בשנות חייה הקצרות של מדינת ישראל, היו לא מעט רגעים שטלטלו את חיי האזרחים והציבו סימן שאלה בעניין אופייה ועתידה של המדינה: פרשת אלטלנה, שהביאה את המדינה שזה עתה הוקמה אל סיפה של מלחמת אחים; הקרב – המדמם ממש – סביב השילומים מגרמניה, שהוביל להסתערות אלימה על הכנסת; משפט אייכמן שהביא את היהודים הנרדפים לדרוש צדק ולהוציא אותו לפועל בעצמם; מלחמת יום הכיפורים שהנחיתה חבטה עמוקה בהיבריס הישראלי; המהפך הפוליטי של 77' שחידד את עומק השסע העדתי הקיים; מלחמת לבנון שחצתה את הארץ; הסכמי אוסלו שהובילו לקרע חסר תקדים בעם; רצח רבין שזעזע את אמות המוסר והצדק; ההתנתקות מעזה ומחלקים בשומרון ועוד.
בימים אלה נראה כי אנחנו עומדים בפני רגע נוסף מהסוג הזה, דרמטי לא פחות, ויש החשים שהרבה יותר, כאשר הפעם הדמוקרטיה הישראלית עצמה נמצאת בסכנה. אם יש דמות היסטורית שניסיונה הפוליטי והשלטוני יוכל לסייע למצוא היגיון ודרך להתמודד עם האתגר, הרי זהו מנחם בגין, ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל. אותו בגין שהיה על האלטלנה, שהוביל את המחאות נגד השילומים מגרמניה, שהחזיר את סיני למצרים בהסכם שלום, שנשא את ״נאום הצ׳חצ׳חים״, שהיה ראש הממשלה בזמן סערת מלחמת לבנון.
לא למלחמת אחים
״בחיים כל הדברים הטובים חולפים אך גם הדברים הרעים, גם הם חולפים״, הוא אומר, אולי מנסה להרגיע. ״כזה הוא עמנו. עַם הקצוות. עַם האמונה והכפירה; עַם הגבורה והפחדנות; עַם ההקרבה והאנוכיות; עַם הגדולה ועם השפלות; עַם אהבת החירות ו'מה יפית' לעבדות; עַם המוליד נביאים וסוקל אותם באבנים. בכוונות טובות סלולה הדרך, אם לא לגיהינום הרי לגן עדן של טיפשים״.
בחייך הפוליטיים חווית לא מעט על בשרך את השיח על מזרחים ואשכנזים, את ״ישראל השנייה״ כאנטי־תזה ל״ישראל הראשונה״. מה דעתך על מה שמתרחש כיום במדינה?
״היו ימים כאשר הייתה חלוקה לפרושים וצדוקים ועוד. קמו ימים כאשר הייתה חלוקה לחסידים ולמתנגדים, וגם המתנגדים היו חסידים מובהקים לדרך חיים מיוחדת. החלוקה הזאת שהשתרשה אצלנו, גם בדיבור, גם בכתב, ואף בחוק, איננה החלוקה ההיסטורית של עמנו. גם היא תוצאה של גלות. האם נגזר עלינו לשאת אותה ובה גם במדינתנו ובמולדתנו?
״הפרדוקס בתולדותינו בימים אלה הוא בזה שאנו מחלקים את עמנו מעיקרו לשני חלקים על פי מוצא משתי ארצות אשר עשו לנו בתקופה מסוימת את העוול הגדול ביותר. מדוע אנו צריכים להוסיף ולשאת את המעמסה הזאת? עלינו לעשות את הניסיון ואת המאמץ להשתחרר ממנה… פעם צריך עם, המחדש את ימיו במולדתו, לעשות ניסיון להשתחרר מכל השגרות האלה. כאשר היינו בארצות נכר, היו אומרים שיש הבדל בין גורלו של גוי לבין גורלו של יהודי… הנעביר מנהג אנטישמי זה לארצנו? באנו הנה להקים אומה מלוכדת, עם אחד״.
עם אחד? נראה יותר שאנחנו על סף מלחמת אזרחים, של כולם נגד כולם.
״עוד רבים המעשים הנוראים שנעשו בימים ההם ועלולה הייתה לפרוץ מלחמה פנימית ולא הייתה מלחמת אחים הדדית בישראל… לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער. יש עוד נוער בישראל. לא, אין הנוער הזה רוצה מלחמות, אין הוא רוצה קרבות, אין הוא רוצה למות; הוא רוצה לחיות, יש לו זכות לחיות״.
דבריך מעוררים השראה, אבל קשה למצוא מכנה משותף בימים אלה. מה לדעתך עלינו לעשות כשחילוקי הדעות מאיימים על קשרי חברות ומשפחה? כשאזרחים רבים מפגינים ברחובות ואזרחים אחרים מזלזלים במחאתם?
״ייתכן מאוד שיש מי שמסית; ייתכן. אבל אנשים אינם שוכבים על מדרכות במשך ימים ולילות כשלא כואב להם, כשאין להם זעקה כנה בלב. כך אנו מאמינים. עלינו לקבל אותם באהבה, לקרבם ולא להרחיקם, להכניסם לתוך ליבותינו ולא רק לתוך בתינו, ולא לפגוע ברגשותיהם, לא לתת להם טעמים של תחושת אפליה, ולא מניע להכרת קיפוח. זאת חובתנו. בימים אלה עלינו לקרב רחוקים; ודאי שאסור לנו להרחיק קרובים. הרי יהודים הם, אחינו המה. לא רק דם מדמנו – נפש מנפשנו הלאומית״.
בסופו של דבר זוהי מחלוקת פוליטית. במחנה שממנו אתה מגיע, יש הטוענים כי מהות הדמוקרטיה היא ״הרוב קובע״, ויש לאפשר לרוב לשלוט ללא מצרים.
״האמת אינה תלויה בכוח והצדק אינו צמוד לרוב. יש בעיות מוסריות בקרב עמנו. הן טובעות חותמן ומטילות צילן על העבודה, פריונה, הפסקותיה, סכסוכיה; על הירידה תרתי־משמע; על ההשכלה ושלילתה; על החינוך והיעדרו; על היחסים שבין אדם לחברו. אנחנו איננו מקבלים את הדעה הרשמית־למחצה, ששמענו בימי כהונתה של הכנסת השלישית, לפיה מדינה נותנת זכויות ומדינה זכאית ליטול זכויות. אנחנו מאמינים שישנן זכויות לאדם, הקודמות לצורת החיים האנושית ששמה מדינה. לא אנו באים לשלול מאחרים את זכויותיהם, כי אם אחרים באים לשלול מאיתנו את זכויותינו. אם תפנו למילון הקלסי ותחפשו את המילה 'בריון' – תקראו אדם המתאכזר למתנגדיו. אם זהו הפירוש – יש בריונים רבים בחלונות הגבוהים של הממשלה.
״יש בחוקה האמריקנית תיקון שנתקבל בשנת 1791, וזהו תיקון מספר א'. שם נאמר בין השאר: ׳הקונגרס לא יחוקק שום חוק הבא להגביל את חופש הדיבור או את חופש העיתונות או את זכותו של העם להתכנס בשלווה׳. יש להקדיש תשומת לב לביטוי ׳הקונגרס לא יחוקק שום חוק…'. זו ערובה מוחלטת שניתנת על ידי בית הנבחרים לאזרחי הארץ ההיא בקשר לזכויות המיוחדות שלהם. אפילו לא רוב של שני שלישים, בוודאי לא רוב רגיל, אפילו לא רוב של שלושת רבעי הבית התחתון, אפילו לא רוב מיוחד של שני הבתים, אלא נאמר: הקונגרס כולו לא יחוקק שום חוק שיש בו משום הגבלה של חופש הביטוי בכתב או בעל פה וגו'. אני מייעץ לכם להתבונן ב'אמנדמנט' הזה שנתקבל בראשית קיומה של חוקת ארצות הברית על ידי אבות הרפובליקה. כנראה יש בכך איזו חכמה גדולה, אם בית הנבחרים מרצונו החופשי בא להגביל את סמכויותיו.
״טעות היא לחשוב ששלטון־עם, או בלעז – "דמוקרטיה" – מתבטא רק בזה שיש רוב ומיעוט. ודאי שהרוב מכריע והמיעוט מקבל את דעתו גם אם הוא מוחה, אך הוא פונה אל העם, ובאחד הימים המיעוט נהפך לרוב והרוב למיעוט וחוזר חלילה. זהו הצד הפורמלי בשלטון־עם. אבל שלטון־עם חייב להיות מתמיד; פירוש הדבר שאין הוא בלתי־מוגבל. גם אם הוא נבחר, איננו יכול להיות שלטון בלתי־מוגבל, והוא מודיע שלא יהיה בלתי־מוגבל. הוא מרצונו החופשי מגביל את עצמו״.
זו עמדה אמיצה, אבל רבים במחנה שנמצא כעת בשלטון מפחדים להביע את התנגדותם למהלכים שמתרחשים מול עינינו, מחשש שייענשו.
"איזה מין ביטוי זה 'להעניש'? האם אנחנו מדינת ואסאלים? האם אנחנו רפובליקת בננות? האם אנחנו ילדים בני 14, שאם אינם מתנהגים יפה נותנים להם פליק על האצבעות? אני מוחה על עצם המונח 'הענשה'. אני באתי מן המחתרת הלוחמת. אני לא מפחד מפני אף אחד… אנחנו ראינו את המוות לעינינו כל יום. עיקרה של חירות הוא חירות מפחד, כי הפחד הוא שליט לא פחות איום מכפי שהוא נסתר.
״האנושות עוד לא המציאה שום דרך אחרת, כיצד להכריע בין דעותיהם השונות, המנוגדות, המתנגשות של אנשים חופשיים. שתי אפשרויות אחרות הן: חוסר כל הכרעה, אנרכיה בלעז, או הכרעת יחיד, דיקטטורה בלעז, האפשרות האחת היא הרסנית, השנייה דורסנית. את האנרכיה ידחה כל אדם נבון; בדיקטטורה יבחל כל אדם חופשי. התבונה והחירות כאחת מחייבות בדרך כלל את הכרעת הרוב, בתנאי שהרוב יכבד את זכויות המיעוט, לרבות זכותו העיקרית: להיות לרוב. אולם כל אלה הטוענים כי אם, באין אפשרות אחרת ניתן לרוב להכריע, משמע שהרוב צודק, אינם מוכיחים אלא את בורותם, או את שאיפתם ל'דיקטטורה של הרוב', שגם היא כמובן, אפשרית הרסנית ודורסנית.
״הצדק אינו שוכן בקרב המספרים הרבים; לעיתים הוא בוחר לו את משכנו דווקא בקרב המיעוט הדל… עתה ניתן גם לעמנו לחזות מבשרו, כי 'רוב' אין פירושו 'צדק', כי ביער של ידיים לאו דווקא צומחים עצי האמת".
״המשפט איננו אויב״
בגין, יוכל לדקלם זאת כל ליכודניק הגון, האמין מאוד בממלכה ובמערכת המשפט, והקפיד על עצמאותה מתוך תפיסת עולם דמוקרטית של בלמים ואיזונים. כיום, נראה כי הממשלה שבה יושבים יורשיו לכאורה, מבקשת לעצמה כוח בלתי־מוגבל, ומנסה בעצמה לחוקק חוקים עוקפי חוק.
״זוהי המצאה רעה מאוד״, אומר בגין. ״צריך לדעת שלפעמים שר, הממונה על ביצוע החוק, מתקין תקנות העומדות בניגוד לתוכן החוק, ואז מתכנסת ועדת החוקה, חוק ומשפט, ומבקשת ממנו לשנות תקנות אלו. מי לכפנו יתקע שראש הממשלה, האחראי לביצוע, לא יתקין תקנות העומדות אפילו בניגוד לחוק זה? איך נדע לדרוש ביטולן? איזה מופת אתם נותנים לאזרחים מבחינת כיבוד החוק, הרוח שבו והאות הכתובה שלו? היו ציניקנים שהיו טוענים בשם עורכי דין מסוג מסוים שהחוק נוצר כדי לעקוף אותו. מעולם לא שמענו שממשלה תיתן דוגמה לאזרחים כיצד עוקפים חוק.
״בממשלה יש ללמוד אחת ולתמיד כי בתחבולות משתמשים נגד אויב, והמשפט איננו אויב, ועורך דין – שליחו של אדם – איננו אויב. בפניהם צריכה ממשלה המכבדת חוק ומשפט להתייצב בראש מורם ובלב טהור ובידיים נקיות; ובמקרה זה ידה של הממשלה נטויה, אבל לא נקייה. הבאתם את המדינה הזאת שקמה בידי לוחמים, מורדים ומגינים, עד לעברי פי פחת, ואם תמשיכו בכך, תובילו את העם תהומה. אינכם יכולים לאחוז בחבל, שתחילתו על סף התהום וסופו בתחתית התהום, בשני ראשיו״.
לא מעט קולות טוענים כי הכול היה יכול להיות הרבה יותר טוב אילו היו מקימי המדינה, ואתה בהם, כותבים חוקה למדינת ישראל שמסדירה את כל הדברים שכיום, 75 שנה לאחר מכן, מאיימים על עצם קיומנו.
״למה אין לנו חוקה? משום מה לא הובא ואין עדיין סיכויים שיובא לפנינו, מסמך משפטי אחיד שלם, שיגדיר ויסדיר את סמכויותיהן של הרשויות הממלכתיות, את מידת ההפרדה ביניהן, את השפעת הגומלין שלהן, את זכויותיו של האזרח ואת חובותיו… אני משוכנע שיבוא יום ותיבחר על ידי עמנו ממשלה אשר תקיים את ההבטחה הראשונה שניתנה לעם עִם קום המדינה, לאמור: לבחור באספה מכוננת שתפקידה העיקרי בכל מדינה שקמה לתחייה הוא לתת חוקה לעם, ותתקבלנה הערובות התחיקתיות לחירות האזרח ולחירות העם כולו״.
מדינות שונות בעולם קוראות לממשלה לעצור ולשקול היטב את הצעדים הבאים שעלולים לסכן את הצביון הדמוקרטי שלנו. יש הטוענים נגדן כי הן לא מבינות לעומק את הנעשה בישראל.
״מדוע לא תקשיבו לקול האזהרה? הבאמת כל העולם כולו טועה, ורק ממשלת ישראל לא תעשה שום משגה, לא תודה במשגה? במילון שלכם המילים 'משגה', 'כישלון' בכלל אינן מופיעות?״.
יש משהו בדבריך. מה יקרה לדעתך אם בעקבות השינויים השלטוניים לא יהיו עוד מעצורים ובלמים משפטיים להחלטות הממשלה על האזרחים?
״מבחינה זו השמיע אזהרה אחד מגדולי הוגי הדעות, המילטון, שאמר: ׳ריכוז כל הסמכויות – התחיקתית, המבצעת והמשפטית – באותן הידיים, בין שהן ידיו של איש אחד, בין שהן ידיים של מעטים ובין שהן ידיים של רבים, בין שהוא בא בירושה ובין כתוצאה של מינוי עצמי, ובין בעקבות בחירות – בכל המקרים האלה ריכוז כזה אפשר לציינו בצדק כעצם ההגדרה של עריצות׳.
״מה המצב אצלנו? הממשלה, יותר משהכנסת מפקחת עליה, היא מפקחת על הרוב שבתוכה; על פי חוקי החירום יש לממשלה גם סמכויות משפטיות. אם תיקחו את כל הגורמים האלה יחד, הרי בחשבון סופי תבואו לידי מסקנה שאליה הגיע המילטון: אף אם יש רוב, והרוב נבחר, אלא שקיים ריכוז כל הסמכויות – התחיקתית, המבצעת והמשפטית – הרי זה כעצם ההגדרה של עריצות.
״חייב העם, אם הוא בוחר בחירות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר משהוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו. את זאת אפשר להשיג רק בדרך של ׳עליונות המשפט׳. כלומר מתן סמכות לחבר שופטים לבטל את תוקפו של חוק, הנוגד את חוק היסוד, הסותר את החירויות האזרחיות״.
אבל הרוב…
״הדמגוג, כל עוד יש לו רוב, רוצה להבטיח לו ולעצמו יד חופשית. הוא אינו רוצה להעלות על הדעת שבאחד הימים הוא יהיה במיעוט. הוא חוטף, ואיננו רוצה שום יסודות קבועים. ואילו המדינאי יודע שרוב ומיעוט במדינה מתחלפים ומשתנים. בהיותו במיעוט הוא מקבל את דין הרוב, אבל הוא יודע שהוא זכאי לתבוע לעצמו זכויות מסוימות. הוא מוכן לקבל אותן מתוך הנחה שכאשר יהיה הוא ברוב, ייתן אותן הזכויות למיעוט. זהו ההבדל ביחס לחוקה בין שני הטיפוסים האלה.
״גדולה מסכנת טשטוש התחומים בין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת, היא הסכנה של ביטול התחומים בין הרשות המבצעת לבין הרשות השופטת. המשפט הבלתי־תלוי הוא למעשה המבצר האחרון של חירות האדם בימינו. כל עוד מבצר זה קיים יש תוחלת להדיפת הגל העכור; בנפול מבצר המשפט, אין עוד מציל לאדם הנשחק בין אבני הריחיים של השררה״.
״מתגאים בבית המשפט״
במילים אחרות, בדבריו של בגין אנו רואים בעצם אזהרה מפני מצב שבו השלטון יהפוך למעשה לשלטון דיקטטורי, וכתוצאה מפירוק מערכת המשפט וההשתלטות עליה, גם האזרח הקטן לא יקבל משפט צדק.
״אנחנו מאמינים בעליונות המשפט, וסומכים על בית המשפט״, אומר בגין. ״לפי הכרתנו, עוד לא נולד האדם אשר מותר לחסום בפניו את הדרך למשפט, יהיה אשר יהיה ויפשע כפי שיפשע. אולם האווירה הנוחה הזאת איננה הצדקה בשביל הממשלה שעשתה מעשה שלא ייעשה, ומהו? היא חסמה בפני אדם את הדרך למשפט, זה המעשה החמור ביותר שנעשה מבחינת מדינת משפט. אנחנו מתגאים בבית המשפט שלנו; אנחנו סומכים על בית המשפט שלנו. אין בו כל הערובות לעשיית צדק, ובכל זאת המדובר הוא בשופט. הוא נשבע בשבתו על כס המשפט לשפוט את העם משפט צדק, לא להטות משפט, לא להכיר פנים, אנחנו סומכים על השבועה.
״אולי שר המשפטים סומך על השר הממונה שלו; אני רוצה לומר לו במפורש שאנחנו איננו סומכים על השר הזה ולא על שיקוליו. הוא נשבע שבועה אחרת לגמרי, הוא מתחייב לקיים את חוקי הכנסת, וכפי שידוע לשר המשפטים לשעבר, לא תמיד הצהרה זו מתקיימת הלכה למעשה. המדובר הוא במשפט, ושר המשפטים לשעבר ודאי יסכים אתי אם אומר, שיש אבחנה מהותית, חמורה מאוד, בין הצהרת אמונים בכנסת לקיים חוקי המדינה בכללותם לבין שבועה לשפוט את העם משפט צדק ולא להכיר פנים. אני חושב שהשר מסוגל מאד להכיר פנים. מכל מקום, להווי ידוע שאנחנו איננו סומכים על שיקוליו ולא על חוסר משוא־פנים שלו, ואיננו בטוחים שלא ישתמש במושג הזה ׳ביטחון המדינה׳ כדי להתיר פעולות כאלה ואחרות.
״עליונות המשפט תתבטא בכך, שלחבר שופטים בלתי־תלויים תוענק לא רק הסמכות לקבוע, במקרה של תלונה, את חוקיותה או צדקתה של פקודה או תקנה אדמיניסטרטיבית מטעם מוסדות השלטון המבצע, אלא גם הסמכות לחרוץ משפט, במקרה של קובלנה, האם החוקים המתקבלים על ידי בית הנבחרים… מתאימים לחוק היסוד או סותרים את זכויות האזרח שנקבעו בו״.
״כאדם חופשי, המאמין כי החירות אינה ניתנת לחלוקה, לא אוותר על הזכות האנושית לעמוד על כל תופעה המסכנת את חירות האדם. אם הממשלה מנסה לרמות את האזרחים, האזרחים מרמים את הממשלה״.
מי לדעתך יכול לעצור את מחול השדים הזה לפני שיהיה מאוחר מדי?
״מבחינה זו המופת הניתן על ידי ההנהגה הלאומית הוא לא רק משפיע, הוא גם מכריע. והבעיה היא איזה הוא המופת הניתן על ידי הממשלה. היא החלה בהתקלסות ברצונו של הבוחר ובהכרעתו, בעקיפה ערמומית של החוק החירות, בערעור היסודות של המשטר הפרלמנטרי, בהנחלת ביזיון לבית הנבחרים״.
מר בגין, אתה השראה אמיתית. לצערי אני לא רואה אנשים בעלי חזון וראייה מעמיקה כשלך מגיעים לכנסת ישראל היום. להפך, הולך ופוחת הדור, ובלי להזכיר שמות, זה לא נראה טוב.
״עוד נגיע לימים גדולים! עוד נחיה במדינה המבוססת על חירות וצדק, עוד נראה בנחמת ציון המשוחררת״.
טקסט זה נערך והורכב מחדש על ידי המחברת מתוך כתבי בגין, זיכרונותיו, ספריו ונאומיו.
