דרך קצרה־ארוכה עשה השר לביטחון פנים אמיר אוחנה, שהחלה לפני שנים מעטות כששימש ראש התא הגאה בליכוד, ועד למיצובו היום, כתוקף החריף ביותר מטעם בלפור של מערכת אכיפת החוק. מערכת שהוא אמון מיניסטריאלית על חלקה.
מאז הצטרף לכנסת בסוף 2015 ניסה לבלוט בכל דרך, אבל נראה בנאלי, רגיל, "נורמלי". הוא לא היה לעומתי ולא כוחני. למרות זאת, דחף עצמו תקשורתית והיה נגיש במידה חיובית, לרבות לשיחות רקע. ניתן היה להבין אז שלא תמיד הוא רואה עין בעין עם נתניהו והתנהלותו. לא במילים. בתחושה שהעביר. דיבר על הצורך לשמור על שומרי הסף, והדגיש שהוא אומר זאת כמשפטן.
אך כשראה את הנסיקה המטאורית של צעקני הליכוד, בהתקדמותם לעמדות פוליטיות בכירות ובקרבה למלכות, הבין שהדרך לפרוץ עוברת בבלפור. באחת שינה את התנהלותו. זעק את זעקת משפחת נתניהו, כאב את כאבם, רב את ריבם. תקף גם כשלא היה צריך.
התמורה לא איחרה לבוא. ממקומו הזניח ברשימה הוקפץ לתפקיד שר המשפטים בממשלות המעבר. הוא פרע את חובו במזומן וביד. מינה מ"מ פרקליט מדינה לעומתי, והטריל את המערכת כדי לייצר בה כאוס עד כמה שניתן. הוא התייצב לצד נתניהו בפתח משפטו בירושלים, והנהן כשראש הממשלה תקף באכזריות את שומרי הסף. כך לא מתנהג שר משפטים. ההתנהלות של השר הנוכחי, אבי ניסנקורן, רק מעצימה את הפער.
כעת, השאלה היחידה שנשאלת בתפקידו הנוכחי כשר לביטחון הפנים היא לא כיצד יועיל – אלא איזה נזק פוטנציאלי הוא יכול לגרום.
–
- משפיעים 2020 | כל השמות
- המסע של אבי ניסנקורן // פרופיל מאת רונית ורדי
- משפיעים 2019 // אמיר אוחנה // חנופה חולפת
