השחיתות הפוליטית בישראל לא באה לעולם עם בנימין נתניהו, ואף לא עם קודמו אהוד אולמרט והשרים וסגני השרים בממשלותיהם, מאברהם הירשזון עד פאינה קירשנבאום, רשימה חלקית ולא סופית (חפשו בארכיון מגזין 'ליברל' ברשת כתבה מקיפה בעניין, "תולדות השחיתות הפוליטית בישראל", מאת יובל יועז, ינואר 2015). אך שם אחד הקשור בנתניהו משקף את הגלישה במדרון, מחתירה למיצוי הדין להגנת נאשמים בשוחד ועד למעורבות המשפטנים עצמם בשערוריות.

השם הוא שמרון. בדור הנוכחי, אנו מכירים את דוד שמרון. עורך דין ולעת מצוא גם שותף ביוזמות ובהשקעות. בן דודן של נתניהו (סבו של רה"מ היה אחי סבתו של שמרון). מקורב למלכות, לא למלך לבדו אלא אף למלכה, הזרוע הארוכה של ראש הממשלה (תיאור עצמי מצטנע ומתנער מאחריות, במענה לתביעת הדיבה שהגיש נגדו מני נפתלי). בקהילת עורכי הדין, על פי שיחות הח"מ, הוא נחשב בינוני לתפארת; ייחוסו אומנותו.

ממרום מעמדו, כמשתזף בקרני נתניהו, נפל שמרון אפיים ארצה ולמצולות תיק 3000, כשנחקרו קשריו עם נציג יצרניות כלי השיט טיסנקרופ, מיקי גנור. בתחושה העממית, שלא נמצאה לה ראיה, היה שמרון הגשר שבין ביבי למיקי. יודע, נוגע, גורם לפקידות ולמעוניינים להבין גם ללא אמירות מפורשות, מעצם שמרוניותו המודעת לשמרוניותה, שקרובו־מרשו מעורה, אולי אף מעורב. נחקר, נחשד בתיווך לשוחד, נשלח למעצר בית, הומלץ משטרתית לכתב אישום חמור.

אלא שיש פער בין חשדות לאישומים ובין המלצות משטרה להחלטות פרקליטות. פרקליט המדינה בשעתו, שי ניצן, גרע מהתיק נגד שמרון את ליבתו והשאיר בו רק הלבנת הון. ברשות למאבק בהלבנת הון ימחו על "רק" זה; שם, ובמערכת החוק בכלל, רואים בהלבנה פעולה שחורה. שמרון טרם נשפט. הוא, כמובן, חף כל עוד לא נקבע אחרת. כבר היו לפניו עורכי דין, מפולפלים ממנו, שיצאו ממשפטיהם חינם (יעקב וינרוט, יעקב נאמן) או בזול (רם כספי, נבות תל צור).

המשתנה הקובע במשוואה של תיק 3000 הוא ככל הנראה גנור, שהיה לזמן־מה עד המדינה הרביעי בתיקי האלפים, לצד ארי הרו, ניר חפץ ושלמה פילבר. "תיקי האלפים", שם קיבוצי, להבדיל מתיקי נתניהו, כי היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט אץ־רץ־קפץ, בפרוץ תיק 3000, לטהר את נתניהו מכל חשד בפרשת הצוללות וכלי השיט. דייגי האישומים לעולם יחוסו על דג קטן, רק אם יסגיר בינוני; ועל בינוני אם ימשוך לרשתם דג גדול. באין גדול, אין גם מה להציע לקטן ממנו. תקוות חוקרי המשטרה, להציע לשמרון עסקה שתפטור אותו ממאסר תמורת מסמור זיקתו לדג הגדול מכולם, נכזבה כשמנדלבליט ירה את עצמו כטורפדו אל מחוץ לצוללת; ואם היה לדעת החוקרים סיכוי לעד מדינה חמישי, הוא התאדה עם חרטת עד המדינה הרביעי.

תעלומת הקופה בחדרה

כמו בסדרה מרתקת, שסיפור אחת מדמויותיה המשניות מתפצל לסדרה נוספת שהיא במרכזה, דוד שמרון מופיע לא רק בעלילות נתניהו. הוא גם שחקן בפרק האחרון, לפי שעה, של שושלת שמרון – מסכת משפטית של פרשיות שחיתות ועדים, מהם המדברים בחסות המדינה – ומהם השותקים.

אביו, מייסד השושלת ומשרד עורכי הדין המשפחתי, היה קטגור שהתאזרח במהרה – הכל היה אז מהיר – לסניגור. מתובע של נאשמים בשחיתות, היה לבא כוחם. ארווין שמרון, הזכור היום בעיקר כיו"ר ועדת חקירה לסוגיית הפשע המאורגן במחצית השנייה של שנות ה־70, סמוך למותו, היה פרקליט המדינה ("פ.מ.") כבר בגיל 31. באותה תקופת בראשית, כשהרמטכ"ל (ידין, מקלף) התמנה בתחילת שנות ה־30 לחייו ואנשים הנושקים ל־60 (בן־גוריון, יצחק שדה) נקראו "הזקן", זה היה אפשרי ואף טבעי.

פ.מ. הראשון, חיים כהן, היה גם מנכ"ל משרד המשפטים, עד שאילץ את הממשלה לפצל את התפקידים. עם קידומו של כהן ליועמ"ש, טיפס גם שמרון שלב נוסף בסולם, לפרקליט המדינה. כך נקלע לאחת מפרשיות השחיתות הפוליטית הראשונות בתולדות המדינה, תיק ראש עיריית חדרה – הראשון, גם הוא – דוד ברמן.

תמצית העובדות: מקופת העירייה נעלמו מאות לירות, להנמקת ההוצאה זויפו קבלות, ומבקר המדינה עמד לחשוף את ההתנהגות הפלילית. המחלוקת: מי ביקש מה ממי, מה נאמר בפגישות בבתי הקפה המקומייים וינקלר וקפולסקי, והאומנם היה ברמן מעורב בגניבה ובזיוף. בחקירה צף שמו של גזבר העירייה קראוז, או בפי אחרים קראוזה, כמי ששידל מהנדסים להיפגש עם ברמן ולתמוך בגרסתו – והורה לממונה על הגבייה במחלקתו להפחית את התשלום שנדרש ממקורבים. הגובה העיד נגד הגזבר. קראוז נדחק לפינה. יהיה אשר יהיה סופו של תיק ברמן, שנשפט במחוזי בחיפה כשמגן עליו הסניגור המקומי המוביל יעקב סלומון – אך קראוז, כחוליה המקשרת בין ברמן למעורבים נוספים, הסתבך בעליל.

לנוכח סתירות וספקות, העריכה התביעה שעדות קראוז חיונית להרשעת ברמן. שמרון חתם עם קראוז על הסכם עד מדינה, כולל התחייבות שלא להעמידו לדין על עבירותיו. כאשר השופט יצחק כהן, לימים נשיא בית המשפט העליון (ויו"ר ועדת כהן לחקירת הטבח בסברה ושתילה), זיכה בסוף נובמבר 1953 את ברמן מחמת הספק, הוא גם קבע שקראוז שיקר וקרא לפרקליטות להעמידו לדין, למרות הבטחת שמרון לחסינותו.

ברמן, ראש סיעת מפא"י בעיריית חדרה, ידע שהזיכוי הספקני לא הלהיב את מפלגתו. בתוך חודשים מעטים נאלץ לפרוש, אך עוד לפני כן עלה עניינו לישיבת הממשלה שנועדה להכרזת בן־גוריון על פרישתו לשדה בוקר ולהעברת ראשות הממשלה למשה שרת ותיק הביטחון לפנחס לבון.

נכח או גם נאם?

שרי הציונים הכלליים עקצו את בן־גוריון בהיבט שולי – השתתפות מפקד הגדנ"ע, אל"מ עקיבא עצמון, בחגיגת הניצחון של ברמן. עצמון, תושב חדרה, שהאמין בצדקת ברמן ותמך בו במצוקתו, השתתף במשלחת לבן־גוריון לסיכול כתב האישום לפני הגשתו. בן־גוריון הסכים שייתכן שזו קנוניה נגד ראש עירייה (שבנדיר, אז, לא השתייך לציונים הכלליים), אך סירב להתערב והפנה את תומכי ברמן לשר הפנים וליועמ"ש. אחד מידידיו הקרובים של עצמון היה מזכירו הצבאי של ב"ג, נחמיה ארגוב. אורדית עצמון, הנשואה לעודד קוטלר, זוכרת אירוע משפחתי בנוכחות קצינים, חבריו של אביה, כשלפתע נכנס לביתם ארגוב והודיע, "הזקן כאן". לובשי המדים הזדקפו והצדיעו. התברר שבחולפם בחדרה, בדרכם לתל אביב מהצפון, תקף רעב את ב"ג. המסעדות בעיר כבר נסגרו. זה בסדר, הרגיע ארגוב את זקנו, בלי לדעת על המסיבה, אצל חנה ועקיבא תמיד יש אוכל טוב, אין צורך בהודעה מראש.

כאורח ולא כמארח היה עצמון יעד לביקורת על השתתפותו ב"אספה הפוליטית" לכבוד זיכוי ברמן. "יש ספק אם זו אספה פוליטית", התחמק ב"ג, אך "מוטב שלא ישתתף" באספה כזו קצין בקבע. "אני מוכן לעיין" (בשאלה אם עצמון עבר בכך על ההוראות), הוסיף, כשהכל יודעים שלא יעיין, כי יחדל להיות שר הביטחון. "אמרת שאסור לאיש להופיע במדים", הקשה השר יוסף סרלין. "אם הוא פושט את המדים, מותר לו להופיע?". ב"ג אִלתר: "נוכח" כן, "נואם" לא, ותלוי "נושא" האספה.

זה היה רק מבוא לדיון בשמרון ובהתחייבותו לקראוז, שלא יועמד לדין אם יהיה לעד מדינה. שר המשפטים פנחס רוזן, שחזר לתפקידו לאחר חודשים מחוץ לממשלה, אמר שאמנם "הבטחה בכתב זו היא דבר בלתי רגיל", וניתנה "בזמן שלא אני הייתי שר המשפטים", אך "כל המוסד הזה של עד המלך מקובל בארצות האנגלו־סכסיות, וכמו כן מקובל שנגד עד המלך אין מגישים משפט; ודווקא במכתב של פרקליט המדינה נכללת הסתייגות, אם הוא ייתן עדות אמת". רוזן המליץ לשרים לקרוא את פסק הדין הארוך, לא להסתפק בדיווחים בעיתונים – כי "איני כל כך משוכנע שהשופט אמר שהוא עד שקר".

רוזן גילה שהיועמ"ש כהן פקפק בעוצמת הראיות נגד ברמן והתלבט אם להעמידו לדין, אך הוא, שר המשפטים, התערב – "אני הכרעתי בעניין, אחרי שראיתי תיק המשטרה לא היה לי ספק שצריכים לברר דבר זה על ידי משפט פומבי" – והזיכוי, כמו גם ויתור התביעה על ערעור כי אין סיכוי לקבלתו, אין פירושם שההעמדה לדין הייתה מוטעית.

לבון לחץ על רוזן לנמק את הבטחת שמרון. "קראוזה בא עם עורך דין, הוא לא רצה להסתפק בהבטחה בעל־פה", נתן רוזן מרשם לחשודים השוקלים אם להיות לעדי מדינה. "ייתכן שמי שהיה פרקליט מדינה מצוין בדרך כלל, חשב שגם אנחנו צריכים להתגונן. מכתב זה נותן אפשרות, אילו רצינו לעשות מה שאין עושים נגד עד המלך, להגיש משפט נגדו".

בשירות המפד"לניקים המסובכים

ארווין שמרון כבר לא היה אז בשירות המדינה; תפקידו אויש בידי קולין גילון, שבניו היו לשופט ומרכז ועדות חקירה (אלון) ולראש השב"כ (כרמי). עשור אחר כך ישב שמרון בשולחן ההגנה במשפט השוחד ('תל גיבורים' בחולון, לימים בית החולים וולפסון) של סמנכ"ל משרד הבריאות יהודה שפיגל. משפט שהתגלגל לפרשת סגן שר הבריאות יצחק רפאל מהמפד"ל, תיק אישי וגם מפלגתי.

שמרון לא הצליח למנוע את הרשעת שפיגל, שנידון לשנתיים מאסר לאחר שנקבע כי השוחד שדרש ממתכנני בית החולים נועד לישיבה שבראשה עמד ולא לכיסו הפרטי. בעקבות ההרשעה והעדויות שנשמעו במשפט שפיגל, מינה ראש הממשלה לוי אשכול את השופט המחוזי משה גולן לוועדת חקירה. גולן מצא שהשחיתות במשרד שבשליטת המפד"ל (תפקידו העיקרי בממשלה של משה חיים שפירא, ראש המפלגה, היה שר הפנים) – טיפסה לפחות לדרג סגן השר.

הפרק החותם את הסיפור הזה התמקד בפרסום דו"ח גולן, עם תמלילי העדויות או בלעדיהם – האם, כמה, מתי (במפד"ל דרשו, נשמע מוכר, לדחות עד לאחר הבחירות; אשכול חשש לאבד את תמיכת שפירא, רפאל ושות' ועריקתם לגח"ל ורפ"י, אף שהליברלים – לשעבר הציונים הכלליים, לימים בליכוד – היו ראשי הלוחצים למיצוי הדין). במפד"ל, וגם כאן נתניהו רק העצים לימים את ההתקפה, לא המציא אותה, הסתערו על המערכת המשפטית.

ולפניו, בפרק השלישי: משפטו של רפאל, כשהעד המרכזי נגדו, לפי האמירות שחילץ ממנו השופט גולן, צפוי להיות שפיגל. ושם, הפתעה: שתיקתו של שפיגל. סירוב להעיד. הימור שהשתלם. ביזיון בית המשפט עלה לשפיגל, בוגר השנתיים במעשיהו, ביומיים מאסר; רפאל נחלץ בזיכוי, בהיעדר ראיות.

ארווין שמרון לא ייצג את שפיגל בשלב מאוחר זה של בעיותיו. פרקליט המדינה לשעבר לא גלש עד כדי כך במדרון, מגיוס עד מדינה נגד ראש עירייה ממפלגת השלטון, לשכנוע עד מרכזי נגד בכיר במפלגה השותפה לשלטון להציל בשתיקתו את הנאשם. הוא מת לפני יותר מ־40 שנה, עשור לפני שנתניהו, בנו של דודנו, הגיע לפוליטיקה; ומובטח שלא העלה בדעתו שגם בנו, דוד, יסתבך לצד נתניהו בחשדות פליליים, בפרשה שאחד הצירים המרכזיים בה יהיה עד מדינה שהתחרט, ושלרגע אחד כמעט־כמעט יאמינו במשטרה, בהתבסס על הדים מסביבתו של שמרון, בסיכוי לגייס אותו להעיד נגד נתניהו.

–

• רק נתניהו יכול (לבטח את המתים) // מדור חדש מאת אמיר אורן
• שר הפנים, שר החוץ: הסיפור של דוד שמרון ויצחק מולכו
• תיק 999 // איך השתנו הזמנים שבהם נזהר נתניהו אפילו ממראה של שחיתות