fbpx

הכל כלול // הטור של לילך וולך

חוויותיי המוזרות ב"הכל כלול"

0

לפני הרבה מאוד שנים, כשעברתי לבית ספר חדש, נודע לי שאנחנו עניים. כמובן, לא היינו עניים, עובדה שהלכתי לבית ספר יקר ופרטי, אבל זה לא בא בקלות. עם העובדה שהגעתי מהצד הלא נכון של תל אביב אי אפשר היה להתווכח, והמרושעים יותר שבילדים היו טורחים להזכיר לנו, הדרומיים, מילה שירקו בבוז, שאנחנו פה רק בשל כורח ה"אינטגרציה" שהם קורבנותיה. איך הם ידעו מה זו אינטגרציה בכלל? איך היה להם הבוז הבוגר הזה להטיח? אין לי מושג. אני הייתי קטנה בגוף ובשכל, ובשיחות ארוחת הערב אצלנו לא דיברו על אינטגרציה, או על ג'ון קולטריין, על תיאטרונטו ופסטיבל עכו, או על קלאב מד.

מהר מאוד הבנתי כמה יש לי להשלים, וכמה עוד הרבה עליי להסתיר שאני לא יודעת. בעוד שהצלחתי איכשהו לתפוס איך משתמשים במכונת המשקאות והחטיפים שהוצבה חדישה בבית הספר, מה זה ליווי'ס ומה ההבדל בינו לבין ג'ינס שקונים ברחוב ביאליק ברמת גן, לא הצלחתי לדמיין מה זה הקלאב מד הזה שכל הילדים שחזרו שזופים ונרגשים מהחופש הגדול מדברים עליו. מועדון משוגע? מה זה אומר בדיוק? מקטעי שיחות שנוהלו מעל לראש הדרומי שלי הצלחתי לארוג תמונה חלקית, של מקום מופלא שמקבלים בו בכניסה צמיד קסם ואז אפשר להיות כל היום רחוקים מההורים, בבריכה ובכדורגל שולחן, לשתות מילקשייקים ולאכול צ'יפס עם כל הקטשופ בעולם. דמיינתי את קלאב מד כערבוב בין משחק הלוח מעורר התיאבון 'קנדילנד' שקיבלתי במתנה מחגי כשהוא חזר עם ההורים לשיקגו, ובין הפרק הזה מ'פינוקיו' של עיר החמורים, לפני שכולם נענשים בחמוריות והם רק זוללים ונהנים. כל העניין שיחק לי פינג פונג במוח, והייתי אכולת קנאה.

אף פעם לא באמת התיידדתי עם אחד הילדים שהיו מבלים את החופשות בקלאב מד ולא קיבלתי תשובות טובות יותר מאלו שהמצאתי לי, ועד היום כשאני חושבת על זה אני רואה בעיני רוחי מועדון משוגע שיש בו סוכריות מקל סבא ענקיות שתולות בצידי הדרך וילדים לוגמים בידיים ממפלי שוקולד חם. אחרי כן התחלפו הקלאב מדים בנופשוני הכל כלול טורקיים, והם אף פעם לא הצליחו להתחרות מבחינה קונספטואלית בקסם הממתקי המשוגע. זה מביך אותי לומר באיזה גיל הבנתי שהמד מתייחס למדיטרניאן, נדמה שבכלל לא רציתי לפתור את התעלומה הזו.

בשבוע שעבר הייתי לראשונה בנופש הכל כלול. לא אהבתי את הכינוי הזה אף פעם, אני צריכה יותר מידע בשביל להתנהל בשלווה. בשבוע שבו נפתח לראשונה קופיקס, נכנסתי עם חברה ושאלנו על הכל "גם זה בחמש? וגם זה?", לא בשביל להציק, באמת לא הבנו. אחר כך הבנו. וגם, אני לא יודעת מאיפה נדבקו לי הגינונים הבריטיים הלגמרי מושתלים האלו, אבל מאז ומעולם נראה לי לא מנומס לדבר על כסף ועל מה שכלול בו. יש משהו שמצמרר אותי בשאלה "כמה שילמתם על זה?" אולי כי אחר כך תמיד יבוא גם הפידבק המתפרצף על הפראייריות, הפזרנות, או הקמצנות. תמיד יגיע אישום גלוי או סמוי. בכל אופן, בצימוד "הכל כלול" יש וולגריות בילט אין, וזה עוד לפני שנחַת בבר שפתוח מעשר בבוקר עד חצות ויושבים בו בבגד ים ספידו לח על כיסאות עור.

לא באמת צריך לכתוב יותר אף מילה על הכל כלול, אחרי שדיוויד פוסטר וואלאס כתב את "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם". ובכל זאת, לא הגעתי מוכנה. ההשתאות הילדית מול השפע הבלתי נתפס, הגדול מדי, שנועד לסמן שפע יותר מאשר לספק אותו באמת, התחלפה אחרי יום בביקורתיות. השפה הראשונה שלי היא אשְׁמה, ומקומות כאלו מגבירים את ווליום הדיאלוג הפנימי המטרטר שלי. האם אני אוכלת מדי או לא אוכלת מספיק? הבופה כל כך ארוך, לכמה סוגי גבינה זקוק אדם? כמה אוכל בטח נזרק כל יום. כשאומרים שהכל כלול, מה אנשים חושבים שעומד למכירה בעסקה הזו? אני חושבת על הכתבות שהיו מהן הרבה פעם, על הישראלים שאמרו להם שהכל כלול אז הם תלשו ידיות של דלתות שמצאו חן בעיניהם, עקרו תמונות מהקירות, דחסו מגבות וחלוקי מלון למזוודות לקחת הביתה. כמה המיינד שלי כבר באמת שונה משלהם? אני הרי עוברת במשעולי הדחפים האלו. אני כל כך חרדה מהם, שכשאני הולכת בסופר־פארם עם מוצר קטן מספיק לשים בכיס, עם לק או שפתון, סיכה לשיער, אני מחזיקה אותו בהפגנתיות כמעט, שלוח קדימה מלוא טווח אורך הזרוע שלי. שלא תהיה מצלמת ביטחון אחת שלא תתפוס אותי, להגן על עצמי ועל הקהל הקדוש מהמחשבות הגנביות שלי.

עוד חשבתי מתוך כורסת האשמה – האם הם שונאים אותי? היוונים החייכנים שכל היום מבריקים מה שאין צורך להבריק (ספרתי שלוש פעמים של צחצוח פח האשפה בבריכה במטליות ריחניות בזמן שהתקדמתי רק פרק אחד בחלק השני של הרומנים הנפוליטניים)? הם אולי לא שונאים. אבל בהחלט אמרו לנו את המילה "פיקדון" בעברית כשביקשנו עוד מפתח לחדר. כלל בשירות לקוחות הוא שאתה לומד לומר בשפה שלהם את המילים שהכי מעוררות התנגדות או אמוציות. כדי שלא יהיו אי־בהירויות. היינו נבוכים, ונתנו פיקדון של 20 יורו.

סצנת שטיפת הלובי בבוקר בהרבה יותר מדי מים, על ידי יותר מדי מנקות שלבושות במדים מצועצעים מדי, עונדות בכורח קשתות שיער ממולמלות, נראתה כמו פנטזיית סרטי אולפנים של MGM. אין שום סיכוי בעולם שזה לא נעשה ממש ככה בשביל לספק איזה יצר תיירי אסתטי, אמיתי או מדומיין. פשוט לא צריך כל כך הרבה מים ומנקות וקשתות שיער. האנשים ששתו בעשר בבוקר פינה קולדה אחרי פינה קולדה, ואז הלכו להישרף בשמש היוונית ליד הבריכה, וחיפשו בערבים בין בתי המרקחת באי משהו שירגיע את עור הלובסטר שלהם, ככה הם דמיינו את החופשה שלהם בהכל כלול?

 

 

הכנסתי את הסבון הנוזלי שבהכל כלול לתיק האיפור שלי, ואז התביישתי והוצאתי, כי אין באמת צורך, זו סתם אגרנות נשית. את ערכת צחצוח הנעליים כן לקחתי. אי אפשר לדעת מתי בדיוק אצא לחופשה ויהיה לי דחוף לצחצח את כפכפי הבירקנשטוק שלי. לא חשבתי אפילו לגנוב מגבת, הן היו די דוחות בסך הכל. על חלוקי הרחצה בהחלט התבוננתי קצת יותר מדי זמן. למרות שלא השתמשנו בהם פעם אחת בחופשה, כי אנחנו לא פנסיונרים מוזרים. את דוכני הפיצה ואת החנות המשונה שלא משלמים בה ויש בה קינוחים צבעוניים מדי, בכלל לא ניסינו. הילדה בת ה־12 שבי קצת שונאת אותי על זה. שתיתי יותר מדי קוקטיילים של אלכוהול מדולל, ואכלתי יותר מדי. אני יודעת את זה עכשיו בביטחון. אין מפלי שוקולד במלון, וברודוס לא שתלו סוכריות סבא בצידי הדרכים. כן צעקו לנו ברחוב בעברית מפִּתחי מסעדות תיירים, "אחי, אחי, נו קלמארי, נו חזיר". ואמרתי, "יואו איך אכלנו להם פה את הראש, גמרנו אותם. כאילו, לא אנחנו. אבל כן, מה כבר ההבדל בשבילם". הייתי בחרדה שבצ'ק אאוט ירצו לגזור לנו את הצמיד, ואז מה נעשה אם נהיה צמאים? יגרשו אותנו מהבריכה אם נשב שם קצת? אף אחד לא רצה לגזור לנו כלום. הכל כלול. בכל זאת לא הלכתי לבריכה, וגם לא לבר לפינה קולדה אחרונה.

 

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה. השאירו פרטים ונחזור אליכם:

 

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019