בזמן שאפילו בשמאל הולכים ומתרבים הקולות כי פתרון שתי המדינות לשני העמים אינו ישים בשל כמות המתיישבים ביהודה ושומרון, נראה כי המתיישבים עצמם אינם רואים בעצמם מחסום בפני הסכם עם הפלסטינים
בעת האחרונה התעורר מחדש הדיון בנוגע להיתכנות פתרון שתי המדינות לסיום הסכסוך בין ישראל לפלסטינים. למשל, הסופר א.ב. יהושע, שכל חייו דגל בפתרון שתי המדינות, מציע שניפרד מחזון התעתועים הזה, באומרו: "בראש ובראשונה דועך הפתרון של שתי המדינות לנוכח ההתנחלויות שהולכות ומתרחבות בשטחי יהודה ושומרון. מכאן שעל פי יודעי דבר רבים, המכירים בפועל את המציאות הדמוגרפית והגיאוגרפית, לא יהיה ניתן עוד לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות ריבוניות נפרדות" ("הארץ", 15 באפריל 2018). גם מאוטנר וזינגר ("הארץ",21 באוקטובר 2021), שני משפטנים, אחד מהם ממנסחי הסכם אוסלו, הגיעו למסקנה דומה.
האם אכן הגענו לנקודת האל־חזור? האם אי אפשר עוד לפנות התנחלויות ולהקים מדינה פלסטינית לצד ישראל? עד עתה התשובה לשאלה זו ניתנה בעיקר על בסיס הערכות והתרשמויות שאינן מביאות בחשבון את עמדותיו של ציבור המתיישבים ביהודה ושומרון.
בין תומכים לנמנעים
בסדרת מחקרים שערכנו בין השנים 2014־2018 התמקדנו באוכלוסיית המתיישבים ביו"ש, ובפרט בעמדותיהם בנוגע לאפשרות של פינוי יישובים בתרחישים שונים. ממצאי המחקרים מראים שאי אפשר להתייחס לאוכלוסייה זו כאל מקשה אחת, ושלקבוצות מתיישבים שונות (בפרט אידיאולוגיות מול איכות חיים) יש עמדות שונות בנוגע לעתיד השטחים.
המחקרים שלנו מלמדים שהתמיכה בפתרון שתי מדינות בקרב מתיישבי יו"ש גדולה ממה שרבים נוטים להעריך. ראשית, רבים ממתיישבי איכות חיים, שהם כשליש מאוכלוסיית המתיישבים (מתיישבים אידיאולוגיים וחרדים, כל אחד מהם הוא שליש נוסף), מביעים תמיכה ממשית בפתרון של שתי מדינות (47%) ולא רק בנכונות לפינוי יישובים במידה שתתקבל החלטת ממשלה בנושא (77% יסכימו להתפנות בעקבות החלטת ממשלה).
שאלנו גם מה תהיה נכונתם להתפנות מביתם באופן מיידי אם יתקבל חוק פינוי־פיצוי שיאפשר להם כבר עתה לעזוב את ביתם ולקבל פיצוי. למעשה, רק רבע ממתיישבי איכות חיים שוללים על הסף אפשרות זו.
כצפוי, המתיישבים האידיאולוגיים מביעים עמדות ניציות יותר ממתיישבי איכות חיים, ורק כ־15% מהם תומכים בהסכם שתי מדינות. אולם נמצא גם שהמתיישבים האידיאולוגיים אינם שוללים נסיגה משטחי יו"ש באופן חד־משמעי וגורף. במידה שתתקבל החלטת ממשלה לפנות יישובים במסגרת הסכם, רוב המתיישבים האידיאולוגיים ביו"ש (53%) סבורים שיש להתפנות. אפילו הקיצוניים מקרבם (הנאמנים לאידיאולוגיה יותר מאשר למדינה ולחוקיה) מקבלים את הדין, ו־43% מהם חושבים שיש לכבד את החלטת הממשלה ולהתפנות.
בתרחיש של חוק פינוי־פיצוי, ההתנגדות לפינוי של המתיישבים האידיאולוגיים גדולה יותר, ומעל 60% מהם שוללים על הסף את האפשרות הזאת. אם כן, הממצאים מראים שהמתיישבים האידיאולוגיים מתנגדים ברובם לפינוי יישובים. אולם במידה שתתקבל החלטת ממשלה לפנות יישובים, הם יקבלו את הדין וימלאו אחריה, גם אם זו אינה מקובלת עליהם.
הנכונות של רוב המתיישבים, אידיאולוגיים ומתיישבי איכות חיים כאחד, לשתף פעולה עם החלטת ממשלה לפנות יישובים, משתקפת גם בנכונות שלהם לפעול נגד הפינוי. רק מיעוט קטן מוכן לקחת את החוק לידיו ולהשתתף בפעילות שאינה חוקית (חסימת כבישים, התעמתות עם הכוחות המפנים) כדי לעצור את הפינוי (פחות מ־10% בכל הקבוצות). אולם נכונותם להיאבק במסגרת כללי המשחק הדמוקרטי (חתימה על עצומות, הפגנות חוקיות) היא גורפת (יותר מ־90% מהמתיישבים האידיאולוגיים ו־75% ממתיישבי איכות חיים).
