fbpx

השינוי הדרמטי של הזירה המדינית: 25 שנה לוועידת מדריד // יותם ירקוני

0

זו הייתה הממשלה הימנית ביותר בתולדות מדינת ישראל (עד אז). עובדה. היו בה צומת של רפול, מולדת של גנדי, והתחיה של יובל נאמן וגאולה כהן. שום שמאל, שום מרכז. ש"ס, אם תרצו, היתה הסמן המתון בממשלה הזו.

והממשלה הזו, הימנית בתולדות וגו', עשתה את מה שאף ממשלה ישראלית לא עשתה לפניה: השתתפה בוועידה בינלאומית לשלום וניהלה מו"מ עם כל אויביה – מדינות ערב והפלסטינים – למרות שבשטח המשיכה להשתולל האינתיפאדה. משא ומתן תחת אש. גם זו עובדה.

נהוג לזלזל בוועידת מדריד, שהתכנסה בארמון של מלך ספרד לפני 25 שנים בדיוק. אומרים שהיא היתה רק 'פוטו־אופ' (הזדמנות צילום). אומרים שלא הושגה בה כל התקדמות ממשית בדרך לשלום. שראש הממשלה יצחק שמיר תכנן למרוח את המו"מ למשך עשר שנים. שהוא נגרר לוועידה בניגוד לרצונו.

אבל בחלוף הזמן, אפשר לראות את מדריד כסימון תחילתו של עידן חדש במזרח התיכון. המו"מ בין ישראל לירדן, שהחל רשמית אז במדריד, הבשיל כעבור שלוש שנים להסכם שלום מלא. המו"מ בין ישראל לבין סוריה, שהחל גם הוא במדריד, נמשך לסירוגין גם בימי ראשי הממשלה יצחק רבין, בנימין נתניהו, אהוד ברק ואהוד אולמרט. רוסיה (אז עוד ברית המועצות, שתתפרק פחות מחודשיים אחר כך), חידשה את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל כחלק מההבנות לקראת הכינוס. סין והודו, כלכלות הענק מהמזרח, כוננו יחסים מלאים עם ישראל.

מבט מ־2016, מציב את מדריד בדיוק בחצי הדרך מאז ניצחה ישראל במלחמת ששת הימים וכבשה מידי שכנותיה את חצי האי סיני, רמת הגולן, הגדה המערבית ורצועת עזה. אז, בחצי הדרך, עוד השתמשנו בכל מיני מילים ומושגים שכבר נשכחו מלב: בילטרלי. מולטילטרלי. 242. 338. שטחים תמורת שלום. אש"ף־תוניס. פזורה פלסטינית. ומצד שני, אז בחצי הדרך, כבר חווינו את מה שעוד יחזור על עצמו: לחץ אמריקאי להפסקת הבנייה בהתנחלויות, ראש ממשלה מהימין שנכנס למהלך מדיני בניגוד לעמדתו, ואופוזיציה ימנית מבית שעושה לו את המוות ובסוף מפילה את ממשלתו.

אה, וכבר אז במדריד, בחצי הדרך, היה אחד, בנימין נתניהו, שנופף בתיאטרליות במסמכים מרשיעים מול מצלמות התקשורת העולמית. הוא נחשב אז להבטחה גדולה. היום, אחרי 25 שנה, אפשר לומר שלפחות הבטחה אחת מוועידת מדריד התקיימה: נתניהו עומד בראש ממשלת ישראל כבר עשר שנים במצטבר, וממשיך לנופף מדי פעם בפעם במסמכים מרשיעים אל מול המצלמות. הבטחת השלום, לעומת זאת, לא רק שלא קוימה, אלא נדמה כאילו ירדה לחלוטין מסדר היום – גם של ירושלים, גם של רמאללה, וגם של וושינגטון. את דמשק או ביירות בכלל לא שווה להזכיר.

חצי יובל, זמן טוב להיזכר.

שלום הוא לא אידיאל

כדי להבין את תפיסתו המדינית של שמיר צריך לחזור עוד קצת אחורה בזמן, לימי מנחם בגין והסכם השלום עם מצרים. "הוכיתי בתדהמה כשגיליתי שהממשלה הסכימה לנסיגה מלאה מסיני", סיפר שמיר לימים. כששאלו אותו כיצד היה נוהג במקום בגין, הוא השיב: "לא הייתי מתאמץ כל כך לדחוק את הקץ, השלום לא היה בשבילי אף פעם אידיאל. אצלי השלום זה לא הדבר העיקרי". מקורבו דאז רוני מילוא סיפר שהמליץ לשמיר לא להצביע נגד ההסכם ההיסטורי: "אמרתי לו 'זו הזדמנות, אולי צריך לתת צ'אנס לשלום עם מצרים'. אבל הוא לא רצה לשמוע". בסופו של דבר התרצה שמיר ונמנע בהצבעה על הסכם השלום שגיבשה מפלגתו. ההסכם אושר.

כשהחליף את בגין בראשות הממשלה, לא שינה שמיר את עמדותיו כהוא זה. כששר החוץ בממשלת האחדות שמעון פרס הגיש לו את 'מסמך לונדון', שגיבש עם חוסיין מלך ירדן, שמיר זרק אותו מכל המדרגות. הוא לא רצה משא ומתן או פתרון מדיני שכזה לעניין הפלסטיני. בטח לא ביוזמת פרס.

גם כשפרצה ההתקוממות האלימה בשטחים, האינתיפאדה, בסוף 1987, שמיר לא התפעל במיוחד. בעולם המערבי תפסו את האינתיפאדה כמחאה עממית נגד הכיבוש הישראלי, אבל שמיר חשב אחרת: "מה שאתם רואים אינן הפגנות, אינן שביתות שבת ואינו מרי אזרחי. זוהי מלחמה. אך זו אינה מלחמה על יהודה, שומרון ועזה, זו אינה מלחמה למען מדינה פלסטינית בשטחים אלו, זו מלחמה נגד הישראלים, נגד קיומה של ישראל". אחר כך אמר שהמטרה של הפלסטינים איננה הגדרה עצמית, כפי שהם טוענים, אלא השמדת מדינת ישראל. "לא השתנה דבר", אמר שמיר באחת מהתבטאויותיו המפורסמות, "ערבים הם ערבים. הם שולטים ב־22 מדינות באזור הזה. והיהודים הם יהודים. ולרשותם מדינה קטנה עם המון בעיות. והים הוא אותו ים".

כשהעיתונאי אורי גולדשטיין שאל את שמיר אם כאיש מחתרת לשעבר שנלחם בשלטון הבריטים אין לו איזושהי הבנה למאבק הפלסטיני, שמיר לא הבין מה הוא רוצה ממנו. אין בכלל מה להשוות, אמר, אצלנו היה היגיון: "ידענו שאם נגביר את המלחמה נגד הבריטים כאן ונעשה להם את החיים קשים מאוד, יום אחד הם יעזבו ויחזרו לאנגליה. לנו אין לאן לחזור".

עם נציגי אש"ף אסור היה לישראלים לדבר. בחוק. שר החוץ משה ארנס, בן בריתו של שמיר, לא הסתפק בכך ואף הנחה את נציגי משרד החוץ בעולם לא להתעניין אפילו, ובוודאי לא לדווח, על כל מגעים שמנהל אש"ף עם צד שלישי. פשוט להתעלם. בקול ישראל נאסר להזכיר בשידור את המילה 'אינתיפאדה' ושירי מחאה נגד המצב בשטחים נפסלו להשמעה.

אגב, כל זה לא חסך מראש הממשלה שמיר את הקריאות מימין "בוגד, בוגד". כשהגיע להתנחלות ברקן שבשומרון להלווייתו של פרידריך רוזנברג, שנרצח ב־88' בידי פלסטינים, לא נתנו לו לדבר. "שמיר אל תפקיר!", צעקו לו מתנחלים שהלכו אחרי הארון העטוף בדגל הלאום, "ראש ממשלת אינתיפאדה! דם יהודי הפקר! בוגד! בוגד! בוגד!".

ארי בן־כנען מת

בספטמבר 87', רגע לפני שפרצה האינתיפאדה, עלה על בימות ארה"ב מחזמר חדש בשם "ישראל, הו ישראל". התזמורת הסימפונית של דנבר ניגנה את הלחנים של מוריס ברנשטיין, והעלילה עסקה בסיפור אהבה בין חייל ישראלי לבין נערה פלסטינית. להצגת הבכורה הוזמנו ג'יהאן סאדאת, אלמנתו של נשיא מצרים המנוח, הכוכב ההוליוודי היהודי אליוט גולד, ונציג משרד החוץ הישראלי איתן בנצור. ככה רצתה יהדות ארה"ב לראות את ישראל באותם ימים. מוסרית ורומנטית ושוחרת שלום.

אבל אז באה האינתיפאדה והכל השתנה. בתמונות מהשטחים, הנחיתות הצבאית של הפלסטינים הפכה לנחיתות מוסרית של הישראלים. ארי בן־כנען – הגיבור הישראלי המוסרי והצודק שאותו גילם פול ניומן בסרט 'אקסודוס'– מת. לפתע שינתה הקהילה היהודית באמריקה את עמדתה. הבמאי היהודי וודי אלן פרסם מאמר קשה נגד מדיניות ישראל בשטחים. ב'לוס אנג'לס טיימס' הוצגו קריקטורות שבהן נראים חיילי צה"ל כקלגסים נאצים, עורמים גוויות של ילדים פלסטינים. אישי ציבור אמריקאים־יהודים החלו לקשור קשרים עם יאסר ערפאת, כדי לקרב בינו לבין וושינגטון.

גם אש"ף שינה כיוון בעקבות האינתיפאדה שפרצה בשטחים. המהומות נגד ישראל נבעו מהשטח, ללא כל קשר להנהגה הגולה בתוניס, וערפאת הרגיש שמנהיגותו בסכנה. הוא ביצע שורת מהלכים שהביאו לחיזוק התמיכה הבינלאומית בו ובארגונו. תחילה, הכיר בו יריבו הגדול, חוסיין מלך ירדן, כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני. בכך סתם המלך את הגולל על ה'אופציה הירדנית' לפתרון הבעיה הפלסטינית.

אחר כך, במלאת שנה לאינתיפאדה, נשא ערפאת נאום מדהים מול המועצה הלאומית הפלסטינית שהתכנסה באלג'יר. בפעם הראשונה הכיר אש"ף בתכנית החלוקה של ארץ ישראל לשתי מדינות. בהמשך, קיבל אש"ף את החלטות 242 ו־338 של מועצת הביטחון של האו"ם, המכירות בזכותה של ישראל להתקיים בשלום וביטחון. בדצמבר 88' אמר ערפאת באנגלית: "אנו זונחים לחלוטין כל צורה של טרור". וושינגטון, בתגובה, הודיעה שהיא מוכנה לקיים דיאלוג עם אש"ף (דיאלוג שאכן נפתח, אך הופסק במהרה עקב ניסיון פיגוע נוסף בישראל).

ערפאת החל להעביר מסרים לישראל. הוא נפגש עם דניאל אברהם, המיליונר היהודי שעשה את הונו ממוצר הדיאטה "סלים פאסט", וביקש ממנו למסור לירושלים שפניו לפתרון מדיני במקום המאבק האלים. ערפאת גם ביקש משר החוץ השבדי סטן אנדרסון להעביר לנשיא המדינה חיים הרצוג, מסר: בואו נפסיק את הסכסוך האלים ונפתח בהידברות בין ישראל לאש"ף. ישראל של שמיר וארנס אפילו לא טרחה לענות לו. מבחינתה, אש"ף היה ונשאר ארגון טרור לא לגיטימי.

בינתיים, המתח בין המפלגות שהרכיבו את ממשלת האחדות בישראל עצר את התהליך המדיני עוד לפני שהחל. מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס בייקר התרתח. מול מצלמות הטלוויזיה הוא הקריא את מספר הטלפון של הבית הלבן, ואמר שאם ממשלת ישראל בכל זאת תגלה עניין בחידוש תהליך השלום – שתתקשר. אבל אז, במקביל ל"תרגיל המסריח" של שמעון פרס, שחיסל את ממשלת האחדות, ולצד קריסתה המסתמנת של ברית המועצות, קרה דבר ששינה את כל מערך הכוחות במזרח התיכון: נשיא עיראק סדאם חוסיין פלש לכווית.

.

צילום: אימג'בנק

.

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? לחצו כאן למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019
סבך הקרבות בימין. מאת רועי לחמנוביץ

סבך הקרבות בימין // הטור של רועי לחמנוביץ'

רועי לחמנוביץ / 05/09/2019

דברור ישיר // מאת אור הלר

אור הלר / 15/09/2019