fbpx

אידיאולוגיה אאוט // הטור של ירון דקל

בין מאבקים על מיקום ברשימה לקטטות סביב נתניהו, שום מקום לחינוך, בריאות ואפילו ויכוח מדיני אמיתי

0

60 שנה חלפו מאז פרסם הסוציולוג דניאל בל את ספרו 'קץ האידיאולוגיה'. הספר, שנכתב בשיאה של המלחמה הקרה בין המעצמות, חזה את הוויתור על האידיאולוגיות הגדולות ככוח המניע בחברה, והוא נתפס כביקורת בעיקר על המרקסיזם.

למעלה מחצי מאה עברה, ורוחו של בל עדיין מנשבת מעל הפוליטיקה הישראלית. הטירוף שאחז במערכת הפוליטית – מימין ומשמאל – ערב סגירת הרשימות לכנסת ה־23, הבליט שוב את התופעה המצערת. הנושא הבוער שמטריף חלק ניכר מהפוליטיקאים הוא אחד: המיקום ברשימה. הנושא שעליו מתקוטטים מאז הוא חסינות. ושוב נדחקים לקרן זווית הפתרונות לבעיות הבוערות שאיתם מתמודדת החברה הישראלית.

לכאורה, תוכנית טראמפ יכלה להיות מנוף לדיון רציני בשאלת הגבולות ובסוגיה הפלסטינית. אבל השחקנים הראשיים בורחים מהדיון הזה כמו מאש, ומצליחים להישאר ברמת חילופי האשמות שגרתיים

בחדרי הדיונים בשיח על הקמת 'ימינה' (זמן לא רב אחרי שפורקה, היא שבה לתחייה) עסקו באינטנסיביות במיקומים ברשימה. איזה מקום יוצע לרב רפי, ומה יהיה מעמדה של איילת שקד (שמדלגת בקלילות מַרשימה ממפלגה למפלגה) ברשימה המאוחדת. לא היה שם באמת דיון על צביונה של הציונות הדתית בבחירות האלה. לא נשאלה השאלה איך תקרת הזכוכית היא שבעה מנדטים? לשר נפתלי בנט דווקא היו כוונות כאלה. הוא רצה לייצר שיח דתי־ליברלי. אבל הפחד מאחוז החסימה חייב אותו להתפשר. והכיסאולוגיה שבה למרכז הבמה.

גם בדיונים שקיימו חברי הכנסת עמיר פרץ וניצן הורוביץ על איחוד העבודה ומרצ דיברו על המקומות ברשימה. שעות על גבי שעות עסקו במפתח לחיבור בין שלושת המרכיבים שלה – העבודה, ח"כ אורלי לוי־אבקסיס ומרצ (ואיך להיפרד באלגנטיות מסתיו שפיר, שעלתה לכולם על העצבים). היה ברור שאחוז החסימה הגבוה בישראל מחייב פשרות. מה עם האידיאולוגיה? כבר יסתדרו. ממילא כולם עסקו בשבועות ההם בסקרי דעת קהל, או במהלכי ראש הממשלה לנסות לזכות בחסינות מפני העמדה לדין.

את המסמר הסופי בארונה של הדעה תקע ח"כ גדי יברקן, שערק מכחול לבן לליכוד. הפשטות שבה זה נעשה, המהירות שבה יכול חבר כנסת להיות במפלגת האופוזיציה הראשית יום אחד, ובליכוד למחרת, הבליטה עד כמה העולם הפוליטי שלנו שקוע במדמנה של "אכול ושתה כי מחר נמות", כי ממילא לדעה אין שום חשיבות.

——

הפצצה שהטיל הנשיא טראמפ, שלאחר שנתיים של עיכובים פרסם את תוכנית השלום שלו, לא שינתה את המצב למרבה הצער (תוכנית שמשום מה זכתה לכינוי המפוצץ 'תוכנית המאה', למרות שהיא האחרונה בשרשרת תוכניות של ממשלים קודמים שניסו, והמתווים שהציעו כבר מזמן מעלים אבק. התקשורת, שקנתה בלי קושי את המונח "התנתקות" של שרון, ו"פעימות" של רבין, מיהרה לאמץ את הטרמינולוגיה של טראמפ.)

לכאורה, התוכנית יכלה להיות מנוף לדיון רציני בשאלת הגבולות ובסוגיה הפלסטינית. אבל השחקנים הראשיים בורחים מהדיון הזה כמו מאש ומצליחים להישאר ברמת חילופי האשמות שגרתיים, בתחרות מי יספח את בקעת הירדן באופן המיטבי. נתניהו, שהקפיד משך שנותיו כראש ממשלה שלא לשרטט את חזונו איך ייראו גבולותיה העתידיים של ישראל, ומה יקרה בסופו של יום עם הפלסטינים, קיבל חיזוק מיו"ר כחול לבן בני גנץ. אין כמו גנץ לדעת שבנושא המדיני הוא יושב על כרעי תרנגולת, ואין כמעט מה שמחבר בין החזון המדיני של עפר שלח ויעל גרמן לזה של צביקה האוזר ויועז הנדל. גרמן האומללה, שנתנה ריאיון אחד שבו ציינה את המילה "התנתקות" כחלק ממצע כחול לבן (היא לא), הורחקה מיד מהמיקרופונים. דיון מהותי, רציני, עלול לחשוף את כחול לבן לדימוי שמאלני, ובבחירות האלה פניה לבוחרי הימין. שהשמאלנים יצביעו מצידה לעבודה־גשר־מרצ.

אחרי שחשף טראמפ את תוכניתו, עסקו במפלגות הגדולות במאמץ להביך זו את זו. נתניהו רצה לספר, ולאלץ את גנץ להצביע בעד או נגד. ואילו גנץ הכריז שיביא את התוכנית כולה לכנסת, כדי לאלץ את נתניהו להצביע בעד או נגד מדינה פלסטינית בתום התהליך.

התופעה הזו אינה חדשה, ואין טעם לדוש בשאלה מי אשם בה. פוליטיקאים שמופיעים בחוגי בית מספרים בהתפעלות איך הם נשאלים שוב ושוב על מצוקת מערכת הבריאות, על הפקקים בכבישים ועל יוקר המחיה. התקשורת מצידה ממשיכה לראיין את הפוליטיקאים בלי סוף על הקטטות בכנסת סביב סוגיית החסינות. שר התקשורת דוד אמסלם, אחד הבולטים שבמרואיינים בין שרי הליכוד, כמעט שלא נשאל מאז מונה לשר שאלות בענייני משרדו. גם שרת התרבות מירי רגב, הקולנית שבין השרים, כבר מזמן לא מדברת על ענייני משרדה. בין אם התקשורת עייפה מלנסות, ובין אם איבדה עניין, נשארנו רק עם הקטטות הפוליטיות. אידיאולוגיה היא כבר מזמן אאוט.

 

בהיעדר שכפ"ץ מתון

הצפי הוא שבכנסת הבאה יהיו רק שמונה מפלגות: הליכוד, כחול לבן, ימינה, ישראל ביתנו, העבודה־גשר־מרצ, ש"ס, יהדות התורה והרשימה המשותפת. לבוחרים הימניים ולאלה שמשמאל יש שתיים או שלוש אופציות, ותו לא. לגנץ יש חגורה אחת משמאלו, ולנתניהו חגורה אחת מימינו. אין כבר מפלגת לשון מאזניים.

מרגע שח"כ אביגדור ליברמן הבהיר שפניו להחלפתו של בנימין נתניהו, ויפה שעה אחת קודם, הוא התייצב במחנה האופוזיציה (לעיתים אפילו בראשו). מרגע שנפתלי בנט קיבל את משרד הביטחון, הוא התייצב בגאון בתמיכתו בראש הממשלה ובנאמנותו ל"בלוק". פעם היו החרדים לשון המאזניים. בשנה האחרונה נדמה היה שאביגדור ליברמן נכנס לנעליהם בחדווה.

אבל בסיבוב השלישי של הבחירות, גם מפלגת לשון המאזניים נעלמה לחלוטין. ראש הממשלה, הבקי והמנוסה ברזי הפוליטיקה, לא השכיל לייצר אלטרנטיבה מתונה שתקלוט את הקולות של הימניים שמאסו בו. מפלגה דמוית כליא־הברק הפוליטי כדוגמת 'כולנו' של משה כחלון ב־2015. זו הייתה פלטפורמה מצוינת ל־315 אלף איש שהאמינו בכחלון. מיד אחרי הבחירות לקח שר האוצר היוצא את עשרת המנדטים שלו, והבטיח לנתניהו רוב של 61. הממשלה קמה ללא קושי, ובשלב הראשון ליברמן נותר בחוץ.

בגילוי לב אמר כחלון בחלוף כמה שנים את המשפט: "תמיד הייתי ליכודניק". הוא כנראה בדרך לעשות עסקים, והקולות שלו נדדו למפלגות אחרות, או שנשארו בחלקם בבית בבחירות האחרונות בספטמבר. לבוחר הימני, שאינו חרדי או מהציונות הדתית, נשאר רק הליכוד. כלומר, נתניהו. ראש הממשלה, שדואג תמיד להביט סביבו כדי לבנות את הקואליציה העתידית, עלול לגלות שלוואקום שהשאירה 'כולנו', לא נכנס אף אחד. זה עלול לעלות במחיר השלטון.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook