fbpx

המהנדסת: השיטתיות של איילת שקד // פרופיל פוליטי

0

פתח דבר

עשרות בנות אולפנה חיכו בשעת ערב מאוחרת לאיילת שקד ולנפתלי בנט בפתח אחד ממועדוני הלילה שבדרום תל אביב. בדרום הפחות טוב של תל אביב. בניין פנורמה, מרחק נגיעה מבית המעצר אבו כביר. מול החורשה המפורסמת שמלאה בצחנת שתן. המקום האחרון, כמובן, שבו אפשר לצפות למפגש עם בנות עשרה נלהבות. ודאי עם נערות דתיות, שאינן מתגוררות במקום. בפנורמה פועלים מוסכים לצד סיטונאי אופנה וריהוט. מיטב הפקאצות מהפריפריה המבוססת יותר שמסביב נוהגות לפקוד את המקום בשבתות הזהובות שבלב עונת הסיילים. אבל הנערות ההן היו צעירות, דלות ותמימות מהן. חולצות הטי הלבנות שלבשו מעל הסוודרים השחוקים קושטו בסלוגן של הבית היהודי. החצאיות שלהן היו עשויות בד נוצץ או ג'ינס. איפור זול. צבעים חזקים. רעש וצעקות. והן נדחקו למועדון במהומה רבתי. בפנים, באולם הגדול, הייתה התפאורה הצפויה. שורות של כיסאות פלסטיק לבנים. צלחות חד־פעמיות עם עוגיות פשוטות ואובלטים מלוחים זרועי קימל. הכיבוד התחסל בשניות. והבנות חזרו אל המדרכה שבחוץ. עכשיו היו שם גם מספר צעירים חובשי כיפה. המבוגר שביניהם, בן 30 לערך, ריכז סביבו כמה נערות. עכשיו, אמר להן, אני צריך שתביאו חברות לנתניה. תביאו מהכיתה, תביאו מכיתות אחרות. תגידו להן. וכן, אני אעביר לכן את הכסף למסיבת כיתה כמו שאמרנו. הכסף יגיע.

כמה תרוויחו? שאלתי אותן.

"25 שקל לשעה".

ואיך מתקבלים לעבודה הנהדרת הזו?

"מאוחר מדי", ענו. "יש כבר המון בנות".

ואז הגיעה שקד. בשקט. בצנעה. ביובש ענייני. מכנסיים שחורים, רחבים וגבוהים. סריג בורדו שחוט זהוב שזור בו. הבורדו היה הצבע שלה לעונת הבחירות האחרונה. גם בהופעותיה ב'גב האומה', באולפן ynet, בפאנל של ויצו או בבית הכנסת הירושלמי שפקדה באחד מאותם חוגי לילה מתישים. וכבר התחשק לי לצעוק לה, גברת, מה יש לך מהבורדו הדודתי הזה? אבל במקום לצעוק, הלכתי לחטט באתרי הנשים של הקהילה הדתית. והנה התוצאה:

לפני כשנה, בפברואר 2014, הציגה אחת מקוראות האתר 'הידברות' שאלה רלוונטית לרבני האתר: "האם מותר ללבוש שמלה בצבע בורדו?". הרב בנימין שמואלי השיב לה, בכתב, שמותר. ציטוט: "אם זה לא רועש ובולט מדי, מותר".

אפשר להניח כי איילת שקד המקורית – זו שהכירה את בעלה (הקיבוצניק) בטיול שלאחר השחרור בדרום אמריקה – הייתה מתפקעת מצחוק מכל זה. אמה שלה, אראלה ז"ל, שלימדה בתיכון אליטיסטי ברמת אביב, הייתה כנראה מצטרפת: שאיילת תחליף את הג'ינס בבורדו דודתי מהפריפריה של לודז'?

אראלה בן שאול ז"ל, אמה האהובה של איילת, הייתה שמאלנית. חילונית. ליברלית. הומנית. בין מפא"י למרצ. אז מאיפה ואיך צמחה לה בת כה חסודה?

פרק א: בין גיא אוני לתל אביב

אראלה בן שאול (נדיבי) הייתה נצר למשפחות ותיקות שהגיעו לישראל באונייה הראשונה, המיתולוגית, שעמה הגיעו חלוצים אירופאים. החלוצים, רומנים במוצאם, התאגדו בעקבות כנס היסוד של תנועת חובבי ציון בשנת 1881. בכנס, שנערך ברומניה, נורתה אבן הפינה לתנועה הציונית כולה. בסופה של אותה השנה עלו משפחות הייפלר ובונשטיין לארץ ישראל. ציפורה ומאיר הייפלר וששת ילדיהם התיישבו בזיכרון יעקב. מאיר נפטר חצי שנה אחר כך, והיא, חזקה וקשוחה, גידלה את ששת ילדיה בגפה. הייפלר הקימה וניהלה משק חקלאי והייתה המיילדת והחובשת הראשונה של המושבה. אף על פי כן, שמה נעדר מרשימת המייסדים שהופיעה בספר שהוצא במלאת 50 שנה למושבה. שמו של בעלה הופיע. שמות הנשים האחרות בגרעין המייסד נעדרו אף הם מהאינדקס. הן כולן נאלצו להסתפק באזכורן כחלק מסיפור המעשה. וזהו רק אחד העניינים המקוממים שהמשפחה משמרת מאז.

הצד השני של משפחת אמה של ח"כ שקד יועד להתיישבות על אחת מכיפות ההרים הסמוכות לצפת. שנים אחדות קודם לכן רכשו יהודים בני היישוב הישן, הדתי, של צפת את אדמותיו של אחד הכפרים הערביים הסמוכים, ג'עוני. הקבוצה הקימה עליהן יישוב חילוני בשם גיא אוני. היישוב שפרסומו העמיק דורות בנרטיב פמיניסטי, בזכות הסופרת שולמית לפיד, אמו של יאיר לפיד. מטרת המתיישבים ההם הייתה לשנות את אורח החיים היהודי הדתי, הישן, שהכירו מבית אבא. לעבוד את האדמה. לצרוך את פרייה. ללבוש גלביות, להתעטף בכאפיות רקומות ולרכוב על חמורים כבני הכפר הערביים באזור. בצורת, רעב ומחלות הבריחו אותם חזרה לקהילה הדתית. וזאת על אף הסיוע שקיבלו מן השכנים בכפר הערבי, ג'עוני. אנשי העלייה הראשונה, ואבי סביה של איילת שקד בתוכם, ביקשו לקומם את הריסות גיא אוני. הסבים, חיה ומרדכי בונשטיין, הגיעו עם קבוצת חסידים שעזבו את רומניה בעקבות קונגרס חובבי ציון. הם רכשו את אדמות גיא אוני וחלקים נוספים מאדמות הכפר ג'עוני וקראו לביתם החדש ראש פינה. ושוב חזר הסיפור על עצמו. הרומנים, שנעדרו רקע חקלאי, נקלעו למצוקה כלכלית. אז החליט הברון רוטשילד להשקיע במקום, וראש פינה הייתה למושבה הראשונה שנוהלה בחסותו. אלא שבונשטיין, הסב, סירב לקבל את מרות הברון ונקלע לסכסוכים עם מנהליו במקום. רוטשילד הציע לו עסקת נדל"ן מפתה: תן את אדמותיך בראש פינה וקח אדמות בטנטורה, שליד חוף הים בקיסריה. אותן קרקעות שרוטשילד רכש בעת ששקל להקים עיר נמל יהודית־ערבית חדשה.

משפחת בונשטיין הצעירה – אבא, אמא והתינוק שזה אך נולד – התנחלו באחת החושות של הכפר הערבי טנטורה. שם נולד אשר בונשטיין, הסבא רבא של איילת שקד. הסנדק בברית המילה שלו היה כימאי יהודי בשם מאיר דיזנגוף, שעבד בבית החרושת לזכוכית שהברון הקים באזור. תל אביב טרם הוקמה אז. משפחת בונשטיין הייתה פופולרית בכפר הערבי. תקופה מסוימת אף הוצע למנות את האב למוכתר הכפר. זקני הכפר פוריידיס שליד מספרים גם היום את סיפורו של "מוסא טנטורה" – היהודי היחיד שהתגורר בכפרם. אבל טנטורה היה כפר עני. והיו בו קדחת וכולרה ועוני. האדמה המלוחה לא הניבה להם פרי. והברון לא הקים שום עיירת נמל יהודית־ערבית. ועל כן החליטו לעקור מן החוף אל ההר הסמוך – זיכרון יעקב.

הבית שבנו אז, מוחזק גם עתה על ידי צאצאים מבני המשפחה. והוא אחד מבתי האבן הרומנטיים שבמדרחוב המרכזי במושבה.

אשר בונשטיין שירת כקצין בצבא הטורקי שניגף במלחמת העולם הראשונה. את חופשותיו בילה אז עם חברתו מילדות, שרה אהרנסון. הוא עצמו נישא לרחל הייפלר, בתה של החובשת, האלמנה, שעלתה עם הוריו מרומניה. בתם, בתיה, היא סבתה של איילת. בעת ששרה ואחיה הקימו את ניל"י, אשר שירת כמושל הצבאי הטורקי של בית ג'אלה. עם תום המלחמה חזר למושבה ופיתח קריירה ציבורית כראש מועצה (בהתנדבות). אשר בונשטיין חיבר את זיכרון יעקב לרשת החשמל והתקין את המדרכה הראשונה במושבה. מאוחר יותר ייסד את סניף 'הציונים הכלליים' בזיכרון יעקב. מפלגת המרכז הבולטת הראשונה בישראל. קפיטליסטית, חילונית, ליברלית עם נטייה ימינה.

הציונים הכלליים התמודדו בבחירות עם הסלוגן "תנו לחיות בארץ הזו". בכנסת השנייה הגיעו לשיא של 23 ח"כים. שניים רק למפא"י. הסניף בזיכרון יעקב היה מהחשובים במפלגה. שנים ספורות לאחר שנפטר אשר, התמזגה המפלגה עם הפרוגרסיבים ליצירת המפלגה הליברלית. בהמשך היו צלע משמעותית בהקמת הליכוד תחת מנחם בגין. בתו של אשר בונשטיין היא הסבתא ששקד הייתה מקורבת אליה יותר מכל. זו שבנותיה, ובהן אמה של שקד, הצטמררו כשחשדו שבסתר היא הצביעה לגאולה כהן. אסור לעזוב את הארץ, בתיה נהגה להודיע. מי שעוזב – הוא יורד. נמושה. ומגורש מן המשפחה. ואין סליחה. ואין כפרה. זאת על אף שישנם מבני המשפחה שעזבו זה מכבר את הארץ, והתיישבו בלוזאן, שווייץ. חלקם אף סייעו לבונשטיין, כשהתמודד עם משבר כזה או אחר.

אותה הסבתא, בתיה נדיבי, התגוררה עם בעלה ברחוב יהושע בן נון בתל אביב, שם גם נולדו שתי בנותיה, אראלה ושושי. הבית ממוקם על הגבעה המשקיפה לרחוב ירמיהו והים. בימים בהם גדלה בו אראלה פעל שם בית מטבחיים. המשפחה גדלה מול חצר בית המטבחיים. והבנות ראו, שמעו והריחו את הבהמות שהובלו לשחיטה. היה חבל להאכיל את הפרות שעמדו להישחט תוך שלושה־ארבעה ימים. ואלה געו ובכו עד שחיטתן. זהו אחד הסיפורים ששקד גדלה עליהם. לצד ההתלהבות התמה מהופעותיה של גאולה כהן. הבית, אגב, עדיין מוחזק על ידי משפחתה.

מש"קית חינוך בגולני

מש"קית חינוך בגולני

פרק ב: כסף ישן וחדש

בעלה של בתיה, זאב נדיבי, החזיק בתפיסת עולם שונה לגמרי. הוא היה חבר ההגנה. פועל במפעל הסיליקט של סולל בונה, בעל פנקס אדום והזדהה עם הצד האחר של המפה הפוליטית. קרי: חבר מפלגה. ושתי בנותיו חונכו בהתאם. אראלה למדה תנ"ך וצרפתית באוניברסיטת תל אביב. אחד מחברי הילדות הקרובים שלה היה שר הפנים לשעבר אברהם פורז, והוא שעתיד היה להכיר לה את בעלה: חבר ששירת עמו בצה"ל, במשטרה הצבאית – מנשה בן שאול. משפחת בן שאול התגוררה אז ברחוב ארלוזורוב. סמוך לבתים הנטושים של גבעת עמל. פורז נשאר עד היום אחד מחבריו הקרובים של האב. איילת שקד, כמו שנוהגים לומר, גדלה על ברכיו. אבל העמדות שהיא מקדמת אינן נושאות חן בעיניו. וזה, כמובן, תיאור מעודן ליחסו לכך. אף על פי כן, כשמנשה בן שאול ביקש שיסייע ויתרום לקמפיין שניהלה – עשה זאת כמובן מאליו. כי החברות עולה על הכול.

במהלך הקמפיין האחרון, בחסות סערת אלי אוחנה, הציגה שקד את מוצאה "החצי עיראקי". כרומזת להיותה מקורבת באופן אותנטי לעניין ה"עדתי־חברתי". לא פלא שנמנעה לעשות זאת קודם לכן. הצד "החברתי־העיראקי" שלה הרי מתגורר עתה בחווילות נאות בנוף ים -הרצליה פיתוח. שם היא נוהגת לחגוג את ימי ההולדת של שני ילדיה הקטנים. ללא מפעילים, אגב. ללא קייטרינג. באווירה משפחתית חמימה. ההורים הקיבוצניקים של בעלה הם שמופקדים, בדרך כלל, על התכנית האמנותית.

מוצאו של מנשה, האב, בקהילה היהודית המשכילה והאמידה שנדדה מעיראק לטהראן. שם נולד גם הוא, ב־1943. סוחרים אמידים. ב־1945 הגיעו לירושלים כדי להסתייע ברופאים המצוינים של הדסה. טובי הרופאים טיפלו אז באבי המשפחה. שנים ספורות אחר כך עלו לישראל. האב נפטר והאם גידלה חמישה ילדים בדירה שרכשה, בתבונתה, ברחוב ארלוזורוב בתל אביב. היא שלחה את חלקם ללמוד בחינוך האנגלי שאפשר היה לקבל בבית הספר של המיסיון הסקוטי ביפו. שקד סיפרה לא פעם על "הסבתא שלי, העיראקית, שהשפיעה עליי מאוד. היא הייתה אישה סופר־קשוחה. גם אבא שלי קשוח, אבל פחות ממנה".

איש העסקים רימון בן שאול הוא אחי אביה של שקד. בשנות ה־90 הוא נודע כאחד ממנהלי העסקים המתוגמלים ביותר במשק. הוא היה מנכ"ל ונשיא כלל תעשיות, מנכ"ל כלל ביטוח וגם יו"ר איגוד חברות הביטוח. הוא הורשע עם חלק מראשי חברות הביטוח הגדולות בניהול קרטל לצורך תיאום מחירים. "פרשת קרטל הביטוח" הייתה תיק דגל של הרשות להגבלים עסקיים. נקודת ציון היסטורית בהפיכתה לגורם חזק ומרתיע.

בהסכם הטיעון שלו הודה בן שאול בעבירות המיוחסות לו, ונידון לשנתיים מאסר על תנאי ולקנס אישי של 300 אלף שקל. סכום גבוה מאוד במונחי הימים ההם. עסקת הטיעון הושגה ב־1997, המשפט נגמר סופית ב־2001. קשה להמעיט בגודל הדרמה שהתחוללה אז אצל מקורביו ובני משפחתו. העיתונות דיווחה על הדברים באותיות קידוש לבנה. תצלומי המנהלים שהורשעו התנוססו, פעם אחר פעם, במדורים הכלכליים. שקד הייתה בת 20 לערך. ילדה טובה צופים, צפון תל אביב. בחירתו של רימון בהסדר טיעון על פני התגוששות ארוכה ויקרה בבתי המשפט הוכיחה את עצמה. ההרשעה לא חיסלה את הקריירה, זו המשיכה לפרוח. אבל נתקלה גם במהמורות, כמו בשבתו כמנכ"ל פולאר תקשורת, שהפכה לחברה כושלת. רימון בן שאול נתפס כנראה כדוד הקרוב והמשפיע במשפחתה של שקד.

עם המורה בכיתה א'

עם המורה בכיתה א'

פרק ג: איילת מבבלי

איילת שקד נולדה בתל אביב, ב־1976. יש לה אח אחד, ירון. הוא מתגורר באזור ירושלים ומנהל מיזמי תוכן באינטרנט. יש טעם לחזור ולהתעכב על הפרטים הביוגרפיים הללו. שקד נולדה למציאות שבה השטחים המוחזקים הם מובן מאליו. הסיפוח דה־פקטו הוא חלק אינטגרלי מחיינו. מי שמערער עליו, מערער אם כן על סדר הדברים הקיים. ככה גדלה. מלחמת יום הכיפורים היא ספרות היסטורית עבורה. כשהמחתרת היהודית פעלה בחברון – היא הייתה בת שלוש. כשברית המועצות התפרקה והעולם היטלטל, היא רק החלה תיכון. ובמילים אחרות; איילת שקד היא הישראלית החדשה. זו שתמיד היה לה. זו שלא חוותה חולשה או מחסור. היא גדלה בשכונת בבלי – בבית שבו היא מתגוררת גם היום. בבלי הייתה אז סוג של בועה אופנתית. יקר, אבל לא יקר מאוד. אידיאלית לגידול ילדים. בית ספר שכונתי, גני שעשועים. שדות ירוקים. והירקון במרחק נגיעה. מעמד בינוני־גבוה. אמא מורה לתנ"ך בתיכון אליאנס. אבא רואה חשבון. ילדים מטופחים, שאפתנים וחברתיים. בבית הספר הם היו, כולם, ילדי שמנת: שלומי שבן למד עמה בכיתה. העיתונאים לעתיד, ניב רסקין, אור הלר ורן רימון, בשנה מעליה. הם שיחקו כדורסל. היא למדה ריקוד בסטודיו של הגברת אוסטרובסקי. וגם שיחקה כדורעף. וגם הייתה רשג"דית בצופים – בשבט החורש. סחבקית שיש לה יחסי אנוש טובים. מנהיגות. ונועם.

איילת שקד בצופים

בצופים

אלה היו שנות ה־90 האופטימיות. מלחמת לבנון תמה. ההתנחלויות – בלתי פופולריות בעליל. יצחק רבין נבחר לראש ממשלה. היא הייתה מיעוט בסביבה המאוד שמאלית שבה גדלה, אבל לא קיצונית ולא ממש מתריסה. לאומית־ימנית בנוסח המקובל על אביה. אהבת הארץ. טיולים. מחויבות חברתית. וגם "חטאה" במשחקי ביליארד ברחוב אלנבי, או בשיטוט עם חבורות הנערים שמילאו את דיזנגוף סנטר. כמו כולם. לא מלכת הכיתה. אבל נחשבה לחכמה במיוחד. אוהבת לשיר בציבור. אבל גם יודעת שהיא מזייפת. האם מישהו היה יכול להעלות בדעתו שתרחיק עד לגלגול המקצין של המפד"ל? ממש לא.

החבר'ה האלה מהצופים החלו לנהל באחרונה קבוצת וואטסאפ סואנת. מפרגנים להצלחתה. צוחקים על התפתלויותיה באשר לנישואים חד־מיניים. ורק על דבר אחד מתקשים לסלוח שם, ולהתאפק. פעלתנותה בעניין העובדים הזרים ובית המשפט העליון. אחד מחברי הקבוצה, עו"ד טל פרושן, נודע כסניגורם של עובדים זרים. ולעתים לא מתאפק ועוקץ אותה בפייסבוק. אבל איש לא מביא את הזעם הזה אל קבוצת הוואטסאפ. כי אותה כולם רוצים לשמר כברה ותמימה. אבל אפשר שטרם הפנימו שאיילת שקד – בירושלים – זה לא צחוק. ושלכל אמירה שלה יש ערך מהותי. משפיע. קובע. ושאם תמונה לשרת המשפטים, אזי תנסה לשנות את המערכת באמת. זה לא גיחי־גיחי של הצופים. זו המציאות. אלה לא הצחוקים של החבר'ה שלא מבינים איך קרה – שאיילת – לובשת עכשיו בורדו ומתחשבת ברצונם של רבנים.

ושקד, כמו שקד, עונה על כל זה בפשטות, מדקלמת את המסר שניסחה בעצמה לדף המסרים של המפלגה בקמפיין: "אני אומרת ביושר, בשיא הכנות, שמי שנישואים חד־מיניים זו האג'נדה שלו, שלא יצביע לבית היהודי. אין לי שום דבר נגדם, אנחנו בעד לתת להם את כל הזכויות, אבל לא באמצעות חקיקה ראשית. אני לא רוצה להשלות אף אחד. נתמוך בזכויות לקהילה הגאה באמצעות תקנות ולא דרך חקיקה". וכששואלים אז מה היא עושה במפלגה שאלו עמדותיה, היא שוב עונה בלקוניות הידועה: צריך לדעת להתפשר.

מוזר. נדמה שעוד לא הפנימה את מעמדה וכוחה העצום. וגם שהיא דווקא הולכת ומתרחקת – אידיאולוגית – מהמונח "פשרה".

פרק ד: מתחברת לארץ ישראל

היא התגייסה שנה אחרי הסכם אוסלו הראשון ושירתה כמש"קית חוויה בגולני. רבין היה ראש הממשלה. פרס שר החוץ. בנימין נתניהו כבש בסערה את הליכוד עם עוזרו, אביגדור ליברמן. הימין הבעיר את הרחובות בהפגנות שנועדו לקעקע את אוסלו ואת יוזמיו. רוח חדשה מתעוררת אז בליכוד. אראלה, אמה, מייחלת להצלחת תהליך השלום. מנשה, אביה, מקווה שנתניהו יצליח לבלום. והיא, איילת, הוצבה בבסיס נידח ברמת הגולן. קר בחורף. נעים בקיץ. החיוך שלה ענק. העיניים נוצצות. שובת לבבות ומורעלת. תחילה שירתה בגדודים. ואחר כך בסיירת עצמה. מדליקה את הלוחמים עם שיעורי מורשת על הקרב בתל פאחר והקוד האתי שניסח אסא כשר.

המודל לחיקוי שלה היה מג"ד בגולני אז, ולאחר מכן מפקד החטיבה, ארז גרשטיין. החטיבה כולה התנהלה ברוחו. גרשטיין היה זה שניסח: המטרה של גולני היא להרוג. והוא הסתובב עם נשק ללא רצועה, כדי "להיות מוכן תמיד". ידיעת הארץ הייתה חשובה לו. לעתים היה מוכן לוותר על אימונים צבאיים בשביל ללמד על אזור מסוים, והיה אומר: "החינוך זה האימונים". גרשטיין אסר על הגולנצ'יקים להשתטח על קברי חבריהם. מי שכואב לו, אמר, שילך לנחם את משפחות הנופלים, להן כואב הרבה יותר. בעיני הלוחמים אז בלבנון התחדד הפער שבין החיים האזרחיים בתל אביב לעומת רצועת הביטחון. טינה התפתחה פה ושם כנגד האזרחים שבעורף. חלק מהחטיבה ישב גם בשטחים. איילת שקד, המש"קית, הייתה עמם בעת שהוצבו בתקוע.

כשהשתחררה שקלה ללמוד היסטוריה או סוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. להיות מורה ומנהלת בית ספר. אולם אביה, המעשי, דחק בה שתלמד הנדסת מחשבים. ובזה, בסופו של דבר, בחרה.

מנשה בן שאול, האב, היה רואה החשבון של רשת סטימצקי. ואחר כך בחברת אמפא הוותיקה. במהלך שנות ה־90 התקשתה אמפא להשתלב בכלכלה הישראלית החדשה. והחלה להידרדר. כל זה לווה ביחסי עבודה לוהטים עד שהחברה נמכרה ב־1998, לקבוצה בראשות שלומי פוגל שנמנה עם תומכי נתניהו. באותה תקופה לערך, אראלה, אמה, חלתה בסרטן והלכה לעולמה בתוך כשנה וחצי. מנשה סיים את עבודתו בחברה. נחמה מסוימת הייתה בכך שחודשים אחדים קודם מותה זכתה האם להתגורר בבית חלומותיה בשכונת נוף ים. שקד הייתה בת 23. היא מספרת שהייתה קשורה מאוד לאמה. שזו גידלה אותה באופן שונה מזה שהיא עצמה מגדלת את ילדיה. יותר זמן, יותר השקעה.

 | נעשית קרה יותר מאז שהיא נפטרה?
"יכול להיות… אבל ההתעסקות בזה לא תוביל אותי לשום מקום, אז אני לא מתעסקת בזה. אני מנצלת את החיים כי יכול להיות שזה ייגמר מחר. אנחנו מאוד בני חלוף, ואני מבינה את זה היטב".

המשפחה החליטה להסתיר את המוות מהסבתא. זו כבר התמודדה אז עם מחלות זקנה ניווניות. נכדיה, ואיילת בתוכם, הרבו לבקרה לפני ואחרי מות האם.

פרק ה: קפיצת ראש לפוליטיקה

איילת יצאה לטיול בדרום אמריקה עם חברהּ דאז. אבל שם, ביבשת המרוחקת, הכירה את הטייס אופיר שקד. כשחזרו ארצה, פירקה את הזוגיות ההיסטורית ההיא, והיא התאחדה עם שקד, שיהיה בעלה.

הוא נולד וגדל בקיבוץ גונן, מזרחית לקריית שמונה. הקיבוץ הוקם על ידי גרעיני נח"ל של הצופים מתל אביב ומחיפה. איילת, אמרו עליה, הרבה יותר קיבוצניקית מעירונית. שקד (המכונה כך במלעיל) היה טייס קרב בחיל האוויר ובכל זאת שקט ומופנם ממנה. היא החלה לעבוד בתעשיית ההיי־טק ובנתה עמו מודל זוגיות לא שגרתי: היא הייתה לאשת קריירה בעוד הוא לקח על עצמו את ניהול הבית. ומאוחר יותר גם את הטיפול בילדים. וכל זאת התאפשר בזכות העבודה הגמישה שמצא לעצמו, כאזרח עובד צה"ל, כממיין חניכים בשלבים הראשונים של קורסי הטיס.

הם נישאו באביב 2004 באחד מאותם גנים אופנתיים באזור השרון. יום שישי בצהריים. יין טוב. אוכל טוב. המון אנשים צעירים. אחות אמה, שושי אליהו, הובילה אותה לחופה עם אביה. לבו של אהוב נעוריה נשבר. באותם הימים החליט מרכז הליכוד להתריס ולהתנגד לתכנית ההתנתקות של ראש הממשלה אריאל שרון. התכנית יצאה לפועל בכל מקרה. מעט לפני מימושה, ב־2005, התפטר שר האוצר בנימין נתניהו והלך למדבר הפוליטי. שקד הייתה בחופשת לידה והחלה לחשב מסלול מחדש. מאז נעוריה הרהרה באפשרות הפוליטית. בצבא התגבר הרצון. אבל המסלול "הפרקטי" דחה הכול. שנה אחרי ההתנתקות החליטה להמר על המניה שקרסה. נתניהו החזיק אז ב־12 מנדטים. והיא, המהנדסת, החליטה לעבוד כראש לשכתו במצודת זאב. ובמילים אחרות: מזכירה. וזו כנראה אחת מסגולותיה החשובות: הצניעות. ההתכווננות אל המטרה. היום מזכירה – ומחר?

לכאורה, ההימור שלקחה בעת שהצטרפה ללשכת נתניהו הוכיח עצמו. שקד עברה בית ספר מזורז לתקשורת פוליטית אצל המאסטר הגדול מכולם. חשיבותו של סקר דעת קהל. ניתוח מגמות. הבנת צורכי הקמפיין. ואז משמעת עצמית עליונה. כל מילה מתוכננת. כל מילה שקולה. היריבים הם אויבים. והכול־הכול פוליטי. היא הפנימה ושכללה זאת לפרטי פרטים. יש לתת "הופ" לקהל. ללחוץ בעדינות על תבניות הרגש. לא לענות לשאלות. לא לענות! אלא לצטט את השורה הבאה בדף המסרים שלך. בפנים תמות וזכות. וגם נעימות. כלומר, לשלוט בכל תו בפניך. אף מילה מעבר לכך. לפעול בשקט. בטון מינורי. ולהתרומם ולהפציץ רק לאחר שהגעת אל ראש ההר. והגיע הזמן להיחשף ולהניף את הדגל. והיא, אגב, טרם הגיעה לשלב הזה בקריירה שלה. לכן המתיקות החרישית הזו, שזולגת מתכול עיניה.

ב־2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה, ובתוך ימים אחדים התברר כי זוהי ההזדמנות שלהם. נתניהו זימן אותה לשיחה והסביר שעכשיו הוא זקוק לראש מטה מקצועי ממנה. האם תוכל לסייע באיתורו? במהלך השנים סיפרה על כך כמובן מאליו. מעולם לא התעכבה על השאלה: מדוע בעצם לא בחר בה? היא הרי הוכיחה עצמה כמוכשרת, נאמנה וחכמה. מבריקה, ליתר דיוק. למה היה צריך להביא מישהו אחר מעליה? ואיך בעצם חשה – כשהמשימה הוטלה על כתפיה?

אבל היא יצאה לחפש את הבוס הישיר שנתניהו תכנן להכפיפה לו. ובסופו של דבר הגיעה אל אחת הדמויות הצבעוניות של הפוליטיקה באותם הימים: ארז אשל. הוא, אשל, נמנה בשעתו עם מקימי 'דור שלם דורש שלום', אחרי רצח רבין. ובבחירות 1999 היה פעיל בעמותה שפעלה לבחירת אהוד ברק לראשות הממשלה. מאז החל לנוע ימינה עד שהיה ממקימי ארגון השומר החדש, שסימן את המיעוטים הערביים בנגב ובגליל כאיום על חקלאים יהודים. אחר כך התבטא בזכות נוער הגבעות ותמך בסירוב פקודה. ביוני 2012 מינה אותו שר החינוך דאז, גדעון סער, לראש מִנהל חברה ונוער במשרד החינוך. אשל הציע את נפתלי בנט, ששירת עמו במגלן. הם נפגשו בבית קפה בקניון רננים שבאזור התעשייה של רעננה והשאר הוא היסטוריה. כך נולד הפאוור־קאפל החדש של הפוליטיקה הישראלית. יחד עבדו ביעילות, אבל גם יחד הסתכסכו עם שרה נתניהו ונבעטו מן הלשכה.

על מקורות הסכסוך ההוא יש אינספור גרסאות. שקד עצמה הציגה זאת, תחילה, כוויכוח אידיאולוגי. ואחר כך כוויכוח על שכר עבודה ורמזה לקשיים מובנים בעבודה עם הגברת. פרסומים שונים גרסו שנתניהו נתבקש להעיפם, אחרי שנתגלה כי חלק מכיסוי ההוצאות שביקשו – ניתן להם. וכל זה כנראה נכון. אבל העצמאות של בנט, יחד עם היעילות של שקד, סומנו אולי גם כמתכון לפוטנציאל מסוכן עבור הזוג המלכותי. צעירים, מוכשרים ושאפתנים. הוא רוק־סטאר והיא רצינית ומופנמת. ושניהם אנשי שיווק מנוסים ומתוחכמים. ועל כן כדאי להקדים ולקפד את ראשם. אף שכבר בקמפיינים הגדולים הראשונים, כמו המילואימניקים הלכאורה אותנטיים שיצאו נגד אולמרט, שקד־את־בנט הוכיחו יעילות יוצאת דופן.

פרק ו: מחשבים מסלול מחדש

שלוש שנים אחרי, נתניהו נבחר לראשות הממשלה. שקד נותרה בבית. בנט מצא אז את פרנסתו כמנכ"ל מועצת יש"ע. היא חזרה להיי־טק. אבל לא ויתרה על החלום. ערב־ערב בחנה ושקלה ולמדה את השטח עד שהגיעה – יחד עם בנט – אל הפתרון: הקמת תנועה חוץ־פרלמנטרית שתתבסס על פעילות ברשת. העלויות: מינימליות עד סבירות. הם יוכלו להרשות זאת לעצמם. המנהלים בחברת טקסס אינסטרומנטס שבה עבדה, ידעו זאת. והתנועה, 'ישראל שלי', יצאה לדרך. תנועה ימנית־לאומנית שהדליקה את הרשת וצברה אוהדים. מנגחת באלימות את גלי צה"ל, את השחקן דביר בנדק, את מי שלא תרצו. ובלי לבחול בטקטיקות. הסתה פרועה ברשתות, הפצת מספרי טלפון של שרים. מכל הבא ליד. ישראל שלי זכתה להצלחה פנומנלית, אבל גם הייתה לאחת השנואות על ליבת התקשורת והפוליטיקה הישראלית. וכל זאת – בשל האתיקה שעליה נסמכה. או היעדר אתיקה. לא לוקחים בה שבויים. לא חושבים על המחר. כי שום דבר לא באמת חשוב. כי בעוד רגע יבוא טוקבק חדש. וזה כמובן נכון. וככה זה ברשתות החברתיות. אבל הרשתות החברתיות גדולות, ואילו הפוליטיקה הישראלית קטנה. מעט אנשים. אתיקה ברורה. זה לא המערב הפרוע של הפייסבוק. שקד ידעה להתנתק מהפאזה הזו בזמן, אל תטעו. זהו זמן ממלכתיות.

בנחישות ובקשיחות המשיכה בחתירה אל הכנסת. מצד אחד, נרשמה כחברה בליכוד (2012). מצד שני, החלה להיערך להפיכתה של ישראל שלי לגוף פוליטי – מפלגה. בשלב ההוא עמדה על כן השיגור לצדם של נפתלי בנט והרב הצבאי הראשי לשעבר אביחי רונצקי. הכול כבר היה מוכן לזינוק. אבל אז הגיעה הקריאה מהבית היהודי: בואו היו לנו דגל. גם אני? תהתה בקול רם. אני? החילונית הצפונבונית משיכון בבלי?

מה יש לך להפסיד? ענו לה. בליכוד – את שרופה בגלל שרה. להפוך את ישראל שלי למפלגה חדשה – זה חלום באספמיה. מאיפה יהיה לך כסף לזה? מה את, יאיר לפיד? היא ביקשה זמן לחשוב והלכה ללמוד את השטח. אחד הגורמים המעניינים שעמם שוחחה היה חייל מגולני, שעמו שירתה בשעתו: יוסף רוסו. העורך של שבועון בתי הכנסת של הציונות הדתית, 'עולם קטן'. מדובר באחד העלונים המשפיעים במגזר. 70 אלף עותקים שמחולקים בכל סוף שבוע – בכל בתי הכנסת שלו. "אני לא נביא", ענה לה, "אבל את יודעת מה? יש סיכוי שתהפכי לאחת ההפתעות הגדולות של הפריימריז. כי הציבור הדתי־לאומי רוצה להיפתח לאנשים אחרים. הוא מתגעגע לחילונים. רוצה להיכנס ללבם. לראשם. וכבר יש לו בזה הישגים. שהרי כבר עתה קיים ציבור ענק של אנשים לא דתיים שמנהלים שיח משמעותי עם הקב"ה. לכי על זה!". והתוצאה: הצלחה! איילת שקד, מהנדסת מחשבים חילונית, נבחרה במקום השני בפריימריז במפלגה ציונית־דתית. היא סיפרה להם על אביה, שהולך בכל שבת לבית כנסת. על בעלה, הקיבוצניק, שתומך בעמדותיה. וגם ערכה את הפינישים המתבקשים בהופעתה החיצונית. עדי בורג, הסטייליסטית החביבה על המגזר הסרוג, הוזעקה לחמ"ל. והיא זו שהפכה את המהנדסת בג'ינס לאישה שמרנית וכבודה. השיער הוכהה וקוצר. העיניים הובלטו. הארון הועשר בחליפות מכנסיים ובשמלות התואמות את מעמדה כ"חילונית המחמד של המגזר". קצרות מהמקובל בקריית ארבע, אך ארוכות דיין. המחשופים עגולים ומשעממים. המכנסיים שחורים ורחבים. העקבים דקים אך לא גבוהים. ככה נולדה "הדודה שקד" – חברת הכנסת החילונית של המגזר.

"אני", הסבירה שקד במהלך הקמפיין האחרון, "עסקתי בנושאים מדיניים־ביטחוניים. זה התחום שלי. אבל בנט קידם עניינים חברתיים רבים". ובכן, לא מדויק.

ח"כ איילת שקד הייתה, בין השאר, חברה בוועדת הכלכלה של הכנסת. אבל נכון בהחלט – שלא עשתה שם פחות או יותר דבר. היא הופיעה ל־17% מישיבות הוועדה. והוציאה לעצמה שם של אחת שאינה מעוניינת בתחום. בבחירות האלה דקלמה את דף המסרים שהייתה שותפה לניסוחו: "דאגנו לחלשים. כך למשל הורדנו את יוקר המחיה ב־5.5%, ואת מחירי המזון. פירקנו את הקרטל החוקי שניהלו המשווקים החקלאיים. פירוק הקרטל יוביל להורדת המחירים". ולא נמצא אחד שיאמר לה: על מה בשם אלוהים את מדברת? יוקר המחיה הרי מרקיע שחקים. והירידה במחירים בתחומים מסוימים נובעת ברובה מהירידה בביקושים, מהאטה בצריכה. מכוח קנייה נמוך שמושך את השוק למטה.

פרק ז: מכונה בלתי נלאית

היא עובדת ביום ובלילה. בפורים האחרון – בעלה ואביה דאגו לתחפושות לילדים. הם שדואגים להכניסם ולהוציאם ממערכות החינוך שלהם. יום בשבוע היא מקפידה להוציאם גם. אבל האב מתפעל על פי רוב את הבית. במהלך הקמפיין עקבתי אחריה באירועים שונים. היא רהוטה. בהירה. קרה ומופנמת. קשה להתווכח איתה. היא משויפת וחלקלקה באורח יוצא דופן. נהנית להזכיר ולהחמיא לאחרים. וזה כמובן יפה ונבון. אבל בעת שהיא מזכירה את השם המפורש, נפתלי בנט, זה נעשה מביך. לפחות עבורי. כי היא עושה זאת בטון פדגוגי וגם חגיגי.

היא מבינה את תלותה הפוליטית המוחלטת כמעט בבנט. והיא יצרה ציר משולש וקטלני איתו, ועם הצלע השלישית – האסטרטג הצמוד שלהם משה קלוגהפט. והיא אדם ממושמע. קודם כל לעצמו. מדויקת ומסורה למסגרת שבה היא פועלת. לכל מסגרת. מילה שלה – זו מילה. התחייבות – זו התחייבות. סמכות – היא סמכות. והיא תמיד תאמר אמת. שקר מוחלט, לא תמצאו אצל שקד. לפחות בכך החינוך בלשכת נתניהו לא קלקל אותה לגמרי. אבל האמת, אתם יודעים, מעוותת ומיופה לצרכים הפוליטיים העכשוויים. בכנסת צייתה למשמעת הקואליציונית, או יותר נכון אכפה אותה, כראש הסיעה. ואני, מעולם לא שמעתי ממנה מילה בלתי מתוכננת. לאמת שלה, למדתי, יש המון פנים. והם תלויים תמיד בתכנית הטקטית שבחרה להגשים. היא לא מאלתרת. לא מתנחמדת. תמיד מדייקת לפי התכנית.

חשבון הרווח וההפסד של הקריירה הפוליטית של שקד מסובך. מבין חברי הכנסת הצעירים – ואלה שאינם ראשי מפלגות – היא הבולטת ביותר. גם אם בבית היהודי נהנו להתריס בפני בנט ולא לקבל את כל גחמותיו, או המלצותיו בפריימריז, אותה הם יותר ממעריכים. כך נבחרה במקום הראשון בבחירות המקדימות האחרונות. הם יודעים שזו עסקת חבילה. שאין בנט בלי שקד, ולהפך. אבל הוא גבר חובש כיפה שפועל במפלגה שטריוויאלית לו. ואילו היא צפונבונית חילונית. עדיין נטע זר על פי רוב, כפי שלמד הצמד על בשרו בחודשים האחרונים. עבור חלקם, היא מעין "חמורו של משיח".

שקד היא הראשונה שמודעת לזה. היא אישה קרת רוח. ומדויקת. ואפשר בהחלט שהיא תנצח במרוץ הזה. ובמהלך פליק־פלאק פוליטי מהיר נחזור ונפגוש בה לצדו של גדעון סער כזה או אחר. אחרי הכול, הצמד הזה רצה לכבוש את הליכוד, לא מפלגת כיפות סרוגות. את שינוי המסלול הבלתי צפוי הפכו בהפוך על הפוך לקרדום פוליטי לחפור בו. הם מאמינים שהעם יישאר בימין, ושהדרך שלהם לאיחוד מפלגות עתידי אפשרית. וכך גם לכיבוש המרחב הימני כולו, ולשכת ראש הממשלה. כחלק מאסטרטגיית הבחירות הציגו אותה כמועמדת לשרה לביטחון פנים. אבל היא ובנט, כבר מזמן, בכלל רצו עבורה את תיק המשפטים. שם, יוכלו לשכלל את המנטרות שלהם ושל הציונות הדתית – להיכנס למערכות שאינן תואמות את האידיאולוגיה שלהם, ולשנותן מבפנים. שקד יודעת שבלי שינוי מהותי בבתי המשפט והפרקליטות, יהיה קשה להמשיך ולשנע את התזוזות הטקטוניות שהיא וחבריה מתזמרים בשנים האלה, לקראת הגשמת מטרותיהם הפוליטיות.

 


הכתבה פורסמה בגיליון מרץ 2015.

•••
•••
LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook