fbpx

בחזרה לממשל הצבאי // יותם ירקוני

0

הרבה לפני ה'כיבוש' היה לנו את 'הממשל הצבאי'. 18 שנים הוא ניהל את חיי הערבים אזרחי ישראל. הם לא יכלו לזוז בלעדיו. עד שביטל אותו לוי אשכול במחי יד. קווים לדמותו של 'הממשל' ושל המאבק נגדו – במלאת 50 שנה להחלטה ההיסטורית לבטלו

________________________

נתחיל דווקא מהסוף.

ובסוף – לא קרה כלום. יום אחד זה פשוט נגמר. ככה. פוף. מלחמת אזרחים לא פרצה. השמים לא נפלו. כל האזהרות של בן־גוריון, כל ההפחדות של בכירי הממסד הביטחוני – הכול התאייד לו. היה כלא היה. כמו באג 2000. כמו הצונאמי המדיני. כמו הנשק להשמדה המונית של סדאם. כמו הדיבורים על מלחמה בקיץ, כל קיץ.

18 שנים שלט מנגנון הממשל הצבאי ברוב הערבים שנותרו בשטח מדינת ישראל לאחר מלחמת השחרור. הם אמנם קיבלו בהדרגה אזרחות מלאה מהמדינה וגם את הזכות להצביע בבחירות לכנסת, אבל מעמדם לא היה דומה לזה של האזרחים היהודים. כשרצו לצאת לבקר בכפר השכן, הם נזקקו לאישור המושל הצבאי. כשביקשו לצאת לעבוד בעיר הסמוכה, נזקקו לאישור המושל הצבאי. כשעשו זאת בלי אישור ונתפסו, הועמדו לדין. לעתים נקנסו, לעתים נאסרו, לעתים הוגלו. במקרים קיצוניים גם נורו למוות מבלי שהועמדו לדין (ולא רק בכפר קאסם). מערכת החינוך במגזר הערבי נשלטה באופן מוחלט בידי הממשל הצבאי, שלא לדבר על המערכת הפוליטית המקומית.

והכלכלית.

והתרבותית.

הממשל וסייעניו היו בכל מקום. אם החלטת להישאר בבית ביום העצמאות ולא לצאת לחגיגות – הממשל ידע. אם השתתפת בחתונה בכפר, שמעת את הזמר מבצע שיר לאומי־ערבי ולא ניסית לעצור זאת – הממשל ידע. אם הילד שלך בכיתה ג' קשקש בצבע על תמונת הרצל התלויה בכיתה – הממשל ידע. הממשל הצבאי ידע, והשתמש בכל מה שידע כדי להעניק אישורי תנועה או כדי לשלול אותם, לתת היתרי עבודה או למנוע אותם, לחתום על אישורי בנייה או לבטל אותם.

*********************

הנימוק להקמת ממשל צבאי שישלוט על המיעוט הערבי היה ביטחוני. ייתכן שגם היה בו היגיון רב, במציאות שנוצרה מיד בתום קרבות 1948. הוא גם היה חוקי, כמובן, ונשען על תקנות ההגנה לשעת חירום שתיקנו הבריטים עוד ב־1945. אבל עד מהרה חדר הממשל הצבאי לכל תחומי החיים האזרחיים של המיעוט הערבי והפך כלי שליטה פוליטי לכל דבר ועניין. כלי, שיותר מאשר היה נתון בידי המדינה, היה נתון בידי המפלגה. מפא"י. בידי ראש הממשלה ושר הביטחון הכמעט־כל־יכול דוד בן־גוריון, שסירב לוותר עליו, גם כשהיה ברור אפילו לגורמי הביטחון שהנזק שגורם הממשל עולה על תועלתו.

המאבק בקיומו היה ארוך ומגוון מאוד מבחינה פוליטית. גם אם לא תמיד שיתפו ביניהן פעולה, נאבקו בממשל גם חרות של מנחם בגין וגם מפ"ם של הקיבוצים. גם הקומוניסטים ממק"י וגם חלק מהביטחוניסטים של אחדות העבודה. גם אורי אבנרי מ'העולם הזה' וגם פרופ' מרטין בובר מהאוניברסיטה העברית. מן העבר השני ניצבו כל השנים מאחורי הממשל הצבאי מפא"י, המפד"ל ומפלגות הלוויין הערביות של מפלגת השלטון. כך עד 1966.

תהיה זו איוולת להסיק מסקנות ממקרה היסטורי אחד על מקרה היסטורי אחר. אין טעם להחיל את ההיגיון של שנות ה־50 וה־60 על ימינו אנו, או להפך. אבל אולי בכל זאת יש מה ללמוד מסיפור הממשל הצבאי ומביטולו. משהו על אקסיומות. על פחד. על סיבה ומסובב. על קדושת הביטחון ועל האופן שבו פוליטיקאים משתמשים בה להעצמת כוחם. על מאבקים דמוקרטיים, שמאחדים בין ימין ושמאל. על מה שהיה, על מה שיהיה, ועל מה שיכול היה להיות בין שני העמים החיים בארץ הזו.

"הערבים השמנים והמוזנחים"

עד 1906 דוד גרין (בן־גוריון) לא פגש ערבים. הוא נתקל בהם לראשונה בגיל 20, כשהאונייה הרוסית שלקחה אותו מאירופה לפלסטינה העות'מאנית עצרה בדרך בנמלי איסטנבול ואיזמיר. הרבה ערבים עלו וירדו. בן גוריון התפעל: "רושם טוב מאוד. כמעט כולם בעלי לב טוב, קלים להתרועע ולהתחבר עם איש". אבל כשירד ליבשה ביפו, התחלחל ממראה "הערבים השמנים והמוזנחים" בהם נתקל, וביקש לצאת עוד באותו יום לפתח תקווה. הוא שנא את יפו ואת הערבים המשכילים והלאומיים שלה. לימים חלם שהעיר כולה תטבע בים.

בהתחלה האמין בן־גוריון שהציונים יסתדרו יפה עם הפלאחים הערבים ועם הבדואים שחיו בארץ. הוא אפילו הוכיח במאמר מפורט ('לבירור מוצא הפלאחים') כי האיכרים הערבים הם לא פחות מאשר צאצאי העברים הקדמונים: רובם בעלי מוצא יהודי ש"בחרו בצוק העתים להתכחש לדתם ובלבד שלא ייעקרו מעל אדמתם".

עד לסוף שנות ה־20 עוד האמין שזכותם של הערבים על הארץ אינה פחותה מזכות היהודים. "בשום אופן ותנאים אין לפגוע בזכויות התושבים הללו. לא רצוי ולא ייתכן לנשל מן הארץ את תושביה הנוכחיים. לא זוהי תעודת הציונות", כתב. בשנים ההן החזיק בעמדות די מרקסיסטיות: הפועלים הערבים והפועלים היהודים שייכים לאותו מעמד, מעמד העובדים. יחד יהיה עליהם להילחם נגד האפנדים. "שתי הקהילות צריכות להתפתח זו בצד זו בשיתוף פעולה הדוק. אסור שאחת תתפתח על חשבון השנייה או שתשלוט בה", כתב.

גם כשפרצו בתחילת שנות ה־20 המאורעות בגליל, בירושלים וביפו, האשים בן־גוריון את האימפריאליסטים ואת בעלי הקרקעות, שהסיתו את הפלאחים נגד היהודים כיוון שהבינו שהציונים עומדים לשים קץ לעושק ולגזל ששררו בארץ. אחר כך זה עבר לו.

בסוף 1929 כבר הכיר בן־גוריון בקיומה של תנועה לאומית ערבית (פלסטינית), והבין שההתנגשות בינה לבין הציונות בלתי נמנעת. "הערבי בארץ ישראל לא צריך ולא יכול להיות ציוני. הוא לא יכול לרצות שהיהודים יהפכו לרוב. בזה הניגוד האמיתי, הניגוד הפוליטי בינינו ובין הערבים, אנו והם רוצים להיות רוב". החל מ־1937, מחשבתו לגבי עתידם של ערביי הארץ לא השתנתה. הם יצטרכו לעזוב, כך או אחרת, כדי שיהיה רוב יהודי. לבנו, עמוס, כתב על הצורך לגרש את הערבים כדי להקים מדינה ליהודים.

אחר כך הגיעה מלחמת העולם השנייה, ולאחריה החלו הבריטים בפירוק האימפריה שלהם, כולל המנדט על פלסטינה. האו"ם קיבל את תכנית החלוקה ב־1947, ובארץ פרצה מלחמה. בן־גוריון הכריז "מדינה יהודית", ובסוף המלחמה אכן יש בשטח המדינה הזו רוב יהודי מוצק. 80% מהערבים שחיו לפני המלחמה בשטח שהפך למדינה, היו לפליטים ברחבי המזרח התיכון. חלקם עזבו כי האמינו שיוכלו לחזור לבתיהם לאחר שהערבים ינצחו, חלקם ברחו בחיפזון, חלקם גורשו בידי היהודים באיומי נשק: בין 300 ל־400 כפרים התרוקנו, המרכזים המטרופוליניים ביפו ובחיפה נפגעו קשות, רוב האליטה הערבית נמחקה מן הארץ.

המלחמה נגמרה. המדינה עוד המשיכה להעביר כמה אלפי בדואים מהנגב לשטח ירדן ולחצי האי סיני, ופינתה כמה כפרים ערביים נוספים במרכז הארץ ובגליל. אבל טרנספר המוני לא בוצע עוד לאחר המלחמה, ובשטח המדינה נותרו 160 אלף ערבים, שהיוו כ־15% מאוכלוסיית ישראל. ועכשיו עלתה השאלה: מה לעזאזל עושים איתם?

 

זה לטובתם

חמישה ימים לאחר הכרזת העצמאות התכנסה מועצת המדינה הזמנית ונתנה תוקף חוקי לתקנות ההגנה לשעת חירום של הבריטים (שאגב תוקנו בזמנו נגד המחתרות והן בתוקף חוקי עד היום). המועצה קבעה כי קיים במדינה מצב חירום. זה היה נכון. המלחמה הייתה בעיצומה, ובמסגרת מצב החירום הוטל ממשל צבאי על אזורים מסוימים במדינה. ההיגיון היה ברור והיה לגביו קונצנזוס: האוכלוסייה הערבית איננה נאמנה למדינה והיא מהווה סיכון ביטחוני כי יש לה אינטרסים משותפים עם הערבים שמעבר לגבול.

מה הייתה מטרת הממשל הצבאי? הו. תלוי את מי שואלים. כלפי האזרחים הערבים ניסתה הממשלה להציג את הממשל הצבאי ככזה שמגן על ביטחונם. היועץ לענייני ערבים של ראש הממשלה כתב למושלים ש"יש להסביר ולומר כי נכבדים ערבים מתחום שלטונו של הממשל הצבאי הביעו את משאלתם כי הממשל יימשך לתועלת התושבים בתקופה זו". המושל הצבאי בעכו, לדוגמה, אמר למוח'תארים של כפרי הסביבה כי הממשל הכין תכניות לשיפור הבריאות, עזרה לחקלאים ופתיחת בתי ספר: "השלטון יפעל לטובת האוכלוסייה כולה, הנדרשת לגלות רצון טוב לפעולה משותפת. המושל נכון לשכוח את העבר ולראות את החיים זורמים כסדרם להבא".

לעומת זאת, לפי דו"ח שחיברה ועדת רטנר שמונתה ב־1956 לבדוק את הממשל הצבאי (והמליצה לממשלה להמשיכו), היו המטרות אחרות לגמרי: להרתיע את הערבים מפני הסתננות מהגבולות בחזרה לכפריהם הנטושים, להרתיע אותם מפני יצירת קשר עם האויב ומביצוע פעולות חבלה נגד יהודים, ולמנוע מהם להשתלט על שטחים שהיו מיועדים להתיישבות יהודית. עוד מצאה הוועדה כי יש צורך עליון להכיר את האוכלוסייה ולהטיל "ביקורת על האלמנטים הפעילים או העלולים להיות פעילים לעת מצוא". לפי יגאל אלון הייתה מטרה נוספת: להפריד בין האוכלוסייה הערבית לבין מתיישבים חדשים, בעיקר בינם לבין "אלה שבאו מגלויות ערב המרודות, הנוטרים איבה ורגשות נקם כלפי אחיהם של מדכאיהם הערבים".

והייתה המטרה הפוליטית. היא נחלקה לשניים: מצד אחד, אי־מתן רישיונות תנועה לפעילים ערבים הבטיח מניעה של התארגנות פוליטית ארצית; ומצד שני משטר הרישיונות והתלות המוחלטת של האזרחים הערבים בממשל הצבאי הביאו לנאמנות פוליטית מקסימלית של הערבים למפא"י ולמפלגות הלוויין הערביות שלה. הערבים אמנם קיבלו זכות הצבעה לכנסת, אבל לקראת מערכות הבחירות בשנות ה־50 דאגו אנשי הממשל הצבאי לדכא בכוח רשימות שלא היו מקובלות עליהם. לפי החוקרת ד"ר שרה אוסצקי־לזר, התופעה הזו הגיעה גם למקרים של שימוש בהגליית מועמדים שלא נראו לממשל. החוקר סברי ג'ריס סיפר על מקרה של בדואי מהגליל, שהוטל עליו עונש לשבת בצל עץ חרוב גדול במשך שישה חודשים מעלות החמה ועד שקיעתה.

אחרי בחירות 1955 פורסמו צווים שהרחיבו את השטחים הצבאיים הסגורים, פקידי מס הכנסה נכנסו לכפרים לבצע עיקולים, והמושלים הצבאיים מנעו רישיונות תנועה מאזרחים שלא הצביעו לרשימות של מפא"י. זה עבד. בעשור הראשון לקיום המדינה הערבים נעו בכמויות אדירות לקלפי, גם ללא אוטובוסים דמיוניים של עמותות שמאל. מבחינת הממשל הם הצביעו נכון.

.

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

 

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019

דברור ישיר // מאת אור הלר

אור הלר / 15/09/2019
סבך הקרבות בימין. מאת רועי לחמנוביץ

סבך הקרבות בימין // הטור של רועי לחמנוביץ'

רועי לחמנוביץ / 05/09/2019