אני חושבת הרבה על האישה עם הזקן. היו כמה כאלו מפורסמות, ויש להן שמות, ושֵׁם תמיד צריך לומר. היו הלנה אנטוניה שהייתה גם נמוכת קומה ואחת מנשות החצר של מלכת פולין; הייתה קראו פריני ששיער צפוף כיסה לא רק את פניה אלא את כל גופה, והיא אומצה על ידי וויליאם האנט, שזו צורה מערבית מכובסת לומר שהיא נחטפה כשהייתה ילדה והועברה לידי קריפ שניהל מופעי ראווה והציג אותה כ"חוליה החסרה". בתמונה מצמררת היא מצולמת כילדה, עירומה לגמרי ומוחזקת על ידי האנט כמו חיה. הייתה מדאם ג'וזפין קלופוליה, אחת מהנשים עם הזקן היותר ממוזלות, שניהלה חיים כמעט רגילים לגמרי כגבירה אוסטרית נשואה ומכובדת, ועל הדרך הוצגה במוזיאון הזוועות האמריקאי של ברנהם, לצד מוצגים כמו "שרידי בת ים" (גופת קוף תפורה לחצי דג גדול), וצ'אנג ואנג – התאומים הסיאמיים המפורסמים הראשונים שנתנו את הכינוי לכל התאומים המחוברים אי־פעם.
הייתה אנני ג'ונס, שפרנסה את משפחתה מגיל צעיר כשהופיעה בפריק שואו'ז; הגם ששנאה את המושג "פריק" וניסתה במשך חייה הקצרים (בדומה לחייהן של רוב הנשים עם הזקן) להיפטר ממנו. הייתה אליס אליזבת דוהרטי, שכונתה "הנערה הצמרירית ממינסוטה", שאמה גררה אותה לירידים מאז שהייתה בת שנתיים, ולמרות שהיא שנאה את זה וחיכתה לפרוש, הצליחה לעזוב את המופעים והלחשושים והאצבעות המצביעות רק כשהייתה בת 29. היו עוד, יש עוד, אולי יהיו עוד, וכנראה זה כבר יהיה אחרת עבורן באופנים שאני עדיין לא יודעת לדמיין. אבל אני חושבת הרבה במיוחד על ג'וליה פסטראנה, האישה עם הזקן.
היא נולדה ב־1834 למשפחה ילידית, היכנשהו בסינלואה שבמקסיקו. היא הייתה זעירה, רק 1.35 מ', וכל גופה היה מכוסה בשיער שחור, צפוף וחלק. אפה והאוזניים שלה היו גדולים באופן יוצא דופן, השיניים שלה היו לא סדירות, ומחלת חניכיים גרמה לנפיחות קבועה בשפתיה. כשאני חושבת על זה, כנראה בכלל קראו לה חוליה, ואולי השם כולו ניתן לה מאוחר יותר, באחד מגלגולי החיים המוקדמים, שיש סברות שונות לגביהם. יש לה סיפורי מקור אפשריים של גיבורת־על מבלי להיות גיבורת־על – באחד מהם היא ספק ניצלה ספק נחטפה כתינוקת בידי אישה בשם גברת אספינוזה שנשבתה על ידי שבט דמוי קופים ונכלאה באחת המערות שלהם, וכשהצליחה להימלט לקחה עמה תינוקת. האם מכוונות טהורות, מיסיונריות באופיין, להציל ולו נפש אחת מחברת הפראים שאליה נולדה? האם מטירוף, מבדידות, מיגון? ואולי חטפה תינוקת כנקמה, כאילו זה שכרה, להשתמש בה ולנצל אותה כספית עד שתחזיר בגופה הזערורי את החוב שהעולם חב לגברת אספינוזה.
סיפור אחר, ציורי פחות אבל טרגי במידה לא מבוטלת, הוא על חוליה שגדלה בכפר מקסיקני שבו התייחסו אליה בגנאי כ"נערת זאב", ולאחר שאמה מתה או נעדרה, מכר אותה הדוד שלה לקרקס. מה שתמיד חסר בערכי ויקיפדיה על נשים בעלות סיפורים טרגיים (שזה בדרך כלל מה שהכניס אותן מראש להיסטוריה ולוויקיפדיה) זה היומיום כאישה כזו – הגוף, הכאב, הבושה, ההשפלה. הניצול המיני. הרי היה שם ניצול מיני על גב הסתם־ניצול, ודאי שהיה. תשאלו, "אבל הו, גברת לבנה שוודאי לא חוותה שום קושי אמיתי מימיה, מאין לך הביטחון, אם לא היומרה?" ואני אענה לכם: תסתמו את הפה המחוצף הזה, אני יודעת. אני יודעת בגוף שלי שמחובר לגופי נשים.
כל הסיפורים השונים מסכימים שחוליה בילתה כמה שנים בביתו של מושל סינלואה דאז, כנראה כמשרתת וכפריט תצוגה חי שנועד לשעשע. אם להיזכר בסיפור מהפך הקרביים 'יום ההולדת של האינפנטה' של אוסקר וויילד, כנראה יש לנו איזה אפס קצהו של מושג לגבי איך זה הלך. בשנים שבהן הוחזקה בבית המושל, חוליה למדה לשיר, לרקוד ולבדר את האורחים בשפות שונות. לא רק שלא הייתה מפגרת או חייתית כנטען, היא הייתה ככל הנראה אינטליגנטית מעל לממוצע. את בית המושל היא עזבה (או בוורסיה אחרת – נמכרה הלאה) כאשר הייתה בת 20. חוליה פגשה או הועברה לידיו של אמרגן אמריקאי בשם תיאודור לנט, נישאה לו (בואו נתעכב לרגע על המושג היומיומי "נישאה" כאן), והוא לקח אותה לארה"ב ולאירופה, שם הופיעה בקרקסים ובירידים, כשהיא משווקת בפוסטרים סנסציוניים כ"אשת הבבון", "אשת הדוב" או סתם "הבלתי מזוהה". לנט הכריח את פסטראנה לעבור כל מיני סוגים של בדיקות רפואיות (משפילות? מכאיבות? מה הגוף שלכם המחובר יודע), בעיקר כדי לחזק את השיווק שלה בירידי הפריק שואו'ז כבת כלאיים בין אדם לקוף. כולם רוצים לרקוד עם או למשש את בת הכלאיים. ב־1860 ילדה חוליה פסטראנה את בנה, תינוק שנשא את אותם מאפיינים גנטיים חיצוניים שאפיינו את פניה וגופה של חוליה. התינוק לא שרד יותר מיום וחצי, וחוליה עצמה מתה שבורת לב מסיבוכי הלידה, רק חמישה ימים אחריו. תיאודור לנט, שאיבד את מקור הכנסתו, מסר את אשתו ובנו לפחלוץ, וערך סיורי ראווה עם הגופות. זה דבר שאי אפשר פשוט לאזכר כבדרך אגב, כאילו זו עוד אופציה אצל בני האדם; ומצד שני, איך עוד אפשר לספר דבר מעוות ומחליא כל כך?
במשך עשרות שנים הגופות המחוללות וההרוסות של חוליה פסטראנה ובנה התינוק הוצגו, היטלטלו ועברו המוני ידיים חמדניות או סקרניות. בשלב מסוים, אחרי שאוחסנו במחסן כלשהו, נגנבו משם בשנות ה־70 של המאה ה־20. רק גופתה של חוליה שרדה בערך, שרידי פוחלץ התינוק הושחתו כליל על ידי עכברושים. אחרי כן הגופות ננטשו ונאספו על ידי משטרת נורווגיה. לסיפור כזה לא יכול להיות סוף טוב, לא באמת, זה כאב גדול מדי. אבל ב־2005 החזירה ממשלת נורווגיה את גופתה של חוליה פסטראנה למקסיקו, וב־2013, לאחר לחץ ציבורי, היא נקברה בטקס לאומי מכובד בסינלואה, ומאות ליוו אותה בדרכה האחרונה, 150 שנים לאחר מותה. כל זה מעט מדי, מאוחר לאין שיעור, ובכל זאת חתיכת צדק זעירה.
אני חושבת הרבה על האישה עם הזקן, חוליה פסטראנה. אישה שלא הכרתי ועולה בדעתי מפעם לפעם בשנים האחרונות. כשהייתי צעירה יותר, חשבתי במידה מסוימת של ציניות שאנחנו בוכים רק על עצמנו. שגם כשאנחנו בוכים על אחר ועם אחר, אנחנו בעצם בוכים את האפשרות שדבר כזה יקרה לנו ולכל מה ומי שאנחנו מגדירים כשלנו. ככה או ככה, קל יותר לבכות על מי שדומה לנו, מה לי ולחוליה פסטראנה. הנשיות? השוליות? זו הרי אישה שסתם שוליות רגילה יכלה להיות הקלה עבורה, שהאחרוּת שלה הייתה בלתי נתפסת, מכאיבה בחייה ובמותה, שלעולם לא אחווה כזו. ואסור להתנחם באחרוּת שלה, להקיש על עץ לעשות טפו־טפו־טפו שלא נדע, להשתמש בה כמד פרופורציות ופריווילגיות, גם זו נצלנות. כשאני דורכת במפלצתיות, בגזענות, בדברים הבלתי נתפסים שבני אדם עושים לבני אדם אחרים, אני חושבת על חוליה פסטראנה. אולי כמו שנוגעים בקמע על הצוואר, או כמו לשים יד על איקונין. משהו לזכור דרכו שיש חרך ויש אור.
באחת הגרסאות שמספרות את סיפורה של חוליה פסטראנה, היא אמרה לפני מותה שהיא יכולה למות בשלווה, כיוון שבחייה אהבו אותה בזכות עצמה. הלוואי שזו הגרסה הנכונה, הלוואי שזה היה נכון.
–
- האישה שאני רוצה להיות // הטור של לילך וולך
- פרגון // הטור של לילך וולך
- איך להרוג את ההורים שלך // הטור של לילך וולך
