fbpx

ארץ נבלים | מצעד עשרת הנבלים הטלוויזיוניים הכי גדולים | מאת פיני אסקל

0

דמותו של הרשע בסדרות הטלוויזיה הפכה ב־20 השנים האחרונות ליותר ויותר מורכבת. מימי ג'יי.אר ואלקסיס של האייטיז צברה הקריקטורה החד־ממדית שריטות ומאפיינים שהפכו אותה לחשובה ומשמעותית במיוחד. הנה עשרת הנבלים הטלוויזיוניים הכי גדולים שניפקה עד כה המאה ה־21

 הטוב, הרע והמכוער. כמה פשוט זה היה פעם, בקולנוע, כשכל אחד ידע את מקומו ותפקידו. גיבור היה גיבור, נבל היה נבל. שחקנים כמו גארי קופר, ג'ון וויין וקלינט איסטווד ידעו שהם צריכים לחבוש כובע בוקרים או לענוד תג שריף, לשלוף אקדח ולהציל את היום. נבלים כמו פרדי קרוגר, דארת' ויידר וחניבעל לקטר, לעומת זאת, ידעו להרוג, לרמות או סתם להתנהג בצורה מחפירה; למדו להשתמש בציפורניים, בחרב אור, בסכין מנתחים ובלשון מושחזת; גרמו לצופים לשנוא אותם, לפחד מהם ולשמוח בנפילתם.

מאוחר יותר, כשהסיפורים הסבוניים השתלטו על המסך הקטן ונפרשו על פני מאות פרקים בשעת צפיית השיא, ההבחנה בין הגיבור לנבל הייתה ברורה אף יותר: ב'דאלאס', למשל, עמדו משני צידי המתרס שני האחים לבית יואינג, בובי הטוב וג'יי.אר הרע. ג'יי.אר היה רע מובהק במיוחד, עד כדי כך שכאשר ניסו להתנקש בחייו כולם היו חשודים, מה שהוליד בין היתר את אחת השאלות הידועות ביותר בתולדות הטלוויזיה: "מי ירה בג'יי.אר?". ואילו ב'שושלת' המתחרה, קשה לשכוח את אלקסיס הנקמנית והתככנית שמיררה את חיי בני משפחת קרינגטון ועל הדרך העלתה פרסומת למעדן חלב ישראלי לדרגה איקונית.

לפני קצת יותר משני עשורים – עם עליית הכבלים, ריבוי הערוצים, המעבר של מכשיר הטלוויזיה מהסלון ליתר חדרי הבית וקידוש האינדיווידואל בקרב בני הדור החדש – הדרמה הטלוויזיונית השתכללה פלאים והשתנתה ללא הכר. פתאום התוכן היה פחות מתחסד ומנומס ויותר נועז ובוטה, פתאום הרגלי הצפייה והצופים היו קצת פחות חשובים מהכישרון והחזון של היוצר, פתאום הדמויות המרכזיות הפכו מורכבות ורבודות יותר. במקביל לפרוטגוניסט המשודרג, גם דמות האנטגוניסט הפסיקה להיות קריקטורית וחד־ממדית והחלה לצבור עוד ועוד שריטות ומאפיינים שהפכו אותה חשובה ומשמעותית לא פחות. אם כן, קבלו את עשרת הנבלים הטלוויזיוניים הכי גדולים עד כה במאה ה־21.

10. סרסיי לאניסטר
סדרה: 'משחקי הכס' (2011–2019)
שחקנית: לינה הידי
זמן מסך*: 85%

'משחקי הכס' היא בראש ובראשונה משחק פוליטי של בריתות אסטרטגיות ומהלכים טקטיים. בניגוד לנושאי תפקידים בסדרה עצמה וגם מחוצה לה, סרסיי לאניסטר היא פוליטיקאית די גרועה. היא עושה את כל הטעויות האפשריות, מסתכסכת עם מי שאסור להסתכסך איתו ומפספסת הזדמנויות היסטוריות להציל את האנושות מפני הסכנות הגדולות שאורבות לה. פוליטיקה היא אמנות הפשרה, אבל סרסיי היא שליטה עקשנית שאינה מוכנה לוותר על מילימטר מאדמת מעלה המלך או על סנטימטר רבוע מכס הברזל.

בישורת האחרונה, סרסיי היא היחידה שלא מצטרפת לנבחרת הנוצצת של גיבורי־העל – גרסת 'הנוקמים' של ווסטרוז – שמאחדים כוחות כדי לעצור את מלך הלילה וצבא המתים בעלי חיי הנצח ששועטים לעבר מעלה המלך כדי להשליט חורף על הממלכה. שום מהלך לא משכנע את סרסיי להצטרף אליהם – לא יועצים חכמים, לא דוגמית של האויב האכזר, לא ניסיונות של בני משפחתה, אפילו לא גורלה האכזר שאילץ אותה להיפרד משלושת יורשיה הצעירים.

היא לא ליטל פינגר או אחיה הקטן טיריון הפרגמטיים והמתוחכמים, אלא דומה יותר לדמויות אידיאליסטיות כמו נד סטארק או ג'ון סנואו. ובכן, את ראשו של נד ערפו, את ליבו של ג'ון פילחו (אך למזלו הוא לא מסוגל למות), קשה לשכוח. ובכל זאת, סרסיי נשארת פוליטיקאית חשדנית מהזן הישן, אחת שלא יודעת לייצר שיתופי פעולה של כוחות גלובליים, סופר־קנאית, אולטרה־שמרנית, מגה־לאומנית. היא מאמינה שתשרוד את האיום הקיומי אם רק תדבק בשיטתה ותמשיך לסרב לפעול בדרכים שבהן היא לא מאמינה או לא מתורגלת, וכך היא נשארת המצביאה הבודדה ביותר במערכה עד יומה האחרון.

סרסיי נמצאת כאן בשם שושלת לאניסטר, בשם אביה ובשם ילדיה, שאבדו כולם בדרך במיתות שונות ומשונות. כדי להשיג את מטרותיה היא מבעירה את הממלכה, משחררת את כל הצנטריפוגות, נוקמת באכזריות בכל פעם שמישהו מכאיב לה וזוכרת היטב את מה שאמר לה אביה – לשמור על הזהב. כאשר ג'יימי, אחיה התאום וגם מאהבה, השקיע את זמנו ומרצו ברכיבה על סוסים, היא הקשיבה לאביה והחלה לסלול את דרכה אל כס הברזל. הציטוט הגדול ביותר בסדרה – "כשאתה משחק את משחקי הכס, אתה מנצח או מת, אין אמצע" – שייך לסרסיי. לאורך כל הדרך היא שיחקה את המשחק הזה בדיוק כפי שהבינה את חוקיו: היא לא מנהיגה מפלגת מרכז, לא מסוגלת להתפשר, לא יודעת להתגמש. אצלה זה הכל או כלום. כדי לשרוד, לא כל האמצעים כשרים עבור סרסיי, אלא מה שישרת אותה ורק אותה. אם היא חלילה תצטרך לחלוק או להתפשר – מבחינתה זה אומר שהיא הפסידה.

9. הומלנדר
סדרה: 'הבנים' (2019–עדיין משודרת)
שחקן: אנתוני סטאר
זמן מסך: 100%

כדי להעלות עוד יותר את מפלס הדולרים הגבוה ממילא בחשבון הבנק שלהן, הבינו שתי ענקיות הקומיקס מארוול ו־DC שהן צריכות לחפש קהלים חדשים. על הקיר הלבן בחדר הישיבות החלו להקרין מצגות שבראשן התנוססו מושגים מפוצצים כמו העצמה נשית, גיוון תרבותי, הכלת החריג, קבלת האחר ועוד. זו הסיבה שהופיעו בשנים האחרונות יותר ויותר סרטים מגוונים בכיכובם של שחורים ('הפנתר השחור'), נשים ('וונדר וומן'), אקטיביסטים ('האביר האפל'), חריגים ('ג'וקר') ואחרים ('אקס־מן'). אמנם מוטנטים לא הולכים לקולנוע, ידעו לומר במועצת המנהלים של מארוול ו־DC, אבל יתר הקבוצות המוחלשות דווקא כן. אמרו וצדקו: 'הפנתר השחור' הוא סרט