fbpx

דרושים: כלבי שמירה // הטור של שרון כידון

0

זה לא שתמיד אהבו כאן עיתונאים. אריק איינשטיין, אייקון קונצנזואלי, לא נתפס בזמנו כמסית כשהעז להאשים את העיתונות ב"שפיכת דם", לא פחות. הכעס שלו הופנה בעיקר אל כתבי הבידור והרכילות שעסקו בצהוב ובסנסציוני, ובמילותיו שלו הרשה לעצמו לכתוב בסוף שנות ה־80: "תהיה פה מלחמה".

ובכל זאת, הימים האלה שבהם עיתונאים מותקפים פיזית ומילולית, חלקם מתהלכים עם אבטחה ורבים מהם חשים מאוימים, חריגים בתולדות התקשורת הישראלית ומעלים את השאלה – מה קרה שהשנאה התלהטה והגיעה לממדים כאלה? ומי אמון לשמור על העיתונאים כשהסתה אדירה מופנית כלפיהם, אפילו מגורמי ציבור בכירים.

התופעה אינה יכולה להיבחן רק בהקשר הישראלי. זה עידן ה"טראמפיזם" וה"פייק ניוז" – כמו הנשיא ששכלל את הלעג לעיתונאים לדרגת אמנות. התפיסה הפוליטית שלו ניזונה ממלחמה עם התקשורת והצגתה כגורם אינטרסנטי, כדי לסדוק את אמינותה ולהניב לו רווחים פוליטיים. השיטה של טראמפ היא לא לענות לביקורת באופן ענייני ומתגונן, אלא לתקוף ולהציגה כלא אמינה. זו ללא ספק דרך מאוד יעילה להסיט את העין הציבורית מהמידע שנחשף, ולהתמקד בוויכוח על עצם הלגיטימיות של כלי הביטוי.

המודל הזה לא חדש לראש הממשלה שלנו, אך שוכלל על ידו וגם על ידי רבים בסביבתו, שמצאו את הפתרון הקל והנוח לא להתמודד עם ביקורת וחשיפות עיתונאיות. כך גם כאן בישראל נולדה התמה שעל פיה כלי התקשורת כולם מאוגדים תחת ועד מנהל שטני כלשהו, שיש לו מטרות שיוצאות לפועל בידי העיתונאים/השליחים.

בואו ננסה להתמודד עם הטענה העיקרית של שונאי העיתונאים. על מה ולמה יוצא קצפם של המתלהמים? רבים אינם רואים בעיתונאים שליחים שמשרתים את הציבור ואת הערכים הבסיסיים של הדמוקרטיה. הם נתפסים על ידי ציבור מוסת כמי שנשלחו להוציא אל הפועל "חיסולים ממוקדים" של בעלי אינטרסים. הדלפות ושחרור חומרים מצטיירים כפגיעה בדמוקרטיה, לא כחומר המלט היצוק בין לבני החומה הדמוקרטית.

מה באמת עולה במוחם של מי שיוצא נגד העיתונאים שחושפים חומרים שניתנו להם, לא פעם, על ידי גורמים אינטרסנטיים? האם יש מישהו שיוותר על חומר שיכול לחשוף טפח בהתנהלות מאחורי הקלעים? האם יש עיתונאי שמצופה ממנו לגנוז חומרים שהוא מקבל? אין עוררין על כך שבבסיס הדלפת החומר, יש מי שהפרסום משרת אותו – האם זה פוסל את החומר ואת החשיבות שלו לציבור? העיתונאי עושה את עבודתו ומביא את החומר לידיעתו, גם אם זה משרת אינטרסים של מי שהדליף את החומרים. אין לו שיקול דעת לצנזר חומרים בעלי חשיבות גבוהה רק משום שיאשימו אותו בהאשמות מהאשמות שונות. ההמחשה הכי ברורה לכך היא כאשר לא מדובר בהקשרים פוליטיים אלא פליליים. עיתונאים שחקרו סיפורים פליליים מצמררים, כמו פרשת גואל רצון או פרשת הרב ברלנד, זכו אף הם לאיומים. האם מישהו חושד שיש לצנזר את מעלליהם רק בגלל איומים?

המשטרה אינה יכולה להגן לבד על אנשי התקשורת וגם לא הגופים שבהם הם עובדים. רבים מבכירי הפוליטיקאים מובילים את ההסתה נגד העיתונאים. לאנשי התקשורת יש ברירה אחרת והיא להגן על חבריהם. רק לאחרונה התאחדו כל עיתוני אוסטרליה והשחירו את העמודים הראשונים שלהם במחאה על הניסיונות לפגוע בחופש העיתונות. גם כאן חייבת להיות קואליציה רחבה חפה לחלוטין מזיקה פוליטית, שמהווה חומה בצורה נגד הניסיון לפגוע בעיתונאים, שפשוט מבצעים את עבודתם – ושליחותם.

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook