ריאיון רק נשמע – או נראה – פשוט. למעשה, זו אחת המלאכות התקשורתיות המורכבות ביותר. גיחכנו לא מעט על לארי קינג המנוח, על הסגנון הירחמיאלי שלו, אבל הוא היה אחד הגדולים. איך יודעים? רצו לצפות בו. במשך עשורים. הוא חצה עידנים ונותר רלוונטי. לא קל לשאול את השאלות הנכונות. לא פשוט לגרום לאדם הנשאל להוציא מעצמו משהו בעל ערך. ריאיון הוא נהיגה מהירה על דרך המוות הצרה והעקלקלה. מימין הר הפטפטת המרסקת, משמאל תהום השעמום הממית. רוב האנשים שלא במקצוע, וגם רבים מאלה שמסתובבים שם, ינהלו את הראיונות שלהם לא רחוק ממרחב הדיאלוג הטלפוני שהפגינה אורנה בנאי בתור "לימור": אז מה? אה? ומה ככה? וואלה.
קיימות שתי גישות מוצא עקרוניות לכל ריאיון. הן קוטביות לחלוטין, ושתיהן נכונות. זה עניין של בחירה, אופי המראיין, הנסיבות. המראיינים מתחלקים בין אלה שלעולם לא שואלים בלי לדעת מראש את התשובה, ובין אלה שלוקחים את המרואיין שלהם למחוזות הרפתקה חדשים. הריאיון כטיול משותף בארץ חדשה. ג'יימס ליפטון מ'הסטודיו למשחק' היה מתכונן חודשים לכל ריאיון. כאשר שאל – והפתיע – תמיד ידע מה תהיה התשובה. ירון לונדון, אצלנו, עבד הפוך. בוא נתחיל לדבר, ונראה מה ייצא. שניהם מעולים. שתי הגישות עובדות.
אולי לא שמתם לב, אבל שלושת הערוצים הגדולים כאן הפכו לערוצי אקטואליה. להוציא את משבצת הפריים עם הריאליטי והמטבחים, רוב היום מוקדש לענייני היום, השעה והדקה. תוכניות הבוקר, הצהריים, אחר הצהריים, ערב, חדשות, אחרי החדשות, והלייט. זה די זול, יחסית. הפקת דרמה עולה הרבה יותר. אפילו שעשועונים. באקטואליה המרואיינים באים בחינם, והרוב קורה באולפן.
וכאן, באולפנים האינסופיים האלה, עם הפוליטיקאים שנכנסים ויוצאים מדלתות של מפלגות ואולפנים כמו בקומדיות של מולייר, נולדה סוגת ריאיון חדשה לגמרי. למה להזכיר שמות, כמעט כולם עובדים ככה. אין זמן לתחקירי עומק, אין תקציב, וגם אין צורך. יודעים מה מיקי זוהר יאמר, מה בני גנץ יגיד, מה לא תחדש יפעת שאשא־ביטון. כל מה שנותר לעשות, כדי לגרום איזו אשליה של עניין, הוא יצירת תחושה שהנה־הנה, המרואיין מועד, פולט שטות, ואם יהיה לנו מזל, מבצע התאבדות מול המצלמה.
זה לא קורה. פעם בכמה שנים מתרחש משהו דמוי נס טלוויזיוני כזה, כאשר נתניהו נוחת עייף ומותש מטיסה, ונתקל בעיתונאית חכמה ומיומנת. המפגש בין ביבי לקרן מרציאנו הוא היוצא מהכלל הנדיר, שמראה איך דברים צריכים להיות. בשאר הפעמים אנחנו נתקלים באותו מופע. הליין אפ יושב למראיין ממש בתוך המוח, באמצעות האוזניות שמחדירות לו את הנחיות העורך ודוחקות בו לסיים, אין זמן, עוברים למרואיין הבא.
אז הם מנסים להמעיד. הם מעלים על הפרצוף חיוך מיתמם וזדוני, ויורים. "למה אומרים שאי אפשר לסמוך עליך?" המרואיינים, אלא אם כן זה נפתלי בנט, לא נופלים בפח. הם יודעים שתכף הריאיון מסתיים. עכשיו כולם מטווחים את המרואיינים באותה תחמושת. שוב בחירות של סקרים, צירופים ומשחקי קואליציות. הנה, חוטי התיל הממעיד: עם מי תשב? ותחתיו? תיקח אותו אליך? אף אחד לא יענה באמת. אף לא יאמר את האמת. אף אחד גם לא יכול לדעת. הראיונות האלה עושים עוול למקצוע. הם לא מנהירים את המציאות לצופים. הם מערפלים לו אותה עוד יותר. הם לא מקרבים את הצופה אל ההחלטה. המבוכה רק גוברת. גם הפעם זה לא ייגמר. אולי בסיבוב החמישי. או השישי. בסוף מתרגלים לזה, כמו לסגרים.
–
- החשבון והנפש // הטור של יונתן שם-אור
- כשהעצלנים התאמצו // התקשורת והיסטריית הבחירות הרביעיות // הטור של יונתן שם-אור
- טיק תקשורת // הטור של שי גולדן
