כאשר השורות האלה נכתבות, הווירוס שוב מרים את ראשו המידבק, וישראל שוקעת אל תוך מגבלות חדשות. בכך עשוי להתגשם תרחיש שעליו נכתב בעמודים אלה; שאם ישראל לא תכין את עצמה היטב להתמודדות עם התפרצויות נוספות, ההסגר הראשון יתברר כאמצעי יקר שבוזבז לחינם. וכך תהיה התפרצות נוספת, ואליה נגיע עניים יותר.
ואכן הזמן שנקנה בהסגר לא שימש לבניית המערכים הנחוצים כדי למנוע מכ־40 נדבקים ביום להפוך ל־1,000 ויותר. זו טרגדיה, כי זה היה כה צפוי. הרי ישראל מורגלת במלחמה או מבצע שאחריו שוב פורחות הכלניות. אך מגפה איננה קרב או מלחמה. היא ריקון דלי בכפית. היא דורשת אורך רוח, מחשבה קדימה, זהירות. מגפה לא דורשת צ'רצ'ילים ומתחזים להם; היא דורשת אנגלה מרקלים.
יש פה זווית רחבה יותר, והיא מרחבי הוודאות. כמעט מייאש עד כמה צדקו רוב המומחים מהרגע הראשון. אלה שהסבירו כי יהיו גלים עולים ויורדים, ואיתם מגבלות שיבואו וילכו וחוזר חלילה; אלה שהסבירו כי וירוס חדש בדרך כלל איננו עונתי – ולכן השפעתו תתחולל גם בקיץ וללא תלות בטמפרטורות; אלה שהזהירו שיש רק תורת לחימה אחת להיאבק בו – צעדי ריחוק חברתי, בדיקות, איתור וחקירה של סביבת הנדבקים. ושכל אמונה, תיאוריה או משאלת לב אחרת תתברר כשגויה.
איפה הם טעו? בעיקר, הם לא העריכו נכון את עוצמת התגובה המדינתית, את הדרך שבה ממשלות יאחזו בקלות באמצעי ההסגר המקיפים שיובאו מסין. לכן, לרוב, המודלים שלהם הוזנו בנתונים שצפו יותר הדבקה ומוות. כן, יש יותר מחצי מיליון מתים בעולם, אבל לא, אין מיליונים. וכן, רוב המתים במערב הם בני 70 פלוס, ולכן אט־אט מחלחלת תפיסה שניתן לזהות גם במקומות שהוכו בדרך החריפה ביותר – בבריטניה ואיטליה – שהחיים חייבים להימשך; ובמילים אחרות, כמו שאמר לי ישראלי מוכר למדי לאחרונה, "הם כבר חיו מספיק, ואי אפשר שכולנו נמות בגללם". המדענים אומרים שזו תפיסה שאיננה בת־קיימא; "הם" יגיעו לבתי החולים ויציפו אותם, "הם" יובילו לכך שאחרים לא יטופלו, "הם" יידבקו גם מצעירים, שקשה לנו לחזות את ההשלכות ארוכות הטווח של ההדבקה עליהם, "הם" הם דור ההנהגה במקומות רבים, ולא יתירו מין הפקרה אסקימוסית כזו. אותם לא ישלחו לים, אל מותם. וחוץ מזה, אם יותר לי, "הם" זה ההורים והסבא והסבתא שלנו. בכל אופן, כל אלה הן דילמות שמהלך העלילה ניבא היטב.
–
המציאות הזו הייתה חזויה בטווח הארוך – כל מכון מחקר שכיבד את עצמו דיבר על האפשרות של התפרצות מגפה, בדרך כלל מסוג של קורונה – וגם בטווח הקצר, שהרי מהרגע שהווירולוגים והאפידמיולוגים הכירו את קוביד19 הם היו מוטרדים מאוד; אל תוכה נכנסו בשעטה הרשתות החברתיות והמודלים העסקיים שמוליכים אותן.
לדסק החוץ בערוץ 13, שאני משמש כעורכו, יש חשבון יוטיוב לא רשמי. פעם־פעמיים הבטנו דרכו בסרטונים של קונספירטורים ומכחישי נגיף למיניהם. מאז, ועל בסיס יומי, שולחת לנו יוטיוב (דהיינו גוגל) המלצות חמות. "אחות מניו יורק מספרת את האמת" (שאין מגפה), חומר שמזריקים עשירים ומפורסמים שנוצר באמצעות "עינוי של ילדים", סיפור מסמר שיער על הבונים החופשיים בתל אביב, או עוד הופעה של פרופ' ישראלי בדימוס, שלא עסק במגפות אבל נחוש להסביר שכולם טועים והוא צודק. ב־30 שניות כמובן.
יוטיוב שולחת לנו את "ההמלצות" לחומרי הפייק האלה, כמו למיליונים אחרים, כמעט כל יום. זו הדגמה יעילה למעגל השוטה של רשתות חברתיות. הרשת מרוויחה כסף מפרסום וחשיפה, היא איתרה מה מעניין את דסק החוץ, היא תציף אותו בהמלצות לקונספירטור התורן. פרופ' יורם לס אולי טוען שהקורונה היא מגפה של רשתות חברתיות, אך קרוב לוודאי שגם הוא יודע שזו שגיאה. זה הוא עצמו שמתפשט ויראלית ברשתות חברתיות, משם עיקר כוחו וכוחם של ספקני הנגיף; הרי המדענים עצמם שעוסקים במחקר עסוקים מדי במעבדות שלהם, בפרסומים מדעיים. לרוב הם תומכים באמצעי זהירות. עבורם, אנו חיים מציאות שבה שתי מכוניות שועטות אחת לעבר השנייה ב־100 קמ"ש. כן, מכונית אחת יכולה לסטות. או אפילו שתיהן. כן, אם יבלמו מיד אולי התאונה תהיה קלה. ובמילים אחרות, כן – הנגיף יכול לעבור מוטציה שתעשה אותו קל יותר, או שיתברר שיש חסינות תאית נרחבת באוכלוסייה. אבל כמו המכוניות האלה, אי אפשר כרגע לסמוך על תפניות של הרגע האחרון בעלילה. המדענים צופים בחרדה בשעטת המכוניות אחת אל השנייה, והם מבקשים זהירות, ועוד זהירות, והיערכות.
ומה עושים השרלטנים, או ספקני הנגיף (לא כל הספקנים הם שרלטנים כמובן, וככלל ספקנות היא תכונה טובה)? הם, רגע לפני ההתנגשות, בנקודות שונות, מקפיאים את התמונה ואומרים – תראו, שתי המכוניות טרם התנגשו. הן עוד לא התנגשו. תביטו ברווח ביניהן. יש עוד כמה מטרים. ואז כל פעם ההתנגשות קרבה והם אומרים – זה עוד לא פה.
וזה מבטא חוסר יכולת לראות את השינוי, את התנועה. כך זה היה כאשר כמה מהם ספרו בהתחלה את המתים ואמרו: אלה רק כמה עשרות. ואז הם ספרו את המיקום ואמרו: זה רק בסין. כמו בפרדוקס אכילס והצב, הם אינם מסוגלים לראות את רציפות הזמן, אלא רק מקטעים־מקטעים, ויחד אלה מייצרים עיוות בתמונת המציאות.
–
ודאי שהספקות לגבי מדיניות ממשלתית לגיטימיים. לדוגמה, האם הגישה השוודית תתברר כנכונה, כי שיעור התמותה יהיה דומה בכל מקום בעוד שנתיים – ולכן ההסגר היה מיותר ועדיף היה להסתפק במגבלות השוודיות, החריפות בפני עצמן. בכלל, המחלוקת החריפה על ההסגר מוצדקת, בהתחשב בחיי האדם ובאיכותם, שהצעד הזה עוד יגבה בשל העלויות הכלכליות והבריאותיות שלו. השוודים נעלבים כאשר מייחסים להם גישה אנטי־מדעית, והם צודקים. הם נצמדים למדענים שלהם. אך בכל מקרה ההסגר, ככל שמהלך המגפה יתמשך, ייראה כמין אירוע ראשוני כזה. ישראל יצאה מההסגר לפני כחודשיים והותירה מעט מאוד מגבלות. המשק לא זינק בחזרה.
מה שמשותף כאן לכולנו הוא התחושה העמוקה של חוסר ודאות. זה עולם שבו דונלד טראמפ נשיא, הגלובליזציה נמצאת במלחמה, שיעורי הריבית מייצגים חוסר ביטחון עמוק, והמוסדות הבינלאומיים מתפקדים באורח מוגבל. הווירוס רק מעצים את המשבר הזה, את נקודת השינוי שבה אנו חיים, שכיניתי בספרי 'המרד נגד הגלובליזציה'. ובתוך הדרמה הזו, הזמן ההיסטורי ולעיתים הטרגי הזה, אנחנו כולנו מזמזמים לעצמנו שזה לא קורה, זה לא יכול לקרות, אנחנו לא מאמינים שזה באמת מתרחש. ואז רובנו מושכים בכתפיים ונוקטים זהירות סבירה, לא נקלעים לפאניקה או לשאננות גמורה, אבל בשולי הדרך ולעיתים ממש במרכזה מזהים את מי שכן התמכר לשני הסנטימנטים האלה, שהם בעצם שני צדדים של אותו דבר בדיוק. לחיות דרך אי־הוודאות, דרך האפשרות שאנחנו טועים לגמרי, במשעול של כוחות טבע כמו פתוגן, זה מה שזימן לנו ההווה שלנו. זה מה שיש, וככה זה עכשיו.
–
- טראמפוורלד // הטראמפיזם של 2020 // הטור של נדב איל
- קונספציות מידבקות // על קורונה ותיאוריית הקונספירציה // הטור של נדב איל