חשיבות הדרך
הדרך שבה תתקבל ההחלטה לפנות ישובים מיו"ש היא מהותית עבור ציבור המתיישבים. כמחצית מהמתיישבים ביו"ש, מכל המגזרים, תומכים במתווה של משאל עם כדרך הלגיטימית להכריע בנוגע לעתיד ההתיישבות. אולם מתיישבי איכות חיים סומכים את ידם על החלטות הממשלה יותר מהמתיישבים האידיאולוגיים.
למרות השוני בין מתיישבי איכות חיים למתיישבים האידיאולוגיים בנוגע למנגנון קבלת ההחלטות, המתיישבים בשתי הקבוצות מעדיפים קבלת החלטות בדרך דמוקרטית (משאל עם, החלטת ממשלה או כנסת), ורק מיעוט בקרב האידיאולוגיים הקיצוניים ביותר (30%) מבכר החלטת רבנים על פני ההכרעה הדמוקרטית.
משתנה נוסף המשפיע על הנכונות לפינוי יישובים הוא נושא הפיצוי. ביקשנו מהמתיישבים לציין את מידת הנכונות שלהם להתפנות מביתם כתלות בגובה הפיצוי שיקבלו, החל מפיצוי שווה ערך לנכסים שלהם באותה העת וכלה בפיצוי הגבוה ב־75% מערך נכסיהם.
נמצא שגובה הפיצוי כלל לא השפיע על מתיישבי איכות חיים. נכונותם להתפנות גדולה, בין אם הוצע להם פיצוי גבוה ובין אם נמוך. ממצא שהוא אולי מפתיע כשמדובר באוכלוסייה שמונעת כביכול משיקולים כלכליים ולא אידיאולוגיים.
לעומתם, להגדלת סכום הפיצוי יש השפעה פרדוקסלית על המתיישבים האידיאולוגיים, והיא מפחיתה את נכונותם להתפנות תמורת פיצוי. כל ניסיון "לפתות" אותם בכסף יוצר דיסוננס בין הפיתוי הכספי למערכת האמונות והערכים שלהם. במקרה כזה, האידיאולוגיה תגבר על הפיתוי הכספי ותגרום להם רק להתבצר עוד יותר בעמדותיהם ולהגביר את התנגדותם לפינוי.
מתיישבי יו"ש מכל המגזרים מציינים את נאמנותם למדינת ישראל, את המחויבות שלהם לשלטון החוק ולדמוקרטיה ואת החשיבות של שמירת הרוב היהודי במדינה. רצינו להבין כיצד הערכים הללו מתיישבים עם תמיכה בסיפוח שטחי יו"ש למדינת ישראל ויצירה בפועל של מדינה אחת בין הים לירדן.
אין זה מפתיע שרוב גדול בקרב המתיישבים האידיאולוגיים (מעל 70%) תומך בסיפוח כל הישובים היהודיים למדינה. לעומתם, רק כמחצית ממתיישבי איכות חיים תומכים בסיפוח. אולם כאשר מבליטים את המשמעות המעשית של סיפוח השטחים – מתן מעמד (אפילו לא אזרחי) לפלסטינים – ניכרת ירידה משמעותית בתמיכה בסיפוח (פחות ממחצית מהציבור האידיאולוגי וכרבע ממתיישבי איכות חיים).
נראה, אם כן, שכאשר משקפים למתיישבים את המציאות כהווייתה, גם האידיאולוגיים ביותר מתקשים לטמון את ראשם בחול.
לפיכך דברי ההספד לחזון שתי המדינות הולכים ומתעצמים במחנה הליברלי הישראלי, כאשר הטיעון העיקרי הוא שאי אפשר עוד לפנות כמות גדולה כל כך של מתיישבים שבוודאי יתנגדו לפינוי. ממצאי הסקרים שלנו, שנערכו על מדגמים מייצגים בקרב 4,470 מתיישבים ביו"ש, מצביעים על תמונה שונה בתכלית, לפחות מנקודת מבטה של האוכלוסייה הנדרשת לשלם את מחיר הפינוי ולהתפנות במקרה של הסכם עתידי (מחוץ למרחב ההסכמה).
הממצאים מראים שציבור המתיישבים ביו"ש הוא אינו מכשול בלתי עביר בדרך להסכם. חשוב מכך, רוב המתיישבים, גם אם אינם תומכים בפינוי יישובים, יהיו מוכנים לקבל את הדין ובלבד שהנסיגה תיעשה באופן הנתפס בעיניהם כלגיטימי. חזון שתי המדינות כבר ראה ימים טובים יותר, אולם נדמה שההכרזה על קיצו מוקדמת, ואינה נתמכת בידי הממצאים בשטח.
–
