העולם ההוא // ראיון עם אורי אבנרי // מאת נחמה דואק

0

"ביום שבו יציעו אותי לפרס ישראל אבין שהשתנה משהו במדינה. ואם להיות מעט לא צנוע, לא בטוח שהפרס ראוי לי"

 

אורי אבנרי ממשיך להאמין בחזון שתי המדינות גם כשהמציאות הולכת בכיוון הפוך; חובט בתקשורת ואומר שהיא שופר של השלטון; לא מתחרט על החלטתו לא להביא ילדים לעולם ולהתרכז בעשייה הציבורית; ובגיל 94 הוא הולך מדי יום לים, מביט על הכחול וחושב על החלום ושברו. ריאיון

 

נוף עוצר נשימה נשקף מדירתו של אורי אבנרי. ממזרח נפרשת תל אביב האורבנית על שלל מגדליה ההולכים ומיתמרים, תוך יצירת קו נוף חדש לעיר העברית הראשונה. ממערב מלבין מפרש באופק, בעומק הכחול של הים התיכון. אורי אבנרי, העיתונאי, הפובליציסט ופעיל השלום בן ה־94, מטה את ראשו לאחור, מעביר יד לבנה ומטופחת בשפעת שערו הלבן וצוחק צחוק נערי, משוחרר ורענן, נועץ בי את עיניו הכחולות שהסקרנות בהן לא נעלמה ואומר: "החיים מאירים. אין לי טענות. אני בסך הכל בן 94, והבריאות בסדר פחות או יותר".

העיתונאי, שבמשך 40 שנה עמד בראש השבועון 'העולם הזה', תוך שהוא מחולל מהפכה בעיתונות הישראלית שעד אז ינקה בעיקר מעטיני השלטון, מצביע על מדפי כוננית הספרים שמאחוריי. כרכים רבים של השבועון הסנסציוני שיצר וערך, לצד כרכים של האנציקלופדיה העברית. סוג של עולם שהולך ונכחד. על אחד המדפים צילום של אשתו המנוחה, רחל, וציור שלו חבוש תרבוש ומעשן נרגילה בעיר העתיקה בירושלים. כן, האיש שנפגש עם יאסר ערפאת כשזה היה עדיין אסור על פי חוק, ממשיך להאמין שהעוול שישראל עושה לפלסטינים עצום. שפתרון שתי המדינות הוא עדיין הפתרון היחיד. בהתייחסות צינית למאמר של הסופר א"ב יהושע, שהציע מודל של פדרציה כפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, הוא אומר: עם מי יעשו פדרציה? קודם צריך להקים מדינה ואז ללכת לרעיון האוטופי של פדרציה.

התקשורת הישראלית לא מקבלת ממנו ציון גבוה מדי. את עמדותיו הוא מעביר בטור שבועי שהוא מדוור בדיוור ישיר לאלפי עוקבים ברחבי הארץ והעולם בעברית, באנגלית ובגרמנית. מדי פעם כותב מאמר דעה לעיתון 'הארץ', שהוא העיתון היחיד שנחשב בעיניו. המבטא הגרמני עדיין ניכר בחיתוך דיבורו. קולו צלול. מוחו חד. עמדותיו נחרצות. העתיד מחכה לו.

 

– באיזה גיל עלית לארץ?

"ב־1933, כשהייתי בן עשר. מגרמניה".

– אתה אז נולדת בשם אחר.

"כן. בשם הלמוט אוסטרמן. את הלמוט החלפתי ליוסף, על שם סבי, כשהגענו לארץ. אבל ברגע שיכולתי חוקית, החלפתי לשם שחשבתי שהוא הכי עברי וצברי שיש – אורי אבנרי".

– אתה זוכר את השנים הראשונות של ילדותך בגרמניה?

"זוכר הכל מגיל שש ואילך. היו זמנים סוערים. הנאצים עלו לשלטון וחוויתי חצי שנה של משטר נאצי לפני שעזבנו. הייתי ילד יהודי יחיד בגימנסיה בעיר האנובר".

– במה זה בא לידי ביטוי?

"הייתי יהודי גרמני בבית ציוני. כשהוריי התחתנו ב־1913 הם קיבלו מתנה תעודה שנטעו לכבודם עץ ביער של קק"ל. היינו משפחה שמודעת ליהדותה. שמרנו על פסח, יום כיפור וראש השנה. אבא צם, אבל לא אכלנו כשר. כלומר, הייתי מודע היטב לעובדת היותי יהודי. מספר שבועות לאחר שהנאצים עלו לשלטון המחנך נכנס לכיתה ואמר 'הייל היטלר' במועל יד. בסוף היום הוא קרא לי אליו ואמר, 'אל תיקח ברצינות שום דבר. אדאג שהכל יהיה בסדר'".

– והיה בסדר?

"לא ממש. מבלי להשוות, אחד הסממנים של הנאציזם היה ריבוי של טקסים וימי זיכרון. בכל יום כזה כינסו את כל התלמידים באולם, נאמו נאומים ובסיום שרו את ההמנונים הלאומיים, עמדו דום במועל יד. אני עמדתי דום אבל לא הרמתי יד ולא שרתי. באחת הפעמים כמה חברים מהכיתה ניגשו אליי ואמרו שאם זה יקרה עוד פעם, ישברו לי את העצמות. אבא החליט לא לקחת סיכון, ארז את המשפחה, הביא איתו 1,000 פּוּנטים בריטיים, שהיו אז המון כסף, ויחד עם אמא ושלושת אחיי עזבנו. עלינו על אונייה שהפליגה לצרפת. ממרסיי, על האונייה 'ספינקס', שטנו לפלשתינה כשבדרך, לפני שעגנו ביפו, עצרנו באלכסנדריה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי ערבים, וכבר אז הם מאוד סקרנו אותי".

– זוכר את רגע הפגישה עם פלשתינה?

"כל דקה וכל רגע. עגנו מול יפו ובאו ערבים עם סירות גדולות ולקחו אותנו לחוף. בניגוד לתיאור של דוד בן־גוריון, ששנים קודם הגיע לארץ לאותו מקום וסיפר כמה נוראה הייתה הפגישה הראשונה שלו עם הערבים בני המקום, עבורי זו הייתה חגיגה. יפו הקסימה אותי. הקולות, הריחות, האנשים. הכל מאוד מצא חן בעיניי".

.

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.
רוצים לקבל את המגזין עד הבית? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

איור: עמרי כהן (omriku)

שתף