דרושה: אג'נדה // הטור של ירון דקל

שישה מהפכים ידעה הפוליטיקה הישראלית מאז קום המדינה. חלקם נצרבו יותר בזיכרון הלאומי, קצתם פחות. המשותף לכולם הוא שהמועמד לראשות הממשלה, והמחנה שבראשו עמד, הציעו לבוחרים דרך או סדר יום שונים מאלה של הממשלה המכהנת. מעולם לא היה מחנה שהצליח לגרום לחילופי שלטון כשסיסמתו הייתה "רק לא", ותו לא.

המהפך הראשון יהיה רשום לעד על שמו של מנחם בגין, ב־1977, שהביא לקיצו את שלטון תנועת העבודה. 40 שנה לפני שהליכוד יגלה בעצמו סממנים של מפא"י, הציע בגין לבוחרים שלטון נקי משחיתות, סיאוב ופרוטקציות. הוא גם הבטיח לקדם את בני עדות המזרח. 15 שנים אחר כך, תחת הסיסמה "ישראל מחכה לרבין", הבטיח יו"ר העבודה לחסל את הסכינאות המשתוללת, לקדם מו"מ לשלום ולבער את השחיתות. "מושחתים נמאסתם" הייתה אחת הסיסמאות הבולטות של הקמפיין. אחרי ארבע שנים בלבד, חל המהפך הבא. על רקע האוטובוסים המתפוצצים והמחבלים המתאבדים בכל רחבי הארץ, הבטיח המועמד הצעיר של הליכוד בנימין נתניהו דבר מרכזי אחד: ביטחון. הציבור, ברוב קטן, נתן לו את האשראי. גם מחליפו, אהוד ברק ב־1999, לא נישא על כנפי "רק לא ביבי". ברק הניח בפני הבוחרים הישראלים הצעה שהם התקשו לסרב לה: לצאת מלבנון לאחר 18 שנים של הקזת דם. ברק הבטיח, וקיים. זה לא סייע לו במהפך החמישי, ב־2001, כשאריאל שרון הבטיח שהוא האיש שיידע להתמודד עם האינתיפאדה השנייה. ראש הממשלה ברק, רב־אלוף מעוטר וחייל נועז, לא הצליח לשכנע שדרכו תביא מזור למדינה. שרון ניצח ברוב גדול, ובדרך יזם את ההתנתקות מעזה.

המהפך האחרון התרחש לפני 11 שנה. ממשלת קדימה התקשתה להתאושש ממלחמת לבנון השנייה, ועל רקע חקירותיו של אהוד אולמרט ומבצע 'עופרת יצוקה' בעזה שלא הסתיים בהכרעה, ניהל נתניהו קמפיין אגרסיבי שבו התחייב לחסל את שלטון חמאס. הוא נבחר, ומאז הוא שם. כל המועמדים שביקשו לרשת אותו, והיו לא מעט כאלה, נכשלו. או שהם לא נראו אטרקטיביים דיים לבוחרים, או שכשלו בהצגת סדר יום קוסם דיו. כנראה – גם וגם.

ארבעת ראשי כחול לבן גילו זאת בדרך הקשה. שלוש מערכות בחירות יצריות ומתישות התקיימו תחת המסר "רק לא ביבי". אפילו כשסדר היום השתנה בגלל ירי מסיבי של רקטות מעזה ליישובים בדרום ובמרכז הארץ – נושא ביטחוני מובהק – לא הייתה לשלושה רמטכ"לים תשובה הולמת שתניע בוחרים לנטוש את גוש הימין ולעבור לגוש כחול לבן. הקמפיין מנה שוב ושוב את מגרעותיו של נתניהו, אבל בסופו של דבר המיקוד האישי סייע לו. במשך שנה וחצי המערכת הפוליטית עסקה רק בו, באופן אישי, תוך זניחת כל נושא מהותי, וסדר היום היה אישי לגמרי. לא בריאות, לא חינוך, לא תחבורה, וגם לא הביטחון וחיסול ירי הרקטות מהרצועה. ביבי טוב או רע. זהו.

איפה מרוחה המחאה

כבר שבועות ארוכים שאלפים ועשרות אלפים מתייצבים ברחבי הארץ כדי לתבוע את התפטרות ראש הממשלה. המחאה, שתפסה תאוצה בעקבות הגשת כתב האישום לבית המשפט המחוזי בירושלים, התעצמה מאוד כשהחלו להיחשף המחדלים והכשלים בניהול משבר הקורונה, והבור הכלכלי העמוק שנלווה אליו. בעיניים בורקות ובאנרגיה בלתי נדלית מתייצבים מדי מוצאי שבת צעירים ומבוגרים על הגשרים ברחבי הארץ, בכיכרות, בסמוך למעונו הרשמי של ראש הממשלה וגם בקרבת ביתו הפרטי בקיסריה, ותובעים ממנו לפנות את הבמה. ההפגנות האלה, שתחילה זכו מנתניהו לזלזול מופגן, לפחות כלפי חוץ, התבררו כגורם שעבורו ועבור בני משפחתו הפך מטריד עד מאוד. ממש בלתי נסבל. נתניהו מרבה להזכירן בהופעותיו הפומביות, רעייתו שרה דיברה עליהן ארוכות בריאיון הנדיר שהעניקה ל'חדשות 12', ודיונים שארכו שעות בקבינט הקורונה ובממשלה הוקדשו לשאלה – איך להפסיק את ההפגנות בתקופת הסגר. הדיון בשאלה היה חסר פרופורציות למשמעותה בבלימת המגפה. המפגינים, כמו גם נתניהו, זוכרים שפעמיים הובילו הפגנות להתפטרות של ראשי ממשלה. ב־1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים, וב־1983, ברקע מלחמת לבנון הראשונה.

הפגנות המחאה שדרשו צדק חברתי בקיץ 2011 הציקו לנתניהו מאוד, והוא חשש שהנה־הנה יצליחו המפגינים להביא להחלפתו. הסברה הרווחת היא שההפגנות ההמוניות האיצו מאוד את ההחלטה על עסקת שליט. ראש הממשלה הצליח להסיט את סדר היום אל שובו של החייל השבוי תמורת שחרורם של 1,027 מחבלים. הוקמה גם ועדה בראשות מנואל טרכטנברג, וההפגנות נעלמו כלא היו. תשע שנים אחרי המחאה ההיא, וסימני שאלה עולים לגבי עתידן והשפעתן של הפגנות העת הזו. הסכמי השלום והנורמליזציה עם מדינות המפרץ לא העלימו אותן מסדר היום, וכישלונות המאבק בקורונה נותנים להן רוח גבית. בשלב זה עדיין קשה להעריך אם ההפגנות מבשרות את סוף עידן נתניהו או שהן מכה קלה בכנף שלטונו. מבקרי המפגינים טוענים: והיה אם נתניהו יזוז – זה מה שיפתור את בעיותיה של המדינה?

מועמד ללא הפסקה

ראש עיריית תל אביב רון חולדאי הפתיע את המערכת הפוליטית כשהכריז (בריאיון לשלי יחימוביץ' ויגאל גואטה ב'כאן ב') שהוא קופץ לביצה הפוליטית הלאומית. כבר שנים שהוא משקיף ממרום הקומה ה־12 בבניין ברחוב אבן גבירול על הנעשה במדינה, ודוחה קריאות לעזוב את אותו בניין ולהתמודד. בכהונתו החמישית בתפקיד הגביר חולדאי את מספר ההתבטאויות שלו בנושאים הלאומיים, ולא חסך את שבט לשונו מנתניהו, בני גנץ וגבי אשכנזי, ויתר שרי כחול לבן שהצטרפו לממשלה.

חולדאי // צילום: מוטי מילרוד, 'הארץ'

חולדאי הוא אורח מבוקש בתוכניות הטלוויזיה והרדיו. לשונו חדה, ביקורתו נוקבת ויש לו קבלות בניהול העיר ללא הפסקה. אחרי ההכרזה נמנע מלפרט באיזו פלטפורמה פוליטית ירוץ, ואם יקים רשימה חדשה – מי יהיו שותפיו. הוא צולם בפגישותיו עם חברי הכנסת יאיר לפיד ואביגדור ליברמן, ופורסם שהוא מבקש להציב את הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט במקום השני ברשימתו. איזה סדר יום יציג לבוחר הישראלי, לא אמר.

לחולדאי יש רקורד עשיר: כמפקד בחיל האוויר, כמנהל תיכון, ואת יכולותיו הניהוליות והביצועיות הפגין ב־22 שנותיו בראשות העיר. אבל כדי לנצח את נתניהו, רקורד מפואר אינו מספיק. את זה כבר ניסו בעלי 117 שנות ותק מצטבר בצה"ל – רבי־האלופים בוגי יעלון, אשכנזי וגנץ.

גם ח"כ עפר שלח, שהכריז על רצונו להתמודד מול יאיר לפיד על ראשות יש עתיד, עוד לא הציג סדר יום שונה מזה של ראש מפלגתו. את כולם אופף ענן סמיך של "רק לא ביבי".

היה זה השר לשעבר חיים רמון שכבר לפני שנה וחצי אמר בפשטות שזה לא מספיק. בישראל הנוכחית זו אינה סיסמה מספיקה כדי לנצח בחירות. צריך עוד משהו. בינתיים, כמו שזה נראה, המועמדים במחנה המבקש לרשת את נתניהו נמצאים כבר בעמדת הזינוק. רק אג'נדה הם עוד צריכים למצוא, אם הם באמת חפצים לנצח. מעניין למי מהם האסימון ייפול, ומתי.

–