"המפעל החיוני עליו אנו עומדים להרחיב את היריעה, נוסד בראשית המאה בעיר ירושלים, למען ייצג את הקהילה בפני השלטונות התורכיים. הגבלות רבות כבלו את חיי הקהילה באותה תקופה והפחה הממונה על המובלעת התעמר ביהודים קשות. על כן נוסדה, כאמור, 'מועצת יהודים ותורכים ראשית', אשר באה במגע עם הפריצים, והשתדלה להמתיק את רוע גזירתם, במיוחד לגבי האיסור להתקהלות חופשית ובניית בתי עלמין".

כך נפתחת הומורסקה גאונית של אפרים קישון המביאה את סיפורה רב־הלקחים של המיות"ר – מועצת יהודים ותורכים ראשית – ואכן מיותר, או מיות"ר לגמרי, להסביר לכם על משמעות ראשי התיבות של שם הארגון. וקישון ממשיך בתיאורו כיצד, למרות שהתורכים יצאו ובאו האנגלים והצידוק למועצה התבטל, היא – כלומר המנגנון – המשיך לפרוח ולשגשג. "ואז בא זעזוע חדש. המדינה היהודית הוקמה. הקרקע הושמטה לגמרי מתחת לרגלי 'מועצת יהודים ותורכים ראשית'. חופש ההתקהלות והקמת בתי עלמין נעשו דברים טבעיים למדי… עיני כל הארץ היו תלויות בארגון עתיק היומין: כלום ימצא את המוצא ממצבו הקשה? התשובה הניצחת ניתנה בקונגרס ה־23 בקופנהגן ב'מנשר הקיום', שאושר על ידי 13 אלף משתתפיו בניסוחו הבא: מועצת יהודים ותורכים ראשית מוכרחה להתקיים: 1. מפני שהיא מבטיחה את פרנסתם של 67 אלף פקידיה; 2. מפני שלכל פקיד יש משפחה; 3. מפני שלכל משפחה יש ילדים; 4. מפני שלא מפסיקים מפעל כזה".

לא רק קישון, כמובן. גם הפרופסור הנכבד סיריל נורתקוט פרקינסון הוכיח בחוק המפורסם הנושא את שמו שארגונים בירוקרטיים ממשיכים להתקיים, ואף מתרחבים, ככל שהצידוק המקורי לקיומם נעלם. הוא הביא כדוגמה את משרד הצי – כלומר, את הפקידים הבריטים שבו – אשר עלה במספר העובדים ככל שהצי עצמו הלך וקטן, וכיצד משרד המושבות קיבל עוד ועוד עובדים ככל שמספר המושבות הבריטיות הצטמק לאחר שאלה קיבלו עצמאות. במסגרת חוק נוסף, המוכר לכולנו, הוא מוכיח כיצד העבודה מתרחבת, או מתכווצת, בהתאם לכמות הזמן המוקדשת לביצועה.

יש דוגמאות הפוכות, מעטות. בימים שבהם יש בממשלת ישראל 27 שרים, ובקודמתה עוד יותר, כדאי לזכור את משרד האספקה והקיצוב – המכונה משרד הצנע – שהוקם במדינת ישראל הצעירה, כבר בישיבת הממשלה הראשונה לאחר תום מלחמת העצמאות. משרד הצנע הוקם במטרה לאכוף את הפחתת הצריכה הפרטית והפניית המשאבים המעטים לצורך השקעה בתשתיות, הקמת תעשייה, וכמובן הדברים ההכרחיים לעלייה הגדולה: בתים, בתי ספר, בתי חולים ועוד. המשרד פורק אחרי שנה וחצי, ותקופת הצנע, עם הבדיחות, עם השוק השחור וכל השאר, הייתה הצלחה – בין השאר בכך שהוכיחה שניתן גם לפרק מוסד בירוקרטי רב־עוצמה ברגע שהצורך שהביא להקמתו מתייתר (נכון, מדובר בדוגמה די נדירה).

אבל ארגוני מחאה? הרי מחאה, מעצם טיבה, אינה ממוסדת. מה קורה לארגוני מחאה, או ארגוני טרור, ארגונים אנרכיסטיים – ויש כמובן שוני תהומי במטרות ובאופן הפעילות שלהם – ביום שאחרי? כאשר לכאורה המחאה מצליחה? כאשר השליט מופל? אז לא תתפלאו, חלק מהם המשיכו בפעילותם. מצאו צידוק נוסף, או צידוק חדש, להסביר מדוע הארגון – או ליתר דיוק, התנועה – חייבים להתקיים, חייבים להמשיך במאבק הצודק. וציניות בצד – ויש הרי בשפע, ולא בלי סיבה – בחלק מהמקרים בצדק. 

אידיאלים פגי תוקף

הדימוי שכולנו מכירים הוא של החייל היפני היוצא מהג'ונגלים עשרות שנים אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, וממשיך להילחם – ובעצם להסתתר – בשם אידיאלים שנעלמו, בשם מדינה שנכנעה וקיסר שכבר איננו בן אלים אלא בן תמותה. אחד מהם, הירו אונודה, הסכים להיכנע רק כשאיתרו את מפקדו הישיר שהורה לו להיכנע, וזאת רק בשנת 1974 – 29 שנים לאחר סיום המלחמה. הוא שב למדינה שלא הכיר עוד, נגעל מאובדן הערכים והיגר לברזיל.

אז היכן עובר הקו בין תימהונות ומלחמה – במקרים רבים רצחנית הנמשכת עוד ועוד למען אידיאלים שפג תוקפם – לבין מאבק לטווח ארוך שיש לו הצדקה? אז כמובן, הכל בעיני המתבונן. קבוצות הטרור המפורסמות של שנות ה־70, שצמחו על רקע התסכול מכך שמחאות שנות ה־60 לא הפילו את הסדר הבורגני, הקפיטליסטי, השמרני הקיים, נגוזו לאיטן. וכדאי לזכור: מטרתן לא הייתה רק לרצוח את ראש ממשלת איטליה אלדו מורו או לבצע פיגועים בבסיסים אמריקאיים – מטרתן הייתה להפיל את כל הסדר החברתי. הסדר החברתי שביקשו להפיל עדיין קיים. לכאורה הן היו אמורות להמשיך להתקיים, להילחם למען המטרות שבעיניהן – הצבא האדום היפני, באדר־מיינהוף הגרמנים, הבריגדות האדומות האיטלקיות, מחתרת החזאים האמריקאית וכל השאר – הן מטרות ראויות. אבל כולן התפרקו, הניחו את נשקן. בדרך כלל אחרי שמנהיגיהן חוסלו או נעצרו.

גם באמריקה הלטינית התפרקו מרבית ארגוני הטרור/מחתרות מן השמאל ומן הימין, חלקם בהסדר עם המדינות השונות, חלקם אחרי שהדיקטטורות הימניות שנגדן לחמו הפכו להיות דמוקרטיות. הארגון האלים האחרון שעדיין קיים, בשוליים, הוא הנתיב הזוהר הפרואני. אבל ייתכן בהחלט שאם התנאים ישתנו, אם יקומו שוב דיקטטורות מושחתות, יקום ארגון חדש, מנהיג חדש.

ברור שלארגונים הלוחמים למען עצמאות יש צידוק להמשיך להילחם, להתקיים, כל עוד העצמאות לא הושגה, או לא הושגה במלואה. חלקם הושמדו פיזית – כמו הנמרים הטמיליים; חלקם הניחו את נשקם במסגרת הסדרים וממשיכים את פעילותם כארגונים פוליטיים – צפון אירלנד כדוגמה בולטת.

אי אפשר להמעיט בערך ההישג של מעבר מטרור אלים לפעולה פוליטית, שגם הוא מאפיין תנועות וארגונים בתהליך שינוי. ראו את האסלאם המוכר המקיף אותנו – אותה תערובת של לאומיות, מאבק בכופרים לשיטתם, ג'יהאד וכל השאר, מהארגונים המקומיים הנאבקים נניח בישראל, דרך ארגונים לאומיים־ג'יהאדיסטיים מקומיים בקווקז, בניגריה, ועד ארגוני הטרור שלא יניחו את נשקם או את חגורת הנפץ שלהם עד מות המאמין האחרון – כמו אל־קאעידה, דאעש ועוד. הם יכולים ללבוש ולפשוט צורה, כמובן, אבל ארגון שיילחם תחת מטיף כריזמטי למען מטרה דתית, תמיד ימצא מאמינים.

וישנם כמובן ארגוני מחאה אזרחית, סופר־לגיטימיים, אפילו הכרחיים בדמוקרטיה. מה איתם? מה קורה להם כשהמטרה מושגת? אין תשובה חד־משמעית. גם אם לא כולם עוברים את המסלול הבירוקרטי הנלעג של שימור הארגון בכל מחיר, חלקם משתנים. קחו לדוגמה את הפנתרים השחורים בארה"ב. הם קמו על רקע המצוקה, האפליה של השחורים בארה"ב. והם קמו אחרי קבלת החוקים הבאמת קריטיים של הנשיא ג'ונסון, במקביל לתנועה לזכויות האזרח של מרטין לותר קינג. כולנו זוכרים את הצדעת הכוח השחור של שני אתלטים אמריקאים במשחקים האולימפיים במקסיקו. התנועה חוסלה באלימות על ידי הממסד האמריקאי – המשטרה והבולשת. מנהיגיה נעצרו ואחרים נרצחו, משרדיה חובלו, והיא הפסיקה את פעילותה ב־1977, 11 שנים אחרי הקמתה. אבל ודאי שהמצוקה השחורה בארה"ב לא נעלמה. אז תנועת הפנתרים השחורים איננה עוד – אבל גלגוליה קיימים, בין אם יש הצדקה לפעילותם בעיניכם או לא: אנטיפה קיימת, BLM קיימת. והמטרות השתנו, הורחבו.

מעדכנים את האג'נדה

דוגמה מעניינת נוספת בהקשר הזה היא התנועה הפמיניסטית. אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים, אם לא הגדול מכולם, בתחומי מחאה אזרחית המשיגה תוצאות. לכאורה, ניתן היה לחשוב שהתנועה תפסיק את פעילותה עם קבלת זכות הבחירה, זכות האישה על רכושה, ההכרה בכך שגם אישה נשואה תוגדר כאדם ריבוני ולא כאדם בחסות בעלה.

ואכן, הסופרג'יסטיות שנאבקו למען זכות הבחירה הפסיקו את פעילותן – אבל לא התנועה. ובצדק: הגל השני והשלישי של תנועות הנשים נאבקו למען זכות האישה על גופה, נגד הטרדות מיניות במקום העבודה ובכלל, נגד תקרת הזכוכית במקומות העבודה, באקדמיה, בצבא. המטרה המקורית הושגה, נכון, אבל ניתן לטעון שלמרות השגתה, השוויון המלא טרם הושג. ותנועות, כולל בישראל, הנאבקות למען זכויות האישה או מעמד האישה – הבדל קטן אך רב־חשיבות – עודן קיימות, ולדעתי בהצדקה מלאה.

כך גם לגבי תנועות הקהילה הלהט"בית, שתחילתן במאבק למען הסרת הסעיפים האוסרים על הומוסקסואליות מספר החוקים והמשפט, המשך במניעת אפליה והרחבה של המושג מהומוסקסואלים ולסביות לטרנסג'נדרים ועוד.

וכמובן, כל תנועה מתפצלת. ומי שנחשב פורץ דרך אתמול הוא השמרן של היום. עולם המושגים משתנה: השיח כבר אינו על אפליה אלא על דיכוי, הדרישה אינה רק שוויון זכויות אלא שחרור, לא עוד תיקון אלא מהפכה. והתנועות מתפצלות – הפמיניסטיות הראשונות או אלו של הגל השני אינן עוד איקונות נערצות אלא נשים לבנות פריווילגיות, למשל, בעיני חלק מפעילות התנועה כיום. וכך כמובן יש להן הצדקה מתמשכת. מוצדקת או לא – זה כבר בעיני המתבונן.ת.

ואם הדרישה היא להפיל שליט? במחאות המוניות? ראינו זאת – בגוש הקומוניסטי ב־1989, באוקראינה, בבלרוס, באירועי האביב הערבי, בישראל. למען הסר ספק, פעמים רבות בישראל. ההפגנות אחרי מלחמת יום הכיפורים נגד גולדה, נגד אולמרט, נגד נתניהו.

מה קורה עם התנועות האלה ביום שאחרי? חלק מהאזרחים שבים לבתיהם, כמובן. המשימה הושלמה, אחרי הכל. לא כולם. ניתן לטעון שגוש אמונים החלה את דרכה כתנועת מחאה בעקבות מלחמת יום הכיפורים – תנועה שלא רק ביקשה להפיל ממשלה, אלא לשנות את המדינה, את עולם הערכים. שלום עכשיו? התנועה עצמה, המקורית, אינה עוד. המושג נשאר, כמו גם עולם הערכים שהוליד אותו.

הפלת השליט היא רק התחלה

גם לאחר ששיירת ריהוט וציוד ביתי עשתה את דרכה מחוץ למעון הרשמי של ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים, ניתן לקבוע כי לפחות חלק מתנועות המחאה, שחלקן ממש זעירות ומורכבות בעיקר מסיסמאות, ימשיכו לפעול. ודאי כל עוד נתניהו, מרכז הפוליטיקה הישראלית שכולה בעד או נגד ביבי זה 25 שנים, נמצא בזירה הפוליטית. מה גם שכיום, כדי לממש פעילות לא צריך להפגין מדי יום או מדי שבוע ברחובות, לספוג מכות ולהתעמת עם מפגיני־נגד ושוטרים. מספיק לתחזק את המאבק ברשתות חברתיות ובתקשורת, למשל. וכך תנועה שכל מטרתה להביא לשינוי השלטון אולי תתפרק (למרות שלא מיד – הרי אי אפשר לומר שהממשלה הנוכחית יציבה כסלע, ובהחלט ניתן לחשוב על תרחיש שבו נתניהו שב לעמוד בראשה), אבל תנועות או התארגנויות שמטרתן, נניח, לחקור את פרשת הצוללות – עשויות בהחלט להישאר.

ובצד החיובי – אם נסתכל לרגע על אירועי האביב הערבי, על הפלת חומת ברלין – המשימה לא מושלמת עם הפלת השליט הקודם, אם היא מתרחשת (כי בבלרוס, למשל, השליט הרודן לא הופל, גם ברוסיה פוטין עדיין בקרמלין ומתנגדיו מסומנים כפושעים באמצעות חוקים דרקוניים). הפלת הרודן או המנהיג שארגון המחאה מבקש להפיל אינה הסוף – היא רק ההתחלה. זה יכול לבוא לידי ביטוי בכך שהארגון עושה את המעבר ההכרחי לעיתים מארגון מחאה, שזה יחסית קל, למפלגה, לתנועה למען דמוקרטיה, למען ערכים דמוקרטיים – ומחזיק מעמד. בנקודה הזאת, שבה ארגון המחאה שהחל אולי כפמפלט של כמה משוררים, אינטלקטואלים ותימהונים שאפילו המשטרה החשאית לא טורחת לעצור, הופך לסדר יום, לתוכנית פעולה, לשלטון ראוי – זהו רק עניין של זמן עד שגם נגדו יקומו קבוצות מחאה, אופוזיציה מורדת שתתפצל וכל השאר.

–

• מבחן תיאוריה: האם התיאוריה המפורסמת על התנגשות הציוויליזציות עדיין תקפה? מאת אורן נהרי
• ניכוס תרבותי, צדקנות מודרנית, ומה שביניהם // הטור של אורן נהרי
• חיים בזרם: מהטלגרף ועד האייפון: כך התפתח עידן המידע (חלק א') | מאת אורן נהרי