fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

בתחתית הפירמידה | ד"ר לנה ליפסקיה־וליקובסקי, סמאח ח'יר

אף שהתועלת ידועה ומבוססת, רק 10%־24% ממתמודדי הנפש יוצאים לעבודה. בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל השיעור נמוך אף יותר, וכאשר מדובר בערביי ירושלים – המספרים מטרידים ממש. מחקר חדש בוחן את הסיבות והנסיבות ואת הדרכים לשינוי

0

כולנו יודעים עד כמה העבודה ממלאד תפקיד חשוב בחיינו. הדבר נכון במיוחד כשמדובר באנשים עם הפרעות פסיכיאטריות. עבורם, תעסוקה יומיומית, קבועה והמשכית היא ציר מרכזי בהחלמה. מדובר במסע אישי וייחודי שבו האדם בונה לעצמו חיים בעלי משמעות ומטרה, תוך הגשמה עצמית, עם ולצד האבחנה הפסיכיאטרית. לכן משקלם של יתרונות היציאה לעבודה בקרב אנשים עם הפרעות פסיכיאטריות גבוה לאין שיעור מבאוכלוסייה הכללית.

לצד היציבות הכלכלית, ההשתלבות בשוק התעסוקה מעניקה תחושת שייכות והשתלבות בקהילה, ובעיקר משמעות, תוך חיבור לזהות החברתית והאישית. היציאה לעבודה מפחיתה את הסיכוי להחמרה במצב הנפשי ולאשפוז ומצמצמת מאוד את מידת התלות באחר.

למרות התועלות הללו, יכולתם ורצונם לעבוד, רק 10% עד 24% מהם בעולם המערבי מצליחים לצאת לעבודה, מתוכם רק 15% מתפרנסים מעבודתם. זאת ועוד, אלו שנכנסים לשוק התעסוקה משתלבים לרוב בעבודה שלא תואמת את כישוריהם האישיים והם מוצאים עצמם נפלטים ממנה בתוך שבועות ספורים.

 

אי־התאמה

בישראל חיים כ־130,000 איש עם אבחנות פסיכיאטריות משמעותיות. כ־12% מהם שייכים לחברה הערבית, ויש להם מאפיינים ייחודיים, שבולטים במיוחד בשוק התעסוקה, ברמת התקשורת הבין־אישית, ביחס לסמכות ובדרכים ליצירת שותפות.

נוסף לכך, בקרב האוכלוסייה הזאת קיימות תפיסות שונות של ערכי עבודה ומוסר עבודה, בהקשר של קונפורמיות חברתיות ועמידה בנורמות חברתיות מקובלות, ושל מידת החשיבות של יצרנות והתקדמות בעבודה. עמדותיהם ביחס לעבודה מושפעות מסוגיות רחבות יותר של תפיסת מקום הדת, המשפחה והחברה בחיי הפרט. האיזון העדין בין מימוש הערכים התרבותיים אל מול הדרישות בשוק התעסוקה הופך עבורם למאתגר.

המצב מורכב אף יותר עבור קבוצות הנושאות מאפיינים ייחודיים נוספים כמו ערביי ירושלים החיים עם הפרעה פסיכיאטרית מתמשכת, שכן הם נחשבים למיעוט, הן מבחינה אתנית (15% מכלל האוכלוסייה הערבית בישראל) והן מבחינה בריאותית.

האוכלוסייה הזאת נאלצת להתמודד עם מורכבות כפולה ומכופלת של השתייכות למספר קבוצות מיעוט בעת ובעונה אחת. בעולם העבודה, ערבים בירושלים נמצאים בתחתית הפירמידה של שוק התעסוקה המקומי והארצי, עם אחוז האבטלה הגבוה ביותר בקרב האוכלוסייה הערבית בארץ.

אלו שכן עובדים מועסקים לרוב בעבודות כפיים ("צווארון כחול") או שירותים, ועושים בעיר את עיקר העבודות הבסיסיות והפיזיות שלא מצריכות הכשרה או השכלה. אנשים מהחברה הערבית בירושלים שחיים עם אבחנה פסיכיאטרית מתקשים אף יותר להשתלב בעבודה במצב הנתון, משום שחלק ניכר מהאפשרויות אינו תואמות את כישוריהם, יכולותיהם או צורכיהם.

הכלים הקיימים לסייע לאוכלוסייה זאת הם שירותי שיקום בריאות הנפש, הניתנים בישראל לאנשים שחיים עם אבחנות פסיכיאטריות משמעותיות מתוקף חוק שיקום חולי נפש בקהילה משנת 2000.

מספרם של מקבלי השיקום הפסיכיאטרי הערבים במחוז ירושלים נמוך במיוחד (380), אולי מפני ששירותי השיקום העומדים לרשותם מצומצם, ללא תחרות בין המסגרות, המקדמת את איכות השירות, תוך מחסור חמור באנשי מקצוע דוברי ערבית בטיפול ובשיקום הפסיכיאטרי.

לצד ההקשר התרבותי, השתלבות בשוק התעסוקה בקרב אנשים עם הפרעות פסיכיאטריות מושפעת גם מהסביבה הפיזית והארגונית של מקום העבודה. סביבת עבודה נאותה עם תנאים פיזיים מתאימים והזדמנויות לפרסונליזציה הם קריטיים לאיכויות התפקוד של העובד, למידת ההתמדה שלו ולתחושת השייכות. לא פחות חשובים הם גם היבטים ארגוניים שמתייחסים למידת הגמישות בשגרות העבודה כדי לאפשר ביטוי אישי, פתיחות לשינויים בעקבות צרכים אישיים ולמידת השליטה של האדם בעולם עבודתו אל מול תחושות לחץ וסטרס כללי.

במחקרים נרחבים שנערכו בעולם בקרב אוכלוסיות שמתמודדות עם אבחנות פסיכיאטריות נמצא כי כישורים חשיבתיים של האדם, יכולות מוטוריות ורגשיות של ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות עצמית הם גורמים המאפשרים הצלחה והתמדה במעגל העבודה.

 

בחירות מנותקות מהכישורים

כדי לבחון את ההשפעות התרבותיות ולמפות את הצרכים של ערביי ירושלים החיים עם הפרעות פסיכיאטריות, בדקנו במחקר ראשוני וייחודי את הקשרים בין המדדים השונים בהקשר של תעסוקה, הידועים מאוכלוסיות אחרות המתמודדות עם הפרעות פסיכיאטריות משמעותיות, בקרב אנשים מהחברה הערבית בירושלים המקבלים שירותי שיקום תעסוקתי.

ההשתתפות במחקר לא הייתה מובנת מאליה לנוכח הסטיגמה והתפיסות הקיימות בחברה הערבית, הן כלפי חשיפת ההתמודדות עם אבחנות בתחום בריאות הנפש והן כלפי תרומת המחקר. השתתפו בו מקבלי שירות שעבדו בשוק החופשי עם ליווי שיקומי אישי, לעתים ללא חשיפה של ההתמודדות בפני המעסיק, וכן עובדים במפעל שיקומי.

מתוצאות המחקר עולה כי למרות המבנה הסדור והמעוגן בתקנות של שירותי השיקום, שלפיו ישנו דירוג מוגדר של דרישות תפקודיות ושילוב של המשתקמים על פי הדירוג, הדבר לא התקיים בקרב החברה הערבית בירושלים.

המחקר לא מצא הבדל בין אלו שעובדים במפעל שיקומי לאלו שעובדים בשוק החופשי ביכולות קוגניטיביות, מוטוריות ורגשיות וגם ברמת התפקוד ושביעות רצון. הדבר מעיד כי הבחירות התעסוקתיות של האוכלוסייה הזאת לא היו קשורות בהכרח לכישורים וליכולתו של העובד לעמוד בדרישות המשרה.

המוטיבציות לבחירות תעסוקתיות באוכלוסייה זו שונות בחלקן מאלו של האוכלוסייה המערבית, והן נובעות בין היתר מאילוצים של אפשרויות והזדמנויות מצומצמות למציאת עבודה אחרת, מרצון או מצורך לעבוד בקרבת אנשים מהחברה הערבית, בשל פערים תרבותיים, קשיי שפה, או מהצורך הדחוף בכל סוג של הכנסה ועוד.

עוד עולה כי קשרים מבוססים היטב בין מדדי תפקוד במקום העבודה לבין יכולות קוגניטיביות, יכולות מוטוריות ויכולות רגשיות של תחושת מסוגלות עצמית לא מתקיימים באוכלוסייה זו.

נוסף לכך היה מעניין למצוא שדווקא אלו שיש להם משפחה הצליחו לתפקד טוב יותר בעבודה. כידוע, יחסים חברתיים במקום העבודה ונוכחות של אדם אחר משמעותי בעבודה חשובים לאיכותה. אך באופן שערורייתי, בקרב אוכלוסיית המחקר דווקא היעדר קשרים חברתיים ואחרים משמעותיים קידמו את רמת התפקוד שלהם בעבודה.

אפשר לשער שכאשר אדם לא חש שייכות חברתית ותמיכה, הוא מחפש להשיגן באמצעות השקעה ניכרת יותר בעבודה, מה שמביא לתוצרים טובים יותר ולהערכה גדולה יותר מצד המעסיק. אומנם להשקעה מרובה בעבודה בשל היעדר תמיכה חברתית יש תועלת בחברה המודרנית, אך יש לכך מחיר כבד עבור האדם במושגים של תחושת עול, לחץ ושביעות רצון נמוכים מהעבודה. כל אלו, בסופו של דבר, יקשו על השתלבות ארוכת טווח של האדם בשוק התעסוקה, למרות הישגיו בעיני המעסיק.

ממצא מעניין נוסף הוא היחס בין אחוזי המשרה לבין רמת התפקוד בעבודה. באופן מפתיע, ככל שאנשים עבדו באחוזי משרה גבוהים יותר, כך ירדה רמת התפקוד שלהם. אפשר אולי לשייך זאת לחשיבותן של המשפחה, הקהילה והדת בקרב החברה הערבית. עם זאת, נמצא כי שביעות הרצון ממקום העבודה דווקא עלתה ככל שאחוזי ההעסקה עולים ‒ מגמה שתואמת את האוכלוסייה המערבית.

בדומה לאוכלוסייה המערבית, מצאנו קשר בין התפקוד במקום העבודה לבין גיל פריצת המחלה: ככל שגיל הפריצה צעיר יותר, כך ישנו קושי רב יותר לתפקד בעבודה. נוסף לכך נמצא קשר בין שביעות רצונו של העובד לבין מסוגלות עצמית בעבודה ותחושת השליטה על העומס במקום העבודה.

תופעות אלו מוכרות לרבים מאיתנו. תחושות מסוגלות ושליטה מסייעות לנו רבות בהתמודדות יומיומית עם אתגרים במקום העבודה. בדומה לאוכלוסיות נוספות, מצאנו קשר בין איזון כללי בין עיסוקי החיים לבין תחושת שביעות רצון והיכולת לנהל שיתופי פעולה בעבודה. מה שמעלה צורך בהסתכלות כוללנית ונרחבת על האדם גם כשמדובר בתחום שיקום אחד ספציפי.

*****

ד"ר לנה ליפסקיה־וליקובסקי, ראש מעבדה השתתפות ובריאות הנפש, בית הספר לריפוי בעיסוק, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית.

סמאח ח'יר, בעלת תואר שני בריפוי ועיסוק, מרפאה בעיסוק – מתאמת סל שיקום במחוז ירושלים, משרד הבריאות.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook