fbpx

המנכ"ל // על דמותו המסכית של נפתלי בנט // מאת גדי להב

דמות אחת בחודש

0

בחירות 2021 הן שלב חדש בהשתלטות הדיגיטלית על המרחב הציבורי. העובדה שבחירות מתרחשות יותר בפייסבוק מאשר בכיכר העיר איננה תופעה חדשה. אבל משבר הקורונה גרם לכך שלא רק שפעילות פוליטית פיזית הפכה לזירה המשנית – היא למעשה בלתי אפשרית כמעט. בכל זאת, בפייסבוק לייב אי אפשר להידבק בקורונה. פעם עוד עשו חוגי בית, היום לפייסבוק וטוויטר נוסף מרחב חדש: זום. דוגמה לכך הייתה אירוחו של נפתלי בנט בחוג בית בזום של 'פורום 555' – קבוצה של טייסים ונווטים בדימוס. שיח הלוחמים הזה, בין מטכ"ליסט ושר ביטחון לשעבר, לבין אנשים שחוו כמה מכות קלות בכנף, התנהל כך: המראיין יושב במטבח ביתו, סיר צ'ולנט תלוי ומתייבש מעל ראשו, האורח חנוט בחליפה, הקהל מרוח על ספות בבית בתנוחות משתנות ובבגדים שנעים בין טי שירט לפיג'מה. ציור של דאלי נראה כמו היפר־ריאליזם לעומת הדבר הזה.

אבל האירוע הזה (או שמא נקרא לו באינטרנטית – איוונט?) אינו רק סוריאליסטי, אלא גם לגמרי מתקבל על הדעת. עבור מאות אלפים – אנשי היי־טק, עורכי דין, אנשי שיווק או כל מי שעובד ב'תעשיית המידע' (כמה עוול נעשה לכל המונחים האלו כשהם מתורגמים לעברית) – זום בשנה האחרונה הוא שגרה בת ארבע עד שמונה שעות ביום, כולל הפיג'מה (או לפחות נעלי הבית). ואם יש פוליטיקאי, אם יש איש ציבור, שנראה טבעי בזום – הרי זהו בנט. עבור מחלקת QA של חברת הסטארט־אפ שקר־כלשהו, בנט הוא המנכ"ל שמעביר עכשיו את העדכון הרבעוני, כולל החלק של השאלות בסוף.

ואין זו יד המקרה. אם ננסה למתג את האסטרטגיה של בנט בבחירות האלו, ניתן לומר שהוא רץ למנכ"לות המדינה. ישראל היא סטארט־אפ שנתקע באופן בלתי צפוי, ומישהו צריך לעשות לו פיבוט – ומהר. והתפקיד התקשורתי הזה בא לו בקלות. נתוני הפתיחה הטבעיים לטובתו. הוא בכל זאת היה מנכ"ל סטארט־אפים ("הוא עושה בימים אלה את האקזיט הרביעי שלו", אמרה איילת שקד באחד הראיונות). הוא העביר מצגות למשקיעים בעברו, הוא שוחח עם עובדים אינספור – בואו נגיד שיותר מיאיר לפיד או בצלאל סמוטריץ'. כעת נותר רק ללחוץ על הדוושה של היתרון היחסי.

וזה מה שבנט עושה. בראיונות בטלוויזיה הוא ממוקד בתוצאות. הוא היחיד שיש לו תוכניות – פלאן איי ובי לקורונה, תוכנית סינגפור למיסים. הוא לא בא לבורד בלתי מוכן. בזום הוא קשוב, אך מוביל. באירועי הלייב בפייסבוק במרכזי קניות שוממים הוא כמו המנכ"ל שמבקר בפס הייצור. בניגוד לפוליטיקאי, הוא לא מנשק תינוקות, חבוש בקסדה אידיוטית. הוא שואל את השאלות הנכונות. מסביבו חבריו השולמנים, לא פוליטיקאים מנותקים. ימינה היא, כמו שהוא אומר, "מפלגה של ביצועיסטים". אנשים מרגישים שהוא מבין אותם. שהוא "מנכ"ל מעורב", שמדבר בגובה העיניים.

יש לאסטרטגיה הזו שתי מטרות מרכזיות: הראשונה היא התאמה מרבית למצב הנוכחי: קורונה. שום דבר לא מעניין יותר מפרנסה. לכן מי שיכול להרוויח מכך יותר מכל הוא מי שמבין בפרנסה. פוליטיקאי שהקים עסק מאפס מדבר למי שלא הכניס שקל כבר חצי שנה, יותר מאשר פרזנטור לשעבר, יותר מאדם שמבין בפוליטיקה פנים־מפלגתית, מומחה לאופרציה של נערי גבעות או אפילו – כן, זה ייתכן – גאון דיפלומטי בליגה אחרת. לכן בנט, כמו יועץ עסקי חיצוני שנקי מהאינטריגות הארגוניות הפנימיות, מנווט כל ריאיון לשיחה על תוכניות פעולה אופרטיביות, הרחק מה"פוליטיקה" והפוליטיקאים.

המטרה השנייה היא, אם נשתמש בתיאוריה הנפיצה של אבישי בן חיים, קריצה לישראל הראשונה. בכל זאת, רבים מבני ישראל הראשונה נפגעו בקורונה. רבים מהם מעריכים את התכלסיות והביצועיזם הישראלי, כי כך הם רואים את עצמם. רבים מהם מעבירים את ימיהם בזום. ובהתאם, לו יצניע בנט עניינים פעוטים כמו סיפוח פצאל ב', חלקם – גם אם הם נוטים מהמרכז שמאלה – עשויים הפעם לתת לו את קולם. כך, לפחות, מקווה המנכ"ל.

אם כך, עם חשיבה אסטרטגית הוליסטית כל כך, עם יכולת ביצוע טובה כל כך, עם מציאות חד־פעמית כזו – כיצד ייתכן שבנט מדשדש לו סביב 10–12 מנדטים? ובכן, הסיבה לתקרת הזכוכית של בנט היא, כמו בכל מערכת בחירות – אחד, בנימין נתניהו.

ראשית, ייתכן מאוד שבין מצביעיו של בנט יש מספר לא קטן של בני "ישראל הראשונה", אבל אין בה כמעט אף אחד מ"ישראל השנייה". עובדה: ש"ס, אגודה והליכוד – המפלגות של ישראל השנייה, לא נפגעות. בנט עולה ויורד, והן נותרות כפי שהן. ויש לכך הסבר די הגיוני: כל מה שמעניין את ישראל השנייה, לכאורה, הוא שימור שלטונו של נתניהו.

תשאלו: מדוע מצביעי ישראל השנייה, לפחות חלק מהם, לא רואים בבנט תחליף ראוי לביבי. אחרי הכל, הוא וביבי יהודים־לאומיים באותה מידה, ימנים לפחות באותה מידה, שניהם בעלי ארומה בינלאומית. אם יש פוליטיקאי שקרוב לביבי בהקשר הזה, הרי הוא בנט. אבל כשבנט מרואיין בחדשות 12 הוא מדבר על קורונה, וכשביבי מגיע ליונית הוא נכנס בישראל הראשונה. בנט בא ללטף וביבי בא להתאגרף. וקרב האגרוף הזה באליטה הוא הסיבה למשוואה הכמעט מוחלטת: ישראל השנייה = רקביבי.

כמו כן, גם אם יש מצביעים מישראל הראשונה שיכולים לבחור בבנט, רובם המכריע לא עושה זאת. והסיבה לכך היא שרובם מעוניינים בדבר אחד מרכזי: לסלק את נתניהו, כיוון שהוא מתאגרף ובועט ומזעזע את יסודות הציבוריות שבהם הם מאמינים. זו הסיבה למשוואה הכמעט מוחלטת: ישראל הראשונה = רקלאביבי.

כך, אם הם שמאלה מהמרכז – יש להם את לפיד. אם הם ימינה מהמרכז, קרי ליכודניקים מאוכזבים, יש להם את סער. למה שייתנו את קולם לאדם היחיד שמחזר אחריהם, ואינו אומר באופן ברור שלא יישב עם ביבי?

וכאן אנו מגיעים ללב העניין. כי בתור מי שמבקש את קולנו כאיש עסקים מוצלח, כביצועיסט, כמנכ"ל, בנט עושה טעות אסטרטגית עסקית ממדרגה ראשונה: הוא אינו נלחם את הקרב הנכון. כמוהו כנוקיה ב־2008 רגע אחרי פריצת האייפון, או יאהו ב־2012 אחרי שהעולם נכבש על ידי מנועי חיפוש ורשתות חברתיות. הוא חושב שהבחירות האלו הן על קורונה, בעוד שהן, כפי שתמיד היו, כפי שהיו שלוש המערכות הקודמות, על דבר אחד בלבד: כן ביבי, לא ביבי. ודווקא בדבר הזה, כבוד המנכ"ל אינו חד. לא בזום, לא בפייסבוק ולא בטלוויזיה. או כפי שבנט אומר על סאגת נתב"ג: "הנה הכישלון בניהול".

בכל זאת, מדובר באדם מבריק, יזם ומנכ"ל בעברו, עם קבלות! הייתכן שהוא טועה טעות אסטרטגית גסה כל כך? לכן יש לכל זאת עוד פרשנות: בנט יודע שלא ינצח בבחירות. ולמעשה הוא רוצה להיות איווט ליברמן החדש: לשון המאזניים. לו יהיה גדול מספיק, נניח 15 מנדטים, הוא יוכל לכפות רוטציה – על סער, לפיד או נתניהו. למעשה, באותו זום מתחילת הטור, הוא אפילו אמר משהו כזה. זה הקטע עם חוגי בית ב־2021: אפשר למצוא אותם ביוטיוב. אם כך, לא קורונה ולא נעליים. לא מנכ"לות ולא מגפיים. או כפי שבנט אומר על ביבי: "אצלו זה הכל פוליטיקה".

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook