fbpx

הנשיא והמראה: סיכום כהונת ריבלין // הטור של ירון דקל

0

מורשת הנשיא ריבלין

כשנכנס ראובן (רובי) ריבלין למשכן נשיאי ישראל ביולי 2014, גמלה בליבו החלטה מרכזית אחת: להיות הוא עצמו, ובעיקר לא להיות שמעון פרס. פרס, שהגיע לנשיאות בגיל 84, אחרי שהספיק להיות ראש ממשלה, שר חוץ, ביטחון ואוצר, עם קריירה ציבורית בת שישה עשורים, עסק בתקופת נשיאותו לא מעט ביחסי החוץ של ישראל. מעין "שר חוץ־על". ריבלין, שנחשף לעין הציבורית לראשונה כיו"ר בית"ר ירושלים, ידע שיצליח רק אם יתמקד במדינת ישראל פנימה. הוא הגיע לתפקיד כשהוא נחוש להישאר עממי ולא לתת לשררה לסחרר את ראשו.

ריבלין השכיל להבין שאתגרי ישראל הם קודם כל במגרש הפנימי. הוא נשאר אותו רובי מוכר: נגיש, חם, אנושי, לא מתבייש להזיל דמעה או לספר בדיחה. גם מתנגדיו לא יכחישו שהוא ניחן בקסם מיוחד, ושאת רוב זמנו הקדיש לעשיית הטוב. אך הפרסום שלו נגע בעיקר למגעיו עם הדרג הפוליטי. בחמש מערכות הבחירות בעת כהונתו, הנשיא היה רחוק מללקק דבש.

אחת מפעולותיו הראשונות הייתה להתייצב מול המצלמות לצד נער שהושפל על ידי חבריו ברשתות החברתיות. בסרטון מרגש שהפיק בית הנשיא, נראו שניהם יחד, מדפדפים בשלטי בריסטול שעליהם אמרות על שמירת כבוד האחר. ואולם שבע שנים לאחר מכן, מסיים ריבלין את הקדנציה בתחושה מסוימת של חמיצות. רבים בימין הישראלי הפנו לו עורף, וההסתה נגדו ברשתות החברתיות הלכה וגברה. הוא אינו נשיא של קונצנזוס כפי שחלם להיות. ריבלין של היום הוא, כנראה, לא אותו ריבלין של 2014, אבל גם הימין שממנו בא, אינו אותו ימין.

בימים אלה עמלים בבית הנשיא על הכנת חוברת לסיכום כהונת הנשיא העשירי. החוברת, בת כ־60 עמודים, נפתחת במה שנחשב לגולת הכותרת של נשיאותו: נאום השבטים. בנאום שרטט הנשיא ארבעה שבטים החיים זה לצד זה במדינת ישראל: החילונים, הדתיים, החרדים והערבים. שר ההיסטוריה בוודאי יזכור את הנאום הזה כציר מכונן לנשיאותו. המהומות שהתלקחו בערים המעורבות בעת מבצע 'שומר החומות', הוכיחו לנשיא שצדק. הוא חש שנאומו מיוני 2015 היה בבחינת אבחנה שהגשימה את עצמה. השבטים אמנם חיים זה לצד זה, אך לא השכילו לשלב ידיים ולשתף פעולה; ההתפרצות הייתה עניין של זמן. זמן קצר לאחר שוך המהומות בעכו, בוואדי עארה, בלוד וביפו, ביקשו בבית הנשיא לקיים כנס חירום של הערים המעורבות. הפנייה למשרד החינוך נענתה בכתף קרה. המילה "שותפות", שאמורה הייתה להתנוסס ככותרת הכנס, נפסלה. שלא לדבר על צמד המילים "דו־קיום". בממשלת נתניהו היוצאת שתי המילים האלה לא נחשבו למשהו שראוי להתהדר בו. הממלכתיות של ריבלין ניגפה בפני השסעים והשנאה, שהלכו ונפערו בחברה בשבע שנות כהונתו.

מה הייתה הנקודה שבה החמיץ הימין פנים לנשיא הליכודניק, שגדל בבית רוויזיוניסטי, שמנחם בגין וזאב ז'בוטינסקי היו הדמויות שהעריץ בצעירותו? בימין מסמנים את נאומו הראשון בכנסת, בפתיחת מושב החורף באוקטובר 2014. חודשיים לאחר שהסתיים מבצע 'צוק איתן', בא הנשיא לכנסת ובפיו דברי תוכחה. בעיקר כנגד הבריונות והאלימות ברשתות החברתיות. ריבלין לא היסס. הוא ציטט אמירות קשות ביותר שנכתבו נגדו. "בקיץ הזה הקדשנו גם לא מעט זמן, לצערי, כדי לסמן אויבים מבית. 'חתיכת יהודון שקרן', הטיחו בי מבקריי… 'לך תהיה נשיא בעזה', 'חנפן מסריח'… 'אפס מאופס'. אלה מקצת הקולות שהוטחו בי", אמר הנשיא. הח"כים, במיוחד בימין, הוכו בתדהמה. הנשיא הטרי הציב בפניהם מראה שלא היו מורגלים לה. בהמשך באה החלטתו לבטל את השתתפותו של עמיר בניון באירוע בבית הנשיא, בעקבות שיר נאצה שכתב. בימין החלו לתהות: האם ריבלין פועל כדי להוכיח למחנה השני שהוא "נשיא של כולם"? האם הוא מבקש להבהיר בפני כולם שמי שחשב שבית הנשיא יהיה סניף של הליכוד, טעה?

נאום השבטים לא התקבל בתרועות גיל גם בציונות הדתית. אמנם ריבלין ביקר בחברון ובהתנחלויות יותר מנשיאים אחרים, ואף יותר מראש ממשלת הימין נתניהו, אבל תוכן דבריו באותו נאום לא היה קל לעיכול. העובדה שהציונות הדתית מצאה את עצמה שכם אל שכם עם שני מגזרים לא־ציוניים – הערבים והחרדים – הייתה לצנינים בעיני ראשיה. הפוסט שפרסם הנשיא אחרי הרצח הנורא בדומא, שבו נשרפה חיים משפחה ערבית על ידי יהודים מהימין הקיצוני, ממשיך להדהד. "בני עמי בחרו בטרור ואיבדו צלם אנוש", כתב. האמת היא שאנשי צוותו של הנשיא חיברו ופרסמו את הפוסט אחרי שבשב"כ הביעו חשש שמקרה דומא יגרור מעשי טרור של פלסטינים ויצית אינתיפאדה שלישית. הם שהעלו אותו לרשתות החברתיות. כשגילה הנשיא את הכתוב, כבר היה מאוחר מכדי לשנות. ריבלין הנחה אותם לא לשנות את הנוסח, בידיעה ברורה שכל שינוי יהפוך לכותרת בפני עצמה. עד הפוסט הזה, ולמרות שמעשי רצח של ערבים בידי יהודים קרו בעבר, לא היה נשיא שכינה את המבצעים היהודים "טרוריסטים".

אם ישאלו את הנשיא היוצא איך התאפיינה פעילותו מול ממשלות נתניהו בשבע שנות כהונתו, יש להניח שיבחר במילים "קרב בלימה". הוא בלם את חוק הלאום המקורי, ובצעד חריג מאין כמותו פנה לכנסת בבקשה להוציא את הסעיף שעסק בהקמת יישובים נפרדים לערבים וליהודים. במקביל פעל מאחורי הקלעים למנוע את חקיקת חוק המואזין, אחרי שקיבל טלפונים מנשיא מצרים וממלך ירדן. בפרשת אלאור אזריה, שטלטלה את המדינה, התייצב ריבלין כל כולו לצידו של הרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט. הוא גם בלם את הקריאות שנשמעו בכנסת להעניק חנינה לחייל שהורשע בהריגת מחבל, בשעה שאזריה הפך בעיני גורמי ימין רבים ל"גיבור ישראל". רשימה חלקית.

קלמן ליבסקינד, מהעיתונאים הבולטים והמוערכים של הימין, לא היסס: "משהו רע עובר על ריבלין מאז נבחר לנשיא המדינה. כשהשמיע הצהרת כוונות שלימדה על רצונו, כמי שבא מהמחנה הלאומי, להתחבר לציבורים נוספים, זו הייתה גישה חיובית. כשעשה הכל כדי לקרב את ערביי ישראל, לא היה ראוי מזה. אבל ריבלין לא עצר. מיום ליום, משבוע לשבוע, מאירוע לאירוע, מהצהרה להצהרה, ריבלין הולך ומתנתק."

עם נתניהו הייתה לו מערכת יחסים עכורה מהרגע הראשון, שבו נלחם רה"מ מלחמת חורמה נגד חבר מפלגתו כדי שלא ייבחר לתפקיד, עד למחוזות הזויים כמו ניסיון פתע לבטל את מוסד הנשיאות. הנשיא הנבחר לא שכח ולא סלח. הוא סירב להניח לפצע הזה להגליד. נתניהו, מצידו, טרח לזרוק קיסמים למדורת הלהבות שאפפה את יחסיו עם הנשיא, ומעת לעת האשים אותו בקונספירציות. למרות ההאשמות, שהרתיחו את ריבלין בכל פעם מחדש, בחמש הפעמים שבהן הלכה ישראל לבחירות בתקופת כהונתו, הוא העניק את המנדט להרכבת ממשלה לשנוא נפשו נתניהו. הכעסים נותרו בצד.

רובי ריבלין היה ונותר קול ממלכתי ומרגיע גם בעיתות מצוקה. הוא היה היחיד שביקר בכל בתי החולים בישראל על מנת להודות לצוותים הרפואיים על פעילותם בשנת הקורונה הקשה. גם בשבועות האחרונים לכהונתו הראה כיצד פועל המבוגר האחראי בימים קשים, שבהם נשפך דם, והיצרים משתלטים ומשתוללים. בלילה שבו התרחשו מעשי הלינץ' בעכו ובבת ים, היה זה הנשיא שעלה לשידור בשלושת ערוצי הטלוויזיה, להשמיע את זעקתו נגד הפורעים, ערבים ויהודים, שפגעו באזרחים חפים מפשע רק בשל זהותם האתנית. הוא שהשמיע את הקול המפציר לחדול ולהרגיע.

הנשיא העשירי לא יורד מהבמה הציבורית כסמל הקונצנזוס שקיווה להיות. קודמו, פרס, סיים את התפקיד כשהוא פופולרי ממנו. אבל ריבלין יוצא ממשכן הנשיא שלם לחלוטין עם מה שעשה בשבע השנים שם. ב־2021 הנשיא אינו אותו נשיא, והימין, שנשא אותו על כפיים בעבר, אינו אותו ימין. לו ישאלו את ריבלין אם יש מעשה שעליו הוא מתחרט, אמירה שאולי היה מוחק, ישיב כנראה בשלילה מוחלטת. פרט אולי לאירוח בתו בליל הסדר, בעת הקורונה. הוא יוצא מבית הנשיא ללא העזר כנגדו. רעייתו, נחמה, שדאגה לאזן אותו ולחבר אותו ביתר שאת לציבור.

המראה שהציב בפני החברה הישראלית, בשנים מאתגרות במיוחד, תהיה כנראה חלק ממורשתו, גם אם לא כולם אהבו את מה שהשתקף ממנה.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook