fbpx

המיוחד // הטור של יעל אפטר

0

בחודש שעבר פוטר ז'וזה מוריניו מאימון מנצ'סטר יונייטד. כשחתם בקבוצה, התקוות היו רבות, גובה התשלום בהתאם – אך התוצאות לא הגיעו. השחקנים לא אהבו את מי שמכונה "המיוחד", וייחוד או לא – הוא נאלץ לעזוב לפני תום העונה.

 

השגרה בכדורגל די מוכרת: החיפוש אחר השם הבא תמיד באופק, כולם מחפשים את המיוחד הבא, את זה שיציל, שיעשה קסם. יש "מיוחד" ויש "קוסם", יש "מזליסט" ויש "סר". איך יודעים שהוא הדבר הבא שיציל את הקבוצה? כי הוא מקצוען כמאמן – אך לא שכח שהחל כשחקן; השחקנים אוהבים אותו – אבל מפחדים ממנו; מילדותו הוא חלם להגיע לקבוצה הזו – אבל לא עשה לה שום הנחות; הוא משכים קום לאימונים – אך תמיד יצולם שרוע על כיסא נוח בנופש. הוא הדבר הבא, ורק הוא יכול להציל – עד שהוא מפסיד שני משחקים ונשלח אל הכיסא, שכבר פחות נוח. מדור הספורט נתן, מדור הספורט לקח, יהי שם המיוחד מבורך.

 

הבחירות שהוכרזו החודש מזכירות לנו שבפוליטיקה אנו לא שונים מהכדורגל. בכל עונת בחירות אנחנו בחיפוש אחר הקוסם, ולכל מערכת בחירות יש מיוחד משלה. איך אפשר לזהות אותו? הוא (וזה בדרך כלל הוא ולא היא) תמיד מנוסה אבל גם צעיר; בעל ניסיון צבאי – אבל הומניסט גדול; הוא איש עבודה – אבל אוהבים לצלמו בשעות הפנאי; הוא קילר – אבל צמחוני; גדל בכפר אך גר בעיר; מתנדב – אבל עושה מיליונים; ישראלי שורשי – אך בעל עיני תכלת. כמו שאול שהיה גבוה משכמו ומעלה, כמו דוד האדמוני – יש לו משהו אחד מיוחד, שאין לכל אחד.

 

אז בהתחלה שמו נלחש ביראה, כאילו רק לבטא אותו מפזר על הדובר מעט מהקסם של מושא ההערצה. עם הימים החולפים הלחישה הופכת לאמירה. תחילה ברעד מסוים, בהתרגשות, ואחר כך כחלק מהשגרה: משרבבים את שמו בכל משפט שני, כמילת תואר או כפועל, כפסיק או כמקף. בין נשימה לנשימה, כאתנחתה קומית או כתפילה. הוא המשל והוא הנמשל, הוא המפתח לכל בעיה – והוא גם הבעיה עצמה.

 

ככל שאנו מאדירים אותו, קורים שני תהליכים. האחד: אנו חושבים שאנו כל כך מורכבים ומיוחדים, שרק מיוחד מאוד, רב־מג, יציל אותנו מעצמנו. כי הבעיות שלנו דורשות כישוף ייחודי מסֵפר קסמים שרק מי שנגעה בו האלוהות יכול לקרוא. אך בקצהו של התהליך הזה נמצא האתגר השני: המלכוד, שגורם לנו להתאכזב בכל פעם מחדש. כי ברגע שרוממנו את הבעיות שלנו לדרגה כזו שרק "מיוחד" יכול לפתור אותן – כבר אין באמת מיוחד שיכול להן. בתוך חודשים ספורים הבעיה הופכת מיוחדת יותר מזה שאמור לפתור אותה – ואנו מטיחים את הקוסם התורן על רצפת הזירה, כובעו שמוט והארנבים ברחו ממנו. הבעיות שלנו הפכו לפנטזיה – ואין אף בשר ודם שנאמין בו שיצליח להתמודד איתן.

 

כי יותר משאנו מתאהבים ב"מיוחד" הרגעי, אנו מתאהבים בתחושה שרק קסם יציל אותנו. ומהתחושה הזו באמת רק קסם יציל אותנו.

 

לקראת מערכת הבחירות המתרגשת עלינו, בואו ננסה לא להתרגש ממועמדים, כי גם למיוחדים יש תאריך תפוגה, והוא קרוב יותר ואכזרי יותר משל אלו הרגילים, שנשארים לנקות את הזירה.

 

רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

 

צילום: מוטי מילרוד, 'הארץ'

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019