בימים שאחרי האסון בהר מירון צריכה להישאל שאלה חשובה – האם ניתן לאחות את הקרע בין חלקי העם. מיד לאחר היוודע דבר המחדל ותוצאותיו הנוראות בחגיגת ל"ג בעומר, התחלק השטח ברשתות החברתיות בין מגנים לבין תומכים. לא, לא בהקשר של החברה החרדית, אלא אלה שביקשו את ראשם של השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה ושל ראש הממשלה בנימין נתניהו, ודרשו ועדת חקירה ממלכתית שתמצה את הדין עם אלו שסומנו מראש כאחראים על הטרגדיה. מנגד ניצבו אלו שאמרו – הנה מוטלות הגופות, שורות־שורות. תנו להתאבל לפני שתתחילו לערוף ראשים. למה אתם כבר מצביעים על אשמים. למה השנאה. מה אתם רוצים מנתניהו. מה אתם רוצים מאוחנה. הם לא אשמים. תנו להתאבל. נתקן אחר כך.
וכמו ברוב הסוגיות שמונחות לפתחה של המדינה, גם במקרה הזה שוב מגיעה החלוקה לבעד ונגד נתניהו. הקולות נחלקו בין אלו שקראו לו להניח מיד את המפתחות וללכת הביתה, לבין אלו שכתבו שלו ראש הממשלה היה בני גנץ ושר הבט"פ היה חילי טרופר, השאלה בכלל לא הייתה מתעוררת. התקשורת – כן, אותה "תקשורת שמאלנית" שרודפת את ביבי – "הייתה מיישרת קו".
האם זו בכלל השאלה? האם האצבע המאשימה מופנית אוטומטית כלפי נתניהו, רק בגלל שהוא עומד בראשות הממשלה (12 שנים רצופות) ונמצא במחלוקת, ולכאורה תחת מתקפה לא הוגנת מצד שמאל? נראה שלא. אחרי הכל, אם אסון כזה היה מתרחש חלילה באירוע אחר, נניח במופע גדול בפארק הירקון, עוד באותו יום המארגנים, המהנדס שאישר, מנהלי חברת האבטחה, המפיק, היו נעצרים על מנת למנוע שיבוש הליכי.
באסון הר מירון טרם קם האדם שאמר: אני אישרתי, למרות שאנחנו יודעים ששר הפנים אריה דרעי, ראש הממשלה נתניהו והשר אוחנה דחפו לפתיחת ההר לכולם. ללא הבחנה. ללא החרגה. אז אין מקום לעצור את ראש הממשלה ואת שלל שריו, אבל היה יכול להיות מרענן לשמוע מהם מילה על קבלת אחריות.
דווקא בתוך הציבור החרדי נשמע דיון מעניין יותר. דיון שעשוי להוביל לאיחוי, להבנה. באחד הציוצים כתב ישראל פריי, עיתונאי חרדי, שהולך בדרך כלל נגד הזרם באומץ, כך: "כל פרויקט הר מירון הוא הזיה גדולה. מאות אלפים בהר קטן עם 1,001 עיגולי פינות בטיחותיים. איך זה קורה? כי פשוט אף אחד לא מסוגל לעמוד מולנו. כי מי יכול להגיד לנו מילה… לפעמים הכוחניות דופקת את החילונים. לפעמים היא הורגת אותנו". צייצן חרדי אחר כתב לחבריו מהמגזר שכדאי לעיתים להקשיב לחילונים. כי לא תמיד הדברים באים מתוך שנאת חרדים, אלא מדאגה אמיתית נוכח ההתנהלות באירועים המוניים שלהם. ובמקביל, בצד החילוני נתגלו מקרים מדהימים של ערבות הדדית. מהתורים שהשתרכו במד"א של תל אביבים שביקשו לתרום דם, ועד ביטול הופעות כהזדהות עם האסון הנורא.
אלה גם אלה יכולים להיות הגשר לתחילת דיון בין שני חלקי העם, שנגזר עליהם לחלוק את אותה אזרחות של אותה מדינה קטנה ומרובת טלטלות. וייתכן שהדבר החשוב ביותר הוא לא רק לבדוק מה גרם לאסון הר מירון 2021, אלא לעשות הכל כדי למנוע את האסון הבא, במירון או בכל מקום אחר. נהלים שיחייבו את כולם, ויסייעו להציל את החיים – של כולם.
–
- יותר ערבי או יותר ישראלי? // הטור של נחמה דואק
- תפקידו ההיסטורי של גנץ // הטור של נחמה דואק
- אסון מירון והאתוס הישראלי הפגום | מאת רותם דנון
