע שנות ה־50, כפי שנודע עד כה, כרך את המשולש בן־גוריון-אייזנהאואר-נאצר בהיערכות המעצמתית והאזורית למלחמת עולם שלישית. מול המחויבות הרגשית ובמקצת גם הפוליטית – כוחה של היהדות האמריקאית, בעיקר במפלגה הדמוקרטית – לקיום ישראל, ניצבו שיקולים אחרים: בסיסים אוויריים, אספקת נפט (חשובה תמיד בשגרה לאזרחים, לתעשייה ולצבא, וביתר שאת במלחמה) ונכונות עמים ומשטרים בסמיכות יחסית לברית המועצות לארח את הצבא האדום הפולש דרומה ומערבה. המעצמה המערבית המובילה במזרח התיכון, אמנם במגמת ירידה, עדיין הייתה בריטניה, הפטרונית של ירדן, עיראק ונסיכויות המפרץ. רק בעקבות הכישלון בסואץ, ששיקף את דעיכת בריטניה והאיץ אותה, באה הנסיגה מהמפרץ (שהביאה בין השאר ב־1971 לעצמאות האמירויות ובחריין). צרפת התעניינה בעיקר בצפון אפריקה ובסיועו של נאצר למרד נגדה באלג'יריה. ארה"ב, כמנהיגת המערב, פרשה מטרייה עליונה, אך בראש דאגתה עמד החוף הצפוני של הים התיכון, הלוא הוא דרום נאט"ו – טורקיה, יוון, יוגוסלביה, איטליה. ישראל הייתה, במינון לא ברור, נטל וגם נכס. פרנסיס ראסל היה הממונה על השגרירות בתל אביב. הוא התמנה לעוזרו של דאלס לעיבוד נוסחה ישראלית־מצרית קבילה, והגה את תוכנית המשולשים בנגב – קודקוד מצרי יפגוש קודקוד ירדני (בחסות חוזה הגנה עם בריטניה) וייצור רצף יבשתי ערבי, לטובת שינוע כוחות מערביים במלחמה העולמית הבאה לרעה. ישראל נאבקה וסיכלה, אך לא הצליחה להוות משקל־נגד למדינות ערב.

נאצר היה בתחילה חביבם של האמריקאים ומקור תקווה לישראל. יותר לשרת, פחות מכך לבן־גוריון והכי פחות לדיין. שלוחת ה־CIA במצרים עודדה את מהפכת הקצינים החופשיים נגד המלך פארוק. גם ישראל הייתה אנטי־פארוקית (אחד ממבצעי חזית הדרום בתש"ח אף כונה משום כך 'אנפאר'). שליח המודיעין אברהם דר, שגייס את התאים המקומיים בקהיר ובאלכסנדריה לרשת – שלימים ובלעדיו וללא ידיעתו הופעלה לפיגועי 'עסק הביש' – אימן את הצעירים לפזר כרוזים נגד המלך המושחת.

נאצר

נאצר

אלא שבמהרה, כאשר סגן אלוף נאצר הזיז את הגנרל מוחמד נגיב מעמדת ראש כת הקצינים, ומאוקטובר 1952 התייצב בנשיאות מצרים, התברר ששאיפותיו להנהיג את המרחבים האזוריים החופפים – הערבי, המוסלמי והאפריקאי – מתנגשות עם ישראל ועם המערב. בהקשר הישראלי, השאלה לא נבחנה עד סופה ולכן גם לא הוכרעה. פעולות צה"ל תרמו להסלמה ולקטיעת מגעים מדיניים, בעיקר בפריז. אך למרות אחריותה החלקית של מדיניות בן־גוריון ודיין לאיפוס סיכויי השלום באמצע שנות ה־50, דומה, בחשבון הכללי, שנאצר לא היה מסוגל, משיקולים פנימיים ובין־ערביים, להשלים עם קיום ישראל בגבולות 1949. בהקשר האמריקאי, הזמנת נאצר את הסובייטים לחדור למזה"ת בחימוש ובסיוע הפכה אותו לגורם שמוטב לקנות אותו – למשל, בעזרה למימון סכר אסואן – או להיפטר ממנו.

דיין, כרמטכ"ל שנמצא ימינה מבן־גוריון והרחק ימינה משרת, דחף למלחמת מנע נגד מצרים, המתחמשת בנשק העלול להקנות לה בהמשך יתרון איכותי וכמותי על צה"ל. בן־גוריון, מאמין עקבי בכורח המשענת על מעצמה במלחמות ברירה (וברוח זו נזף ברמטכ"ל יצחק רבין במאי 1967 ודכדך אותו עד כדי הרהורי התפטרות), סירב לצאת לבדו להרפתקה. לבסוף, באוקטובר, נגרר אחר דיין ופרס לקשר הסמוי עם ראשי ממשלות בריטניה וצרפת, אנתוני אידן וגי מולה, אך לפני הסוף ניסה לשווא את מי שהיו חשובים אף מאידן וממולה – אייזנהאואר ודאלס.

מארג הקשרים של קולק

אייזנהאואר, מצביא בעלות הברית במערכה באירופה במלחמת העולם השנייה, לא צבר תהילה כמפקד קרבי. במונחים ישראליים, הוא היה יותר יגאל ידין, או רבין, מאשר דיין או אריק שרון. כנשיא, שיטת הניהול שלו העדיפה יישוב מחלוקות בדרגים שמתחתיו, והעלאת נושאים להכרעתו רק בהיעדר פשרות בין שריו ועוזריו. דימויו, שגרם לו עוול לנוכח המסמכים הזמינים כיום, היה של סבא טוב הנוהג לפקוד מגרשי גולף ולהתאשפז לבדיקות ולטיפול.

מפאת בריאותו הרעועה של אייזנהאואר ואיטיות הטיסות בעידן הטרום־סילוני, היו מסעותיו נדירים. ההובלה הכבדה של משאות דיפלומטיים הוטלה על שרי חוץ, שנועדו בזוגות וברביעיות. ג'ון פוסטר דאלס, שביקר קצרות בישראל ב־1953, היה פרצופה של המדינאות האמריקאית. הנחת העבודה הייתה שכדי לשכנע את אייזנהאואר יש לעבור את דאלס. היו לכך חריגים מעטים, ביניהם רוברט אנדרסון, שהתחבב על הנשיא יותר מכל פקידיו, עד שאייזנהאואר ראה בו (ולא בסגנו ריצ'רד ניקסון) את הראוי ביורשיו. אנדרסון הטקסני היה שר הימייה ותת־שר ההגנה, פרש לעסקיו ובתקופת כהונתו השנייה של אייזנהאואר היה שר האוצר. בין לבין, שלח אותו אייזנהאואר לנסות לתווך בין נאצר לבן־גוריון. התיווך נתקע בשלב הדיבור על הדיבור – וחזר לגלגול נוסף מטעם הנשיא לינדון ג'ונסון לאחר כתריסר שנים, בתום מלחמת ששת הימים. אך בינתיים התיידד אנדרסון עם קולק, מארחו בירושלים.

ג'ון פוסטר דאלס צילום עלי אמיני

ג'ון פוסטר דאלס // עלי אמיני

מרבית הישראלים התוודעו לקולק כראש עיריית ירושלים כמעט שלושה עשורים. קדמו לכך שנות קרבתו לבן־גוריון, כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, כולל שליטה ב'קול ישראל' ובאגף שהיה בהמשך למשרד התיירות. קולק וסגנו דה שליט כוננו, כשליחים לניו יורק ולוושינגטון בסוף שנות ה־40 ובתחילת שנות ה־50, את הקשרים עם ה־CIA. בין השאר, הסדירו לבן־גוריון ב־1951 מפגש מכונן עם ראש ה־CIA בתקופת טרומן, הגנרל וולטר בידל סמית, לשעבר ראש מטהו של אייזנהאואר במלחמה. שם נכרתה ברית מודיעינית אמריקאית־ישראלית להתנזרות מריגול הדדי, וגם לאספקת מידע שיישאב ממהגרים מהגוש הסובייטי לישראל – מבצע 'בלזם', שנוהל בתל אביב בידי השב"כ ממרתף בית טמפלרי, המונצח כיום באתר שרונה.

קולק, איש רעים רב־קסם, נמצא בצומת עדין של תככים בקהילות המודיעין בשתי המדינות. ב־CIA התחבר לאנגלטון. אנגלטון היה מקורב לאלן דאלס, אחיו של שר החוץ, סגנו של בידל סמית ב־CIA – ובבוא ממשל אייזנהאואר, יורשו. הערוץ העיקרי של השפעת קולק היה לפיכך אנגלטון-אלן דאלס-ג'ון דאלס-אייזנהאואר, ולצידו טיפח גם כערוץ משני את אנדרסון. למכריו היהודים, בעלי המהלכים הכספיים, הפוליטיים והתקשורתיים בממשל הדמוקרטי של טרומן, לא הייתה נגישות דומה לצמרת הרפובליקנית. אלן דאלס, האזרח הראשון שניהל את סוכנות הביון לאחר אדמירלים וגנרלים, העניק לאנגלטון עוצמה רבה, ובכך איפשר לישראלים נגישות לצמרת המודיעינית.

תככים במודיעין הציוני

בישראל הייתה פקעת המודיעין סבוכה אף יותר. כשבן־גוריון ארגן מחדש את הזרועות וקבע את גבולות הגזרה בין חוץ ופנים, צבאי ומקומי, התמנה ראובן שילוח כיועץ משותף "לתפקידים מיוחדים" לבן־גוריון ולשרת (מאחר שבדגם הבריטי ממוקם ה־MI6 במשרד החוץ) ולראש המוסד המתאם בין כולם. ראש השב"כ איסר הלפרין, שהיה זוטר משילוח, חתר תחתיו וירש אותו במוסד, בעודו ממשיך לשלוט בשירות הביטחון באמצעות מומלציו – איזי דורות ולאחריו עמוס מנור.

שילוח, שנפצע בתאונת דרכים, הוצב בוושינגטון כציר – סגנו וממלא מקומו של אבא אבן, שהיה בה בעת גם שגריר באו"ם. מעמדו האמיתי של הציר ב"שגווש", שגרירות וושינגטון בעגת המברקים, היה נכבד יותר מזה של רוב שגרירי ישראל בעולם. לאורך השנים שירתו בתפקיד זה דיפלומטים מעולים, מפוכחים ומקושרים – קולק, שילוח, יעקב הרצוג, מרדכי גזית, אפרים עברון, שלמה ארגוב, מרדכי שלו, חנן בר־און. כמספר 2 של משה ארנס השיק בנימין נתניהו את מסלולו הציבורי.

היה טבעי השימור של קשרי שילוח עם אנגלטון – שהתרועע איתו – עם קולק ועם ראש אמ"ן בנימין גיבלי, בביקוריו הראשונים בארץ. אלא שבדיוק משום כך התנגד לכך איסר. דורות נשלח לוושינגטון כנציגו של איסר, לוודא ששילוח אינו מנהל ערוץ פרטי. מפגשים משולשים של אנגלטון, שילוח ובקבוק וויסקי נערכו רק בחשאי, בבית, לאחר שעות העבודה. ב־CIA לא התערבו בסידורים הפנימיים של הישראלים, אולי אף נהנו מהתככים, אך לא התפעלו מאישיותו הקפוצה והזעופה של איסר. ככל שהתעצם זרם הנתונים והתובנות שסיפקו מתחקרי השב"כ שדובבו את עולי רוסיה ואחיותיה החורגות, כך גברה יוקרתו של ראש השירות עמוס מנור, שהיה גם לבבי, ייצוגי וגבוה מ"הקטן".

לאיסר, שהזין בכובעו השב"כי את בן־גוריון במודיעין פוליטי, היו שאיפות מפלגתיות. "הוא דרש להתמנות לסגן ראש הממשלה", טען לימים פרס, אחד ממתחריו בחצר בן־גוריון. דיין בצה"ל ופרס במשרד הביטחון נסעו, הצטלמו, נאמו, התראיינו ואספו נקודות לפוליטיקה. איסר האסור אף באזכור, השקיע בקשרים עם שרת, גולדה מאיר ויגאל אלון – יריבי דיין ופרס. בסוגיית מבצעי המודיעין בעומק מדינות ערב, התקוטט עם יריב נוסף: שר הביטחון של שרת, פנחס לבון – ועם דיין וגיבלי. התוצאה המצטברת הייתה חזית של קולק, המזכיר הצבאי נחמיה ארגוב, המזכיר המדיני יצחק נבון ונספחי צה"ל בוושינגטון, בדגש על שליחי אמ"ן – אלופי המשנה חיים הרצוג, כתריאל שלמון ואהרן יריב – עם הרמטכ"ל דיין ומנכ"ל משרד הביטחון פרס, נגד ראש המוסד הראל. הכל תחת כנפי בן־גוריון, כאשר כנף ימין חובטת בכנף שמאל.

לכן, בהתהדק הקשר הביטחוני עם פריז נגד נאצר, התעקש דיין שאמ"ן ולא המוסד יהיה הגורם המודיעיני שיפעל מול הביון הצרפתי. היה בכך היגיון: המגעים אמנם חשאיים, אבל הסיכומים שיושגו בהם נועדו לתרגום לפעולה צבאית ממשית, עם מטכ"ל ואוויר ועוצבות שריון וחי"ר.

כך, למעשה, קרה ב־1982, בלבנון. המוסד חיבר והמליץ, אמ"ן הסתייג, צה"ל נדרש לבצע והסתבך; וב־1956, בהסלמה שלאחר פעולת 'כנרת' נגד סוריה, בעלת בריתה של מצרים, ואף שבן־גוריון הסכים להכין אך לא אישר להפעיל את מבצע 'עומר' (תוכנית מגירה לפעולה יזומה נגד מצרים), סמך דיין על קציני אמ"ן יהושפט הרכבי, יובל נאמן ושלמה גזית. הוא לא בטח בהראל, שלא היה איש צבא, אף שקיבל בתש"ח דרגת סגן אלוף כמו פנחס ספיר, לובה אליאב ואברהם עופר (פרס נהג לספר שסירב להצעת קצונה זהה, כדי להיות כפוף לבן־גוריון ולא לרמטכ"ל יעקב דורי). יחידת המבצעים המיוחדים של אמ"ן, 133, שלאחר כישלונה ב'עסק הביש' בקיץ 1954 שינתה את מספרה ל־188, נשארה במודיעין הצבאי, מחוץ לשליטת איסר. רק כאשר ראש אמ"ן מאיר עמית התמנה ב־1963 גם לראש המוסד, הוא העביר אותה מצה"ל למוסד בגלגול חדש, 'קיסריה'. 

תודה לאל על הסובייטים

מאותה סיבה נרקמה תוכנית דיין להפלת נאצר, בשיתוף פעולה עם ממשל אייזנהאואר ובברכת בן־גוריון, בציר עוקף מוסד. לא איסר, לא איזי דורות, לא שליחו הנוסף של המוסד לוושינגטון חיים ולדנר יערי: רק קולק, שעדכן את שילוח ואת נספח צה"ל בארה"ב כתריאל שלמון, מי שמקובל לייחס לו הצעה לבן־גוריון להיאחז בשלטון בהפיכה צבאית. דיין ידע שכדי להביא את בן־גוריון המתלבט מנכונות עקרונית להחלטה מחייבת, עליו להשיג תחילה הסכמה באחת הבירות – פריז או וושינגטון. פרס פעל בערוץ הצרפתי, קולק – באמריקאי.

איסר הראל צילום משה מילנר, לע מ

איסר הראל // משה מילנר, לע"מ

ה־CIA הוקם לאחר תום מלחמת העולם השנייה, כלקח כישלון ההערכות הנפרדות של משרד החוץ, זרוע היבשה, זרוע הים וה־FBI (שעקב אחר השגרירות היפנית) בפרל הרבור. בסוכנות נוהלו שתי משימות משיקות – השגת מודיעין (איסוף, מחקר, התרעה, הפצה לקברניטים המדיניים והצבאיים) וחתרנות. הזהות החצויה של הביון המבצעי התבטאה ביחסי שתפהו וחשדהו, קבלהו ורגלהו, עם ידידים שהיו גם יעדים. יותר מכל, עם צרפת ובעיקר עם בריטניה, הספקית הראשית של מודיעין אלקטרוני במזה"ת.

מצד אחד, הראשי, שותפות עם שתי המעצמות המערביות נגד הסובייטים; ומהצד המשני, חשש שהן זוממות לפעול נגד נאצר, למרות התנגדות אמריקאית להתלקחות כלל־עולמית, אם הסובייטים ישגרו צבא לעזרת מצרים ותידרש התערבות וושינגטון להצלת לונדון ופריז. מהצד הראשון, נמשכה הזרמת מידע איסופי, דו־סטרי, ובה בעת החל מעקב מודיעיני אחר קשרי בריטניה-צרפת וצרפת-ישראל.

המעקב חשף נפח חריג של תקשורת. ייתכן מאוד שגם נשברו צפנים ופוענח תוכן מברקים, אך מפגישות רמות דרג של ראשי הממשלה, שרי החוץ ומפקדי הצבאות לא דלפו סודות. המעקב המודיעיני אחר ישראל היה שטחי, והוטל בעיקר על אנשי השגרירות והנספחות הצבאית בתל אביב. משאבי האיסוף הוקצו בקדימות עליונה לגוש המזרחי, וגם כאשר הוסטו במקצת למזה"ת, היעדים היו ברובם משטרים וצבאות ערביים. ראש מחלקת המזה"ת בסוכנות המודיעין האלקטרוני, 8200 של אמריקה, היה עמנואל עזר, כנראה יהודי שהיגר מטורקיה. אך גם הוא התמקד בערבים, כשיקוף של סדר העדיפויות בדרגים שמעליו.

ההסתייעות במודיעין הישראלי להשגת חומר על הגוש המזרחי במבצע 'בלזם' הולידה ב־CIA רעיון נוסף: להציב בישראל משדר, או ממסר רב־עוצמה, של תחנות רדיו, ללוחמת תודעה – בנוסח 'קול אמריקה' ו'רדיו אירופה החופשית'. בעידן הטרום טלוויזיוני, נתפס בוושינגטון המאמץ התקשורתי והפסיכולוגי לדלג מעל לחומת מרכז אירופה ולהגיע לאוזני מזרח גרמנים, פולנים, הונגרים, צ'כוסלובקים, רומנים ובולגרים – כאפיק פורה להעברת דיווחים חדשותיים, מסרים תעמולתיים ובשורות גאולה. לכך התלוו שתי התלבטויות, טכנית ותוכנית – איך לשדר בלי להיחסם במיסוך הכבד שהופעל נגד התחנות המערביות, ובאיזה מינון לעודד את האוכלוסיות המדוכאות והמתחילות לתסוס, בלי להשלות אותן שמרידה נגד הסובייטים תיהנה מגיבוי צבאי אמריקאי.

שימוש בישראל בתפקיד כן־שידור, בסיס שיגור תעמולה, היה יכול להתרחב, בתדרים אחרים, ליעד נוסף – המרחב הערבי. שם הצליח נאצר, בנאומיו, להלהיב את מאזיני 'קול קהיר'. תחנה "שחורה", התלהב דה שליט, שתשתמש בין השאר בבישול מפולפל של חלקים מנאומי נאצר, תישען על בקיאותם המזרחנית של מומחים כיצחק נבון, ושמאזיניה ייאלצו לנחש אם היא נמצאת בסעודיה, בלבנון או בפינה אחרת באזור. לתחנת רדיו נגדית, "כאילו ערבית־לאומית־קיצונית, אבל בתוכנה אנטי־נאצרית", האמינו קולק – גם בתוקף ניסיונו ב'קול ישראל' וזרוע התעמולה שלו בערבית – וחבריו ב־CIA, שהתפכחו מתקוותם להסתייע בנאצר, היה סיכוי לקזז את שידוריו המשלהבים.

ככל שנאצר נע אל הקוטב הסובייטי, התחזק ב־CIA הזרם שראה בו פגע רע והשתוקק להיפטר ממנו, בעידוד מרי מקומי. אלה היו שנות עיצוב המתכונת, בהפיכות נגד מוסאדק באיראן ב־1953 וארבנז בגואטמלה ב־1954. והיו גם תוכניות בוסר להפיכת השלטון בסוריה. זה עדיין לא היה הקו הרשמי של סוכנות הביון. ודאי לא של אייזנהאואר, שהתנדנד כלפי נאצר בין נשיקה לנשיכה.

הבו לנו נשק

כך שבאביב 56', בהתאפס הסיכויים לנשק אמריקאי וטרם ההבשלה הסופית של אספקת המיסטרים לחיל האוויר (שלא הייתה פותרת את בעיית המחסור בטייסי קרב למערך הסילון), בעודו חרד כי מלחמה יזומה של צה"ל כרצון דיין תחשוף את העורף הישראלי (אזרחים, מילואים, משאבים) להפצצות משתקות – יצוא המשימה נגד נאצר למעצמה עולמית היה הפתרון המיטבי בעיני בן־גוריון. זה עוד יקרה, בערך ובמעורבות ישראלית שסיפקה – בצניחה במתלה, כאיום מבוים על תעלת סואץ – עילה לפעולה צרפתית־בריטית משולבת. זאת, רק לאחר מימוש ההסכם לפינוי הכוחות הבריטיים מבסיסי תעלת סואץ (יוני), ביטול ההצעה האמריקאית לסייע לנאצר במימון בניית סכר אסואן (יולי) והודעת התגובה שלו על הלאמת התעלה (באותו חודש). למרות הפצרות אייזנהאואר באידן הבריטי ובמולה הצרפתי, לפזר את הכוח הצבאי שצברו במופגן במזרח הים התיכון ולהימנע מהתקפה.

על רצף המדינאות הישראלית, קולק היה ביטחוניסט אך לא קיצוני כדיין. הוא העדיף פעולה הדרגתית, בחזית רחבה ומהגל הקל של הרדיו, אל המבצעים הכבדים של פלישה והתנקשות. בן־גוריון, כאחראי עליון, היה קצר רוח ממנו. הוא רצה לדעת במהירות מרבית אם ניתן לרתום את ממשל אייזנהאואר לפעולה תכליתית – לא בדיבורים לאוזן, אלא באקדח לרקה. על בריטניה לא סמך, וצרפת, שממשלותיה מתקשות לשרוד וצבאה מתנדנד בין דרום־מזרח אסיה לצפון אפריקה, הייתה בעליל משענת נוחה, אך מוגבלת. אין כמו אמריקה; אך האמנם יש?

אפריל 1956 היה חודש מרתק בהקשר זה. לקראת סופו הזמין עצמו קולק לשיחת בוקר של שעה עם אנדרסון, בהנחיית בן־גוריון. לפי התיעוד האמריקאי, קולק אמר שבן־גוריון חושש שנאצר עלול להערים על מזכ"ל האו"ם המרשלד, החותר רק לייצוב הפסקת אש בגבול הנגב עם סיני ועזה. סוגיה פעוטה, לעומת יעדיה החיוניים של שליחות אנדרסון. נאצר רק מנסה להרוויח זמן, ביודעו שיוכל לשים קץ להפסקת האש לפי נוחותו, ובן־גוריון מעריך שהתקופה המסוכנת תהיה בחודשים הבאים, יוני־יולי 1956.

אשר לנשק, ישראל בדקה עם קנדה, צרפת ומדינות נוספות במערב. כולן ביקשו משלוח אמריקאי סמלי, לכל הפחות. אנדרסון אמר שבשיחותיו עם משרד החוץ התרשם שננקטים צעדים נמרצים להשיג את הנשק הנחוץ לישראל ממקורות מערביים. קולק השיב שממשלתו חוששת שהנשק יגיע מאוחר מדי, ושכך או כך לא תגולם בו אותה הרתעה, החשובה לדעת בן־גוריון, המשוכנע שנאצר יתקוף ולו רק כהתגרות. אבן, שילוח וקולק שמעו במשרד החוץ, מפקידים שבשמם נמנע קולק מלנקוב (הביתה דיווח שכוונתו למספר 3 במשרד, רוברט מרפי, ואף לצמרת אגף המזה"ת), הסכמה כללית שראוי לספק נשק אמריקאי סמלי לישראל. אך בדרג השר דאלס נתקלו במחסום בלתי עביר, שסתר את עמדות הדרגים הכפופים לו.

עוד קולק נפרד מאנדרסון, ומנור מעביר לאנגלטון את הפרס הגדול של האיסוף המודיעיני במלחמה הקרה. לא תוכנית מבצעית, לא מהלכים עתידיים, רק שיקוף בהווה של התנערות מפשעי העבר, אך הישג תעמולתי כביר במלחמת הרעיונות בין וושינגטון למוסקבה – נאום המנהיג הסובייטי החדש, ניקיטה חרושצ'וב, נגד סטלין, באותה שנה (56'), שלוש שנים לאחר מותו של האחרון. אנגלטון העביר לאלן דאלס, שהעביר לאחיו, שחילץ ממומחי משרדו הערכה שהנוסח אמין ומסר לפרסום בתחילת יוני את הנאום כולו – מה שהיה עלול להסגיר את המקור, אילו טרחו הרוסים (או הפולנים, שעותק שלהם צולם והוברח) להשוות תמלילים. כמו כשדיין אילץ את אמ"ן לפרסם במלחמת ששת הימים את הקלטת שיחת נאצר עם המלך חוסיין. למרות הנזק שבהצבעה על פרצה המשוועת להיסתם, השיקול המודיעיני נסוג מפני החלטת הדרג הפוליטי. בה בעת, בישראל, נשמר 'בלזם' כסוד גם מרוב שרי הממשלה. כאשר אחד משרי מפ"ם, מרדכי בנטוב, סיפר לתומו שגונב לאוזנו משהו, היסה אותו שרת באמירה: "זאת השערה", וקולק מיהר לעדכן את איסר ומנור ולהרגיעם.

להניע את מבצע 'משכית'

בסוף מארס ולאורך אפריל ניהל קולק מוושינגטון סדרת התכתבויות עם סגנו שנותר בארץ דה שליט, ובמישרין עם בן־גוריון, שתהה מדוע טורח קולק לכתוב את המובן מאליו בהקשר הישראלי־אמריקאי.

"טדי היקר", כתב דה שליט, "גלגלתי שיחה עם משה דיין. חשבנו שלאור ההתפתחויות האחרונות יהיו בן וחבריו מוכנים לשתף פעולה, או לתמוך בנו בפעולות כדי לערער את נון, או בפעולות היכולות לערער את הפרסטיז'ה שלו. למשה יש כמה רעיונות, הוא מוכן לשמוע מהם רעיונות, אך העיקר בשעה זו, לקבל מהם תשובה עקרונית, אם הם מוכנים להיכנס איתנו לשיתוף פעולה מעין זה, או לחפות עלינו מבחינת דעת קהל עולמית לפעולות מוסכמות. כל זה בתנאי של משה שפעולות אלה תהיינה נפרדות לגמרי מכל מדיניות רשמית. מצידנו השגרירות ומשרד החוץ אינם צריכים לדעת דבר וכן אין צריך לדעת על כך הקטן ואנשיו. אדרבא, תתנהל המדיניות החיצונית כפי שהיא מתנהלת ותשמש כיסוי לשיתוף הפעולה. משה בטוח שהזקן היה מסכים לדבר שכזה, אולם הוא אינו רוצה לגשת אליו בהצעה שכזו כל עוד אין הסכמה עקרונית מבן שהוא מוכן לדון ברצינות על הצעות שלנו או להגיש הצעות מצידו".

טנקים של צה"ל בעזה במהלך מבצע קדש, 1956 // ארכיון צה"ל

טנקים של צה"ל בעזה במהלך מבצע קדש, 1956 // ארכיון צה"ל

דה שליט רקח מיגור בתוך מידור: על קולק להזהיר את אנגלטון, האמור להביא את הגישוש להחלטת אלן דאלס, שלא לגלות דבר, חיובי או שלילי, לשלוחת המוסד בוושינגטון או לצמרת השגרירות, וגם: לעמעם את חלקו של דיין, לומר "שממכתבי לא ברור לך בדיוק על דעת מי אני כותב ושאתה מניח שזה על דעת הרמטכ"ל. טדי, משה יסתלק מהעניין אם אוברי (אבא אבן) או ראובן (שילוח) יהיו מעורבים בו". לאבן היו יומרות נוספות: בן־גוריון פעל לדחוק את שרת להתפטרות ואבן נחשב, לצד גולדה מאיר, המועמד לשר החוץ, או לחלופין ליועץ הממשלה למדיניות חוץ, כשגולדה מחזיקה בתיק החוץ.

שבוע אחר כך שיגר דה שליט לקולק איגרת ארוכה נוספת בסדרת "טדי היקר", שוב בעקבות שיחה עם דיין. "על רקע המברקים של אבן בענייני הנשק והתשובות של שרת, כולם רותחים ומאוכזבים ביותר ובראש וראשונה הזקן. הדעה הרווחת כאן היא שאילו היו האמריקאים אומרים לנו, 'אנחנו לא ניתן לכם אבל סידרנו עם הקנדים או האיטלקים שתקנו מהם', הכל היה בסדר. אולם הם אומרים אנחנו לא, נסו מזלכם אצל האחרים ואנחנו ברוב אדיבותנו לא נפריע לכם. לאחר עניין השליח (אנדרסון) האכזבה באמת גדולה".

היוזמה המבצעית היא של הרמטכ"ל ולכן גם הצופן שנבחר קשור בו – השקעה ב'משכית', החברה שהקימה רעייתו רות דיין. כוחו של הרגל: ביום כיפור 1973, כשראש המוסד צביקה זמיר מדווח מלונדון בטלפון גלוי על התרעת אשרף מרואן, גם הוא מסווה את החלטת סאדאת לפתוח במלחמה במונחים מסחריים של חברה, עסקים, שותפים.

"ועל רקע זה לעניין ההשקעה", עדכן דה שליט את קולק. "משה רוצה בדבר. הוא מבקש תשובה ברורה מהם, כי המדובר הוא בפעולות שתבאנה למפלתו של נון או בכל אופן לפעולות שתהיינה מכוונות לזאת. הוא, משה, רוצה להיפגש עם (אנגלטון) ולדבר איתו על תוכניות. אם אי אפשר בארץ, הוא מעדיף להיפגש בפריז, כי לשם יש לו סיבות לנסוע (לאו דווקא בגלל חיי הלילה…) ולמקום אחר יהיה יותר מסובך. משה עומד על כך שבשלב זה לא נדבר איתם על תוכניות. הוא רוצה תשובה עקרונית ופגישה עניינית עם (אנגלטון) שיהיה מוסמך. בשום פנים ואופן אינו מוכן להכניס לעניין את משרד החוץ, אלא אם הזקן (ב"ג) ימצא לנכון לספר את הדבר אישית לשרת ולו בלבד. הוא רוצה לגשת לזקן, או שניגש יחד, רק אחרי שיקבל מהם תשובה חיובית מוסמכת א. שהמטרה ברורה ורצויה להם. ב. שהם מוכנים לפגישה. הסברתי לו שבטוחני שהם מסכימים לשני הדברים אך הוא עומד על כך לפני שיביא הדבר לזקן. הוא רוצה לשמוע זאת מהר באמצעותך באופן הברור ביותר.

"מחשבתו של משה הולכת בכיוון זה: אנו יכולים היום להרוס לשכנים כמה מהכלים החשובים שלהם, אנו יכולים גם לפגוע בהם בצורה שתערער את כל הפרסטיז'ה שלהם. כל זה יכול להיות בתגובה לפעולות המצטברות מצידם. אם נפגע בהם כך עלול להזדעזע כל המשטר. מה שדרוש לנו הוא שהידידים יחפו עלינו מבחינת דעת קהל, לא יטילו אמברגו וכו'. יכול להיות גם כיוון אחר והוא כיוון מחתרתי, אך ברור לך כי משה חולם על האפשרות הראשונה.

"לדעתי אפשר להיעזר בהם גם בהקמת תחנת שידור מחתרתית, שהידידים ימציאו לנו גם ידיעות מה לומר וכיצד לומר ויעשו אנליזות כיצד מתקבלים הדברים בצד השני. כמובן שיש לשמוע גם מהם כיצד הם חושבים לשתף פעולה ובמה הם יכולים לעזור. אינני חושב שיש להציג זאת כתוכנית אבל כדאי שתמשש את הדופק בכיוון זה. אני משוכנע שיסכימו לכל ההצעות פרט לכיוון הראשון, אם כי ייתכן שיסכימו גם לזה. השאלה תהיה באיזה מידה אפשר יהיה לסמוך עליהם שבבוא העת יוכלו להשפיע על מי שצריך להשפיע".

האכזבה והחלופות. סוף דבר

ההתכתבות שיקפה תערובת של תקווה – אולי אף אשליה – ופיכחון: ההתגברות על המשוכה הראשונה, על ספקנות "הידידים" – אנגלטון, רוזוולט ושותפיהם לדעה ב־CIA, עד לראש הסוכנות אלן דאלס – אפשרית, אך גם אז אין זו ערובה לשכנוע המחליטים, הנשיא ושר החוץ. האח הצעיר של האח הבכור לא תמיד הסכים איתו, גם משום השוני ביניהם בתפקידים ובאחריות. בפרוץ 'מוסקטר', שם חושפני מדי לשלושת השותפים למבצע סיני־סואץ, העדיף פוסטר דאלס, משיקוליו, לומר "הופתענו"; משמע המודיעין – ולא רק מאמץ הסיכול הדיפלומטי – נכשל, ואחיו אלן בעט והודיע, "התרענו". הפער בין האחים בלט בדיווח של קולק לבן־גוריון, עם העתק לשרת, על שיחה ארוכה עם ראש ה־CIA, "שהציע לנו כמה פעולות משותפות במזרח התיכון" – ושיקף בכך "התפתחות רצויה לנו ושהיא רק בתחילתה", ולעומת זאת "הסכנה שאנו נהפוך את (פוסטר) דאלס לבווין" – שר החוץ הבריטי העוין לציונות בסוף שנות ה־40 – "שנית, שיתעקש ויעמוד נגדנו בכל כוחו. כמובן שהסברתי גם לאח וגם לשליח, שגם הוא דיבר איתי על שיתוף פעולה נגד נאצר במזרח התיכון, שלתוכניות יפות אלה אין טעם אם לא נקבל נשק".

למרות האכזבה מהאח של האח, המליץ קולק לבן־גוריון להימנע מקרע עם הממשל האמריקאי ולהביע "צער ולא רוגז". על כך הגיב בן־גוריון במילים, "הסכמתי לדבריך והתפלאתי רק על הצורך שנראה לך להסביר לי דברים אלמנטריים אלה. יודע אני כי אין מעצמות אדירות עומדות בתור לבקש ידידותנו, ושאין עוד מדינה בעולם (כארה"ב) שיש בה חמישה מיליון יהודים".

בקיץ התברר שיש מעצמה אחת, אמנם לא אדירה, צרפת, העומדת על תנאי בתור. ושמאחורי גבה מסתתרת גם מעצמה דועכת נוספת, בריטניה. היחסים הביטחוניים הישראליים־אמריקאיים שודרגו רק בימי הנשיא לינדון ג'ונסון, סגנו ויורשו של קנדי. פוסטר דאלס מת על משמרתו ב־1959, עשור לפני אחיו אלן, שנשאר בתפקידו ב־CIA תחת קנדי, התפטר בעקבות הרפתקת הנפל במפרץ החזירים, ולבקשת ג'ונסון היה חבר בוועדת החקירה לרצח קנדי. בתוך עשר שנות כהונתו כנשיא המדינה (63'–73') נשלח זלמן שז"ר לייצג את ישראל בארבע הלוויות של נשיאים אמריקאים – קנדי, אייזנהאואר, טרומן ולבסוף ג'ונסון. שני האחרונים בתוך חודש. שיא נשיאותי שאינו צפוי להישבר.

חיילים ישראלים במבצע קדש // אברהם ורד, 'במחנה'

חיילים ישראלים במבצע קדש // אברהם ורד, 'במחנה'

הצלחת צה"ל ב'קדש' הדחיקה את הפער שבין כוונת המלחמה לתוצאתה. דיין הצטייר כמנצח, אך נאצר לא מוגר. כך שוב ב־1967, וחלקית במלחמת ההתשה, שקצת לאחר סופה מת נאצר מהתקף לב. סגנו ויורשו, סאדאת, הפתיע את דיין ביום הכיפורים והשפיע באמצעותו על מנחם בגין, ארבע שנים מאוחר יותר, לתת למצרים שטחים תמורת שלום. בתוך עשרה ימים באוקטובר 1981, רבע מאה אחרי 'קדש', הכריעו מתנקשים את סאדאת ומחלות את דיין. סודות ציר דיין-קולק-אנגלטון נחבאו בארכיון ארבעה עשורים נוספים. עד עכשיו.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook