בתחילת פברואר 2016 תעלה ברשת ABC מיני־סדרה בשם 'מיידוף'. שחקן הקולנוע ריצ'רד דרייפוס יגלם את המיליארדר ברני מיידוף, הפנים של המשבר הכלכלי העולמי של 2008, שהורשע על הונאת כספים בשווי עשרות מיליארדי דולרים ושילם על כך בעונש של 150 שנות מאסר ובטרגדיה אישית עם התאבדות בנו מארק. מיידוף, ששימש בשנים האחרונות מקור השראה למחזות ('Imagining Madoff'), לסרטים דוקומנטריים ('המרדף אחר ברנרד מיידוף') ועלילתיים ('יסמין הכחולה' של וודי אלן; הקומדיה 'מיליארד סיבות לשוד' עם בן סטילר ואדי מרפי) ולסדרות טלוויזיה (העונה השלישית של 'דמג'ז'), יעמוד גם במרכז סרט הטלוויזיה 'Wizard of Lies', בהפקת HBO, בבימויו של בארי לווינסון ובכיכובם של רוברט דה נירו ומישל פייפר שיגלמו את הזוג מיידוף.
מעבר לנושא המסקרן ולליהוקים המרשימים, שגונבים את מרב תשומת הלב, מסתתר לו חידוש מעניין: עצם ההחלטה של ABC, רשת טלוויזיה אמריקאית ארצית, להפיק ולשדר סדרה קצרה עם סוף מוחלט בלי שום פוטנציאל להפוך לרב־עונתית היא הפתעה, פלא, רגע משמעותי באבולוציה של הטלוויזיה. הרשתות המסחריות מתחילות להבין שאין להן יכולת לנצח את ערוצי הכבלים ואת שירותי הסטרימינג בגזרת התוכן, ולכן כל מה שנשאר להן זה לאמץ את השיטה ולהתאים את עצמן לסטנדרט הטלוויזיוני העכשווי. וכשמדברים על הטלוויזיה של היום, מדברים בעיקר על ז'אנר אחד – מיני־סדרות.
.
מסע שורשים
המיני־סדרות החלו את דרכן כצורך טכני של קברניטי רשתות הטלוויזיה הארציות. בעבר חויבו הרשתות לסדרות בנות 22 פרקים ששודרו במשך עונה טלוויזיונית שהחלה באוקטובר ונמשכה עד מאי. מבנה זה של סדרות ארוכות התאפשר בזכות העובדה שהוא התבסס על עבודת צוות של "חדר תסריטאים" – קבוצה של כותבים אשר כל אחד מהם אחראי על פיתוח קו עלילה מסוים – שעליה מפקח השואו־ראנר, מנהל ולפעמים יוצר הסדרה שאחראי על התמונה השלמה. לפי המודל של הרשתות, בחורף הוכנסו ללוח השידורים סדרות חדשות במקום אלה שלא הוכיחו את עצמן במדד הרייטינג ובוטלו אחרי כמה פרקים, ובקיץ שודרו בדרך כלל סדרות קלילות יותר. בתפר שבין העונות או בתקופות החגים שובצו במקרה הרע שידורים חוזרים מהסדרות שזה עתה הסתיימו או יצאו לפגרה, ובמקרה הטוב "אירועים טלוויזיוניים" קצרים או מיני־סדרות.
בשנות ה־80 נהנה הז'אנר מעדנה בזכות 'צפון ודרום', 'יונה בודדה', 'שוגון', 'ציפורים מתות בסתר' ו'שואה', כולן סדרות שנקבעו מראש לעונה אחת בלבד. באותה תקופה, למעט הצלחות ספורות, נחשבו אותן סדרות למיושנות ושמרניות, כאלה שלא השכילו להתיישר עם חוקי המשחק הטלוויזיוניים שמטרתם לחדש תמיד. הן כללו מספר קטן של פרקים, התבססו על רבי מכר תקופתיים, שחזרו אותם בעזרת תפאורות ותלבושות שיצאו מהאופנה, נטו למלודרמטיות יתר והדיפו ריח עז של נפטלין.
הסדרות האלה חבות את קיומן בעיקר ל'שורשים', גם היא מיני־סדרה היסטורית המבוססת על רב מכר (ספרו של אלכס היילי 'שורשים: סאגה של משפחה אמריקאית'). 'שורשים', שעלתה ב־1977 ברשת ABC לעונה אחת בת שמונה פרקים ומגוללת את ההיסטוריה של העבדות בארה"ב דרך סיפורה של משפחה אפרו־אמריקאית על פני כמה דורות, הייתה אירוע טלוויזיוני חד־פעמי שהותיר את חותמו על התרבות האמריקאית. היא קיבלה מועמדויות ב־37 קטגוריות של פרסי האמי וזכתה בתשע מהן; קבעה שיאי רייטינג (85% ממשקי הבית בארה"ב צפו בחלק או בכל פרקיה) והפכה למיני־סדרה הנצפית ביותר אי פעם. נוסף על כך, פרק הסיום שלה הוא השלישי הכי נצפה בתולדות הטלוויזיה האמריקאית (מתוך כל סוגי הסדרות, לא רק בז'אנר שלה). באופן סמלי לפריחת המיני־סדרות בעת האחרונה, זכתה 'שורשים' לעיבוד מחודש שישודר במהלך השנה בארבעה פרקים בני שעתיים (שישודרו בארבעה ערבים רצופים בערוץ A&E), בכיכובם של שחקני קולנוע בכירים כמו פורסט וויטאקר, לורנס פישבורן, אנה פקווין וג'ונתן ריס מאיירס.
'שורשים' (המקורית) שינתה את תפיסת בכירי הטלוויזיה האמריקאית, אבל לאו דווקא בהקשר של מספר הפרקים שאמורים להרכיב כל סדרה, אלא בזכות צוות השחקנים שכלל ברובו גיבורים אפרו־אמריקאים בעוד הלבנים משמשים כ"רעים". במובן מסוים, אפילו 'הסמויה', סדרת הטלוויזיה הגדולה בהיסטוריה, לא יכלה להתהוות אלמלא נולדה לפניה 'שורשים'. כך או כך, למעט הבלחות בודדות ומקריות נחשבה המיני־סדרה למוקצה. לתעשיית הטלוויזיה המתפתחת לא היו שום ציפיות לגביה.
השינוי הגדול שהשפיע על המיני־סדרות בפרט ועל הטלוויזיה בכלל אירע לקראת סוף שנות ה־90. בעקבות שגשוגם של ערוצי הכבלים האמריקאיים, בפרט HBO עם עליית 'אוז' ו'הסופרנוס', החלה שיטת רשתות הטלוויזיה הארציות להיסדק. המודל העסקי של חברות הכבלים, שאינו נשען על רייטינג ישיר ומיידי כמו בערוצי הטלוויזיה המסורתיים אלא על דמי מנוי, אִפשר להן לייצר סדרות ייחודיות שנמצאות מחוץ לטעם הרחב ביותר של הקהל, בלי להיכבל למבנה העונתי המגביל ובלי להתחייב לעונה בת 22 פרקים (המודל העסקי המשתלם לרשתות הארציות). בכבלים הבינו שסיפור יכול להיות מהודק וטוב יותר אם מספרים אותו בעשרה פרקים.
האריזה החדשה טרפה את כל הקלפים גם בנוגע לדעות הקדומות על טעמו של הקהל האמריקאי. כל מה שנחשב ברשתות הטלוויזיה הוותיקות לבעייתי הוכח פתאום כבעל פוטנציאל אדיר. החשש מסדרות שרוב שחקניהן אינם לבנים התבדה אחרי 'הסמויה'; הרתיעה מסדרות תקופתיות נעלמה אחרי 'מד מן'; וכך קרה גם עם זומבים וערפדים. ערוצי הכבלים לקחו תחומים מוכרים ושנויים במחלוקת וטיפלו בהם מחדש: מערבון הפך ל'דדווד', דרמה משפחתית ל'עמוק באדמה', סדרת מאפיה ל'הסופרנוס'. כל סדרה ז'אנרית הוקפצה בעידן הכבלים לדרגת יצירת אמנות.
המגמה הזאת כללה גם את המיני־סדרות. הז'אנר נכנס למוסך ויצא כמו חדש עם עץ ריח. נושאים רגישים ומודרים זכו לטיפול מסור: מגפת האיידס העולמית ב'מלאכים באמריקה' (2003), מיני־סדרה מרובת כוכבי קולנוע (אל פצ'ינו, מריל סטריפ ומרי לואיז פרקר) המבוססת על מחזה מצליח מאת טוני קושנר; ב'אחים לנשק' (2001), מיני־סדרה עתירת תקציב ומלאת שבחים ורייטינג בהפקת סטיבן ספילברג וטום הנקס, העוסקת בקרבות הקשים של האמריקאים בזירה האירופית במלחמת העולם השנייה; ומאוחר יותר ב'הפסיפיק' (2010), עוד מיני־סדרה בהפקת ספילברג והנקס שעוסקת הפעם בלוחמה האמריקאית ביפן.
גם האינפלציה בערוצי הנישה נתנה את תרומתה לחזרתן של המיני־סדרות למסך. כל אחד מהערוצים האלה מתהדר במיני־סדרה משלו: 'התנ"ך' (2013), בהפקת מארק ברנט ('הישרדות' ו'המתמחה') ורומה דאוני, שודרה בערוץ ההיסטוריה האמריקאי; 'משפחת קנדי' (2011), שמציגה צדדים לא מחמיאים במיוחד בשושלת האמריקאית המפוארת, עלתה בערוץ הבידור Reelz; 'קוסמוס: מסע לחלל', רימייק בהפקת סת' מקפרלן למיני־סדרה המפורסמת מ־1980 שהצליחה להנגיש את המדע, עלתה בנשיונל ג'יאוגרפיק (ובמקביל בפוקס).
.
דרוש סדר בסדרות
בעולם של חוקים ברורים וגבולות נהירים היינו יכולים לעצור כאן, להרתיח מים לקפה ולהיכנס למצב של צפיית בינג' באיזו מיני־סדרה טובה, כמו 'דרוש גיבור' או 'אוליב קיטרידג", או אפילו סדרת המתח הדוקומנטרית 'הג'ינקס'. אבל לא. הגענו לשלב שבו הכול מתחיל להסתבך. מהי בעצם ההגדרה של מיני־סדרה? סדרה עם מעט פרקים? סדרה של עונה אחת? סדרה עם התחלה, אמצע וסוף מוגדרים וקבועים? רגע, 'פארגו' זו מיני־סדרה? למרות שהיו לה שתי עונות ועוד אחת בדרך?
התשובה, בגדול, היא כן, אבל גם לא. הפרמטרים האלה נזילים כל כך, עד שלעולם הטלוויזיה לא נשארה ברירה מלבד לקחת את המיני־סדרות, להגדיר אותן מחדש ולמצוא להן שמות טריים. במאמר שפורסם בכתב העת האמריקאי 'אטלנטיק' תחת הכותרת "המיני־סדרה מתה (תחי המיני־סדרה!)", נכתב כי הז'אנר זוכה לתחייה כל עוד לא קוראים לו בשמו. למעשה, המושג 'מיני־סדרה' יצא מהאופנה והוא מזכיר לכולם בעיקר את הימים המלודרמטיים, המיושנים והשמרניים של סדרות הז'אנר מהאייטיז. ג'ון לנדגרף, מנכ"ל FX, סיכם את העניין בעוקצנות, כשאמר: "המושג 'מיני־סדרה' הוכתם והפך שם נרדף למלודרמה צ'יזית מהימים שבהם רשתות הטלוויזיה עוד היו בעסק".
לפי חוקי טקס האמי, מיני־סדרה היא יצירה שאורכה למעלה משש שעות בשני חלקים או יותר. 'אוליב קיטרידג", יצירת מופת בת ארבעה פרקים המבוססת על ספר בעל שם זהה מאת אליזבת סטראוט, בכיכובם של פרנסס מקדורמנד (שגם הפיקה), ביל מאריי וריצ'רד ג'נקינס, היא דוגמה מובהקת לכך. לידה ניתן למצוא עוד רבות וטובות, כמו 'דרוש גיבור' ו'דור מזוין', שתיהן של דיוויד סיימון ('הסמויה'); 'מילדרד פירס', בכיכובה של קייט ווינסלט ובבימויו של במאי הקולנוע טוד היינס ('הרחק מגן עדן', 'קרול'); ו'ג'ון אדמס' עם פול ג'יאמטי.
במילים אחרות, המיני־סדרה לא באמת מתה. להפך; היא הכתה שורשים ואף גילתה שיש לה שלוש אחיות: 'סדרה תחומה', 'סדרה אנתולוגית' ו'אירוע טלוויזיוני'. ב־2010 החלו להשתמש במושג 'סדרה תחומה' (Limited Series) כדי לתאר סדרות שעולות עם מספר פרקים קטן מהנהוג עד כה ברשתות השידור (10–12 פרקים בעונה במקום 22–24) ומהוות בלון ניסוי: אם הניסוי לא מצליח – הן לא זוכות לחידוש; ואם הוא מצליח – הן מחודשות לעונה נוספת. 'בתוך הבועה' של רשת CBS, לדוגמה, לא עלתה בכוונה תחילה כמיני־סדרה בת עונה אחת שיש לה התחלה, אמצע וסוף מוחלט, אלא שודרה מראש כעונת ניסיון במטרה לבחון את תגובת הצופים ולהחליט אם יש לה פוטנציאל להמשיך לעונה נוספת. מכיוון שהרייטינג היה נאה, חודשה הסדרה לעונה נוספת, ואז לעוד אחת, ועוד אחת.
שלוחה נוספת, אטרקטיבית יותר, של המיני־סדרה, היא 'סדרה אנתולוגית' – סדרה שמציגה בכל עונה סיפור חדש או קאסט חדש. הדוגמאות הבולטות מהשנים האחרונות הן 'בלש אמיתי', 'אימה אמריקאית' ו'פארגו'. בכל אחת משתי העונות הראשונות של 'בלש אמיתי' היו בלשים, קאסט של כוכבי קולנוע בכירים, עלילה מרכזית שסובבת רצח וכמה רגעים פילוסופיים, אבל העלילה והקאסט השתנו לחלוטין בין העונה הראשונה (בכיכובם של וודי הרלסון ומתיו מקונוהיי) לעונה השנייה (עם רייצ'ל מקאדמס, וינס ווהן וקולין פארל). ב'אימה אמריקאית', שמחליפה מדי עונה את כותרת המשנה של הסדרה בהתאם לעלילה הרלוונטית, ניתן למצוא כמה שחקנים שחוזרים מעונה לעונה (ג'סיקה לאנג, קתי בייטס, שרה פולסון ואוון פיטרס), אבל בכל פעם הם מגלמים דמויות שונות ששזורות בעלילות מתחלפות. ב'פארגו', לעומת זאת, המכנה המשותף הוא המקום שבו מתרחשים הסיפורים, אך רובם המוחלט של השחקנים והדמויות שהופיעו בעונה הראשונה לא ישובו בעונה השנייה (למעט בני משפחת סולברסון והופעת אורח בעונה השנייה של לסטר נייגרד בגילומו של מרטין פרימן מהעונה הראשונה).
'אירוע טלוויזיוני' זו כבר הגדרה שיווקית גרידא. העונה החותמת את הסדרה '24', שעלתה ארבע שנים אחרי העונה שקדמה לה, קוצצה בחצי (מ־24 פרקים ל־12) וזכתה לשם '24: לחיות יום נוסף', ששמר על זהותו המקורית ועל הדרך קיבל טאץ' מחודש ומצוחצח. וכך, במקום להפוך אותה לעוד עונה לא רלוונטית או חלילה למיני־סדרה, שיווקו אותה ברשת פוקס כמשהו חדש ששווה להמתין לו, כחגיגה למעריצים, כאירוע שצריך להתגנדר לכבודו, כמו פרק נוסף בסאגת 'מלחמת הכוכבים' או כמו 'הגמר הגדול' המוכר מעולם הריאליטי. ההצלחה של העונה המיוחדת של '24' גרמה לפוקס להחזיר מהמתים גם את מאלדר וסקאלי – וכמובן, שישה פרקים חדשים של 'תיקים באפלה' אחרי 13 שנה לא יכולים שלא להיקרא 'אירוע טלוויזיוני'. לרשימה הזו ניתן להוסיף גם את 'גיבורים: תחייה' (NBC), מיני־סדרת המשך ל'גיבורים' המצליחה.
כל אלה אדרת חדשה לגברת הישנה – המיני־סדרה.
.
רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
