fbpx

אז מה קרה למפלגת העבודה? // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

0

אילו הייתי מקבלת שקל על כל פעם שנשאלתי בחודשיים האחרונים אם מפלגת העבודה תוכל לקום מששת המנדטים שקיבלה, הייתי יכולה לכסות את הגירעון מהבחירות האחרונות.

יש משהו קצת קר וציני בפתיח הזה, הנוגע למפלגה שהייתה ביתי משך כמעט 30 שנה, אבל הגיע הזמן למבט מפוכח ומכאיב, ולשאלה הקשה מכולן: האם ניתן – או צריך – להצילה?

אחד הטיעונים השגורים הוא: "לא ייתכן שמפלגה שהקימה את המדינה תרד מבמת ההיסטוריה". אולם השאלה המתבקשת היא אם המפלגה שהיינו בשנים האחרונות והמפלגה שהייתה מפא"י וגלגוליה, ואותה קבוצה שאמנם הקימה את המדינה, אכן חד הן. אני סבורה זמן רב שגם אם יש חפיפה ערכית, בשלב מסוים נגדעו השורשים והמפלגה התרחקה ממייסדיה. אגב, ברור שאם הליכוד היה תחת זכוכית מגדלת, על נקלה היינו מזהים את ההבדלים בין חרות של אז למפלגת השלטון של היום. אבל הם בשלטון, והמחנה הרחב של השמאל־מרכז שהעבודה הייתה הציר שלו – כבר זמן רב לא.

לאורך השנים, כשנתבקשתי להשיב על השחיקה בכוחה, אמרתי שזאת המפלגה היחידה שמנהיגה, יצחק רבין ז"ל, נרצח על דרכו, תוך כדי כהונתו. אולם באורח כן, בסקירה לאחור, לא היה עשור בתולדותיה שבו לא היה פיצול כלשהו, ואחריו שוב איחוד, ובניית מערך וחוזר חלילה. אפילו בשיא כוחה הפוליטי התערבבו בה בעוצמה העימותים האישיים  והאידיאולוגיים. אבל שלטון הוא שלטון, וכל זמן שאחזה בו, הוא היה עוגן, כוח צנטריפוגלי ששאב את רוב מחנה המרכז־שמאל תחת כנפיה. ולכן רצח רבין, המטלטל, אינו התשובה.

את מצבה הנוכחי של העבודה יש לבחון על רקע העשור האחרון והמכונן. המפלגה נכנסה אליו כשמספר התומכים בה בירידה, מאז הבחירה הישירה באמצע ובסוף שנות ה־90, והמנטליות של בחירה בראש רשימה שנמשכה גם לאחר החזרה לשיטה הישנה. בעשור זה חזינו גם במלוא העוצמה בשבר המנהיגותי, עד כדי בחירה במנהיג שהצביע עבורה, כנראה לראשונה בחייו, בבחירות הנוכחיות; ודחיקתו של מי שהביא לה הישג פוליטי אדיר, יצחק הרצוג.

מי שירצה לעשות לעצמו את החיים קלים יאמר שהמנדטים בבחירות האחרונות "נשתו" על ידי כחול לבן. אבל לפני כן הייתה יש עתיד ולפניה קדימה שחוזקה בשמעון פרס ז"ל, ועל כן הפגיעוּת הזאת היא שצריכה להיבחן, כדי להבין אם יש דרך להתאושש ואם יש מי שיעשה זאת.

גם בשבר המנהיגותי לא די כדי להבין את הפגיעות הזאת, והיא נעוצה לגישתי בהתרחקותה מן המרכז ובחירת המתפקדים באופן עקבי ברשימות חברתיות להפליא, אך לא כאלה שמהוות אלטרנטיבה שלטונית. מפלגת שלטון בישראל חייבת עמדות מדיניות ברורות ותפיסת עולם חברתית. הבחירה של העבודה להיות הקול החברתי המשמעותי בעיקר על רקע היחלשות מעמד הביניים הייתה ראויה, אולם היא סחבה את המפלגה גם לשמאל מדיני ולעמדות שרבים בציבור זיהו עם מרצ. לא את אמון הימין מפלגת העבודה איבדה; ידענו שיהיה קשה לחצוב אפילו בחלקו ה"פריך". היא איבדה את אמון מצביעיה הטבעיים על רקע ההליכה לשמאל – הכלכלי־חברתי וגם המדיני.

הגם שלא יהיה זה נכון להתעלם מהשפעתה החיובית של מפלגת העבודה על הנושאים החברתיים, היה זה יצחק הרצוג שהחליף את שלי יחימוביץ' כיו"ר, והבין לעומק את מחיר ההטיה החזקה מדי לשמאל, וביקש להחזירה לעוגן במרכז הפוליטי, בין היתר באמצעות הברית עם ציפי לבני. אי אפשר היה להמשיך להימלט מן העובדה שמושגים שהיו מזוהים עם העבודה – כמו ביטחון, ציונות, לאומיות וערכי יהדות – איבדו את מקומם בשיח הפנים־מפלגתי וזה השתקף החוצה. אפילו תעשייה והתיישבות, שהיו מילים נרדפות לערכיה, כבר לא הדהדו כבעבר.

מפלגת מרכז־שמאל בישראל שיש לה אינסטינקט שלטוני אינה יכולה לחתור להחזיר לידיה את ההגאים מבלי שהציבור יזהה בה את השאיפה ללאומיות ולביטחון, את היהדות לצד הדגל הדמוקרטי המונף בגאווה. ההתרחקות ההדרגתית של מצביעי המרכז איפשרה השתלטות (לגיטימית אך בעייתית) של חברי מפלגה שחיזקו את האגף השמאלי על חשבון הרגל הטבעית שהייתה לעבודה, במרכז המפה. לצד זאת התפתחה טהרנות, שהשתיקה כל קול שניסה להשמיע את ערכי "אחדות העבודה", האגף היותר ימני שהוביל בזמנו יגאל אלון.

אלה מאיתנו שהיו מזוהים עם הקו הניצי יותר, לא ביקשו להתפשר על הדגל הסוציאל־דמוקרטי או זה של הפשרה המדינית, אלא לטעון ולומר שהעבודה היא בראש ובראשונה בעלת תפיסה ביטחונית איתנה ובשמה היא חותרת לפתרון מדיני; שצדק חברתי הוא נר לרגליה, אולם השותפים הטבעיים הם גם המעסיקים ולא רק העובדים.

אולם במפלגת העבודה, בביתי, התעקשו לא להתמודד עם השינויים האקסוגניים, אלה שאינם בשליטתנו, בעיקר הדמוגרפיים (כמאמר הבדיחה העצובה – בכל אמבולנס שעובר יש או מצביע עבודה שמת או מצביע ליכוד שנולד) שחיזקו את הימין, העדיפו לעצום עיניים ולהאמין שבסוף הציבור יראה את האור הגדול וישים בנו את מבטחו. אולם ההתעלמות הקשה ביותר במפלגה הייתה ממצביעיה שלה, אלה שנמצאים במרכז הפוליטי ורואים בו עניין אידיאולוגי. אם יש מדינה בעולם שזקוקה למרכז פוליטי חזק, זאת ישראל. הקצוות בכל מובן לוקחים אותה למקומות מסוכנים – בנושא המדיני, בכלכלי־חברתי וגם באיזון הקריטי כל כך בין דמוקרטית ליהודית.

 

מפלגת העבודה ההיסטורית לא הייתה מוותרת על מעמדה כציר המרכזי של מה שאמור להיות המחנה הדמוקרטי הלאומי. בפועל זה מה שקרה בפירוק המחנה הציוני, בגט הפומבי שנתן אבי גבאי לציפי לבני. בוואקום הזה, כבר היה קל לרעיון כמו כחול לבן לקרום עור וגידים.

קשה לראות כיצד פריימריז לראשות המפלגה יוציאו את העגלה הוותיקה הזאת מן הבוץ, אולם אפילו אני, כמי שזיהתה את התוצאות מוקדם, נזהרת מאוד מקביעה חד־משמעית שתם עידן העבודה. רק אם כחול לבן תהיה מסוגלת לאחוז היטב במושכות, וביחד, הרי שלראשונה יוכל לקום בית רעיוני חדש שבו דרים יחדיו ממשיכיו של ברל כצנלסון לצד ממשיכי זאב ז'בוטינסקי. ייתכן שזה הדבר שישראל של היום זקוקה לו יותר מכל, לעידן של הסכמות רחבות. ובעת שכזאת, אפילו בתוך ששת המנדטים של העבודה קל יותר למצוא את הפערים ואי־ההסכמות, ועל כן ייתכן שיחייב את הפילוג האחרון בתולדותיה.

כך או כך, העתיד כבר כאן והוא לוט בערפל יותר מאי פעם.

 

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה. השאירו פרטים ונחזור אליכם:

 

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook