fbpx

הזמן הנכון | מאת ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר

0

השאלה אינה האם לסגור את גל"צ, אלא כיצד לפתור את היותה אנומליה במדינה דמוקרטית, באמצעות העברתה למקום שישחרר אותה מבעיית הזהות

 כאשר מדברים על דמוקרטיה, אנחנו מדברים לרוב על שני קצוות. באחד נמצאת האוטופיה, למשל: דמוקרטיה היא רצון העם, חלוקה נכונה של כוח, איזונים ובלמים ושיטת משטר המגינה על זכויות המיעוט. בקצה השני נמצאת הדיסטופיה: דמוקרטיה שבה קיימת עריצות הרוב היא למעשה דיקטטורה. דמוקרטיה שבה מחוקקים נגד עמותות המגינות על זכויות אדם היא פשיזם.

ברוח הזאת התבטא לאחרונה הנשיא היוצא ראובן ריבלין, בטור שכתב ל'הארץ' בנוגע לסגירת גל"צ: "אני חושש כי סגירת גל"צ תהיה צעד שלאחריו מהלכים אנטי־דמוקרטיים אחרים, שאיני מעז להעלות בדעתי, ייכנסו למרחב השיפוט הסביר".

עם זאת, בין האוטופיה לדיסטופיה יש גם אמצע, מה שאכנה כאן "אנומליות דמוקרטיות". כלומר תופעות שמהוות סטייה מהטווח התקין של מה שאמור להתאפשר בדמוקרטיה, אך בכל זאת אנו איכשהו חיים איתן בשלום. כמה מהאנומליות הדמוקרטיות נולדו עם הקמת המדינה, ואחרות התפתחו לאורך השנים. כך התמיכה במהפכה חוקתית שמיועדת להגן על זכויות אדם אבל לא עוגנה באופן ישיר בשום חוק; חוק ההסדרים, שהוא מכשיר חיוני לקידום רפורמות במשק אבל עוקף את פיקוח הכנסת על הממשלה בצורה בוטה; מפלגות שמדירות נשים כעניין אידיאולוגי־דתי ובכל זאת משתתפות בבחירות; יועץ משפטי לממשלה המרכז בידיו סמכויות אדירות בלא מנגנוני איזונים ובלמים; פתק בחירות שכתוב בו "הליכוד בראשות בנימין נתניהו" אף שהשיטה שלנו פרלמנטרית; הצנזורה הצבאית שחשובה לשמירה על הביטחון אבל יש לה סמכות לפסול ביטוי לפני שפורסם; וכמובן – האנומליה של האזרחות הישראלית, שאינה מוגדרת על פי הטריטוריה שבה נמצאת מדינת ישראל.

והנה עוד דוגמה לאנומליה דמוקרטית: גלי צה"ל. מצד אחד, שידור ציבורי, בועט, רענן, ששימש חלופה לרשות השידור ולתהליכי הפוליטיזציה וההשחתה שהיא עברה. בית הספר הטוב ביותר לעיתונאים בארץ ואבי מיזמים רדיופוניים בתחומים מגּוונים: לוח שידורים שמשלב לסירוגין תוכניות רציניות וקלילות ("שיטת הסנדוויץ"), ה"אולפנוע", ה"פלייליסט", וכמובן – השילוב המנצח בדמות חיילים צעירים ולצידם עיתונאים מנוסים.

מצד שני, שמעתם פעם על גוף תקשורת שיש לו מפקד שמתמנה על ידי שר הביטחון? שהתקציב שלו חסוי כי הוא חלק מתקציב הביטחון? שהפעלתו היא מכוח הוראת פיקוד עליון שקובעת את יעדי התחנה ואת נוהלי גיוס הפרסומות והחסויות בה? שהעיתונאים שבו לובשים מדים? יש להודות שמדובר באנומליה דמוקרטית שמביאה לקצה את השימוש בצבא לצורך מילוי משימות הרחוקות ממנו כרחוק מזרח ממערב.

פקידי שידור אציליים

השאלה היא מה עושים כשקיימות אנומליות כאלה. אם לשאול מן הסוציולוג אמיל דורקהיים, שכתב על אנומליות חברתיות, כדי להתמודד איתן נדרשים מנגנונים של נורמות וגבולות חברתיים, מוסר, אתיקה וכמובן חוקים וכללים. העניין הוא שכאשר מדובר באנומליות דמוקרטיות, אנחנו קצת משותקים. ראשית, מפני שהן איתנו תקופה ארוכה והפכו, בפשטות, לחלק מהשיטה. שנית, מפני שלרוב, המוסר והאתיקה מספיקים כדי לייצר "פקידים אצילים" ומנגנוני בקרה חברתיים ותרבותיים שדוחים את הצורך להתמודד עם האנומליה. שלישית, משום שכאשר האנומליות נמצאות "בצד שלנו", אנחנו מתעלמים מהן בקלות יחסית ותופסים אותן כחלק מהחיים.

כך בנוגע לסגירת גלי צה"ל: אנחנו עושים לאנומליה של גל"צ "וייט־וושינג" כשאנחנו טוענים שהיא חלק מהשידור הציבורי שהוא, כידוע, מרכיב חשוב בדמוקרטיה. השאלה, אנחנו אומרים לעצמנו, איננה האם הצבא צריך תחנת רדיו, אלא האם כדאי שנוותר על שידור ציבורי. כך נוח לנו לספר את הסיפור של גל"צ כסיפור של מערכת עצמאית, אנטי־ממסדית, נכס צאן ברזל של העיתונות בישראל, ולהציג את מי שקוראים לתקן את האנומליה כסותמי פיות אנטי־דמוקרטיים. יותר מכך, אנחנו אמנם מודים שהתחנה נולדה בחטא, אבל מסרבים לדון בסוגיה מהפריזמה הזאת. הרי אם התחנה קיימת ממילא, מדוע לא להותיר את המצב על כנו.

חשוב מכל, קשה להתעלם מכך ששנים תמכנו באנומליה הזאת בחום ונזעקנו לתמוך בצורך להתמודד איתה דוווקא כשהיא כבר לא לגמרי תומכת בצד שלנו אלא מוצפת בפטפוטיהם העילגים של עסקנים שאין כל קשר בינם לבין עיתונות.

אכן, לאורך השנים נערכו דיונים באשר לנחיצות של גל"צ ולמיקום הארגוני שלה, הן מבחוץ – משום שפוליטיקאים תמיד אוהבים לעסוק בנחיצותם של אמצעי תקשורת; והן מבפנים – בדמות התנגשויות מול הצבא בעניינים הנוגעים לסיקור הצבא עצמו ומתח מול גורמים צה"ליים אחרים כמו דובר צה"ל.

התחנה חוותה מפקדים שונים, עצמאיים יותר או פחות, וגם תהליכי הטרוגניזציה של כוח האדם והתכנים. אבל השנים האחרונות לימדו שאין לתחנה באמת מנגנוני בלימה פנימיים שיכולים לעמוד בפני פוליטיזציה בוטה, והדבר כבר מחייב התמודדות עם האנומליה ומעלה את השאלה האם מדובר בכשלים שהיו יכולים להימנע באמצעות מבנה הפעלה אחר.

לא להיצמד לעבר

הנה שלוש תובנות. ראשית, כשחושבים על הצורך בשוק תקשורת מתפקד מנקודת ראות דמוקרטית, לא צריך לחשוב רק על שחקנים קיימים וּודאי שלא לשמר כשלי עבר. יש לברור את הערכים שראוי לקדם ומהם לגזור פעולות. למשל, הבטחת איכות המוצר העיתונאי, עם הפחתת דיווחים מוטים ועידוד דיווחים אמינים; הגברת תפוקתה של העיתונות החוקרת; גיוון בבעלות ותמרוץ ביקורת הדדית בין אמצעי התקשורת במטרה להגביר את השקיפות בכל הקשור באינטרסים והטיות; עידוד חדשנות בפורמטים, בדרכי ממסר ובטכניקות של איסוף, עיבוד והנגשת מידע לציבור.

יותר מכך, טיבן של אנומליות דמוקרטיות הוא שיש בהן ערך. הערך יכול להיות שמירה על זכויות האדם, על אופייה היהודי של המדינה או הגנה על תקשורת חופשית. מכאן עולה המסקנה שהשאלה איננה האם לסגור תחנת רדיו ארצית המשדרת אקטואליה, אלא איך לפתור את האנומליה של גל"צ באמצעות העברת התחנה על שורשיה למצע גידול חדש שישחרר אותה מבעיית הזהות.

שנית, עכשיו הזמן הנכון. ההיסטוריה של מהלך הקמת תאגיד השידור הציבורי מלמדת שיש תקופות שבהן ניתן לעשות רפורמות גם בתחום הרגיש של אסדרת תקשורת. ב־2014 הצליח שר התקשורת דאז, גלעד ארדן, לממש רפורמה, ששר הביטחון בני גנץ יכול לממש כעת. לא ניתמם, אין רפורמה נטולת פוליטיקה בתקשורת, אבל יש תקופות נכונות יותר.

אכן, ב־2015 עד 2021, השנים שבהן איבדו פוליטיקאים בכירים ובראשם נתניהו את הרסן בנוגע לתקשורת, לא היה נכון לגעת בתחנה. כיום המצב הפוליטי שונה. הרדיו הציבורי בתאגיד יציב, והתאגיד עצמו לא כבר עומד בפני סכנה. נוסף על כך, יש התפתחות של תחנות הרדיו האזוריות בכל הנוגע לשידורי אקטואליה. שוק הרדיו ככלל מתחיל למצב את עצמו מול עולם הדיגיטל והפודקאסטים.

שלישית, עדיף בחקיקה. אכן, גלי צה"ל לא הוקמה באמצעות חקיקה, ולכאורה לפי הספר אפשר לעשות שינויים גם בהחלטות שר הביטחון או הממשלה. אבל חקיקה חשובה כאן מכיוון שמדובר בסוגיה ייחודית, כלל־חברתית, כלל־ארצית וסופר־פוליטית, שאי־אפשר לבצע באופן ציבורי נקי בלעדיה.

ובכן, מה לעשות: אפשר לחשוב על פתרון של הטמעת התחנה בתוך תאגיד השידור הישראלי, שהוא גוף השידור הציבורי האמיתי של מדינת ישראל, ואפילו לחשוב על מסגרת חקיקה שבה יובטחו אופייה ותקציבה של התחנה בתוך התאגיד, ולהעסיק מתנדבי שירות אזרחי במקום חיילי חובה. אפשר גם לחשוב על הפרטה ומתן רישיון לתחנת רדיו ארצית שתשדר אקטואליה וחדשות, תחת פיקוח רגולטורי וחובות כמו מניעת ריכוזיות ובעלויות צולבות, התחייבות למגוון נושאים ואיסורים על פרקטיקות מטעות כמו תוכן שיווקי.

למי שחושש היכן יוכל להאזין ל'ארבע אחרי הצהריים', נסביר איך מפעילים פודקאסט. ולמי שחושש מה יהיה על החיילים כקהל היעד המקורי של התחנה, נזכיר שהם ממילא נמצאים באינסטגרם ובקבוצות ווטסאפ ושם אפשר יהיה להגיע אליהם.

תחנת גלי צה"ל דמתה במשך תקופה ארוכה לשידור ציבורי אמיתי, בזכות עיתונאים משובחים שפעלו בה ומפקדים שהצליחו לשמר אתוס עיתונאי. אבל היא לרגע לא חדלה להיות אנומליה דמוקרטית, ובשלה השעה לתקן זאת.

*ד"ר אלטשולר היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook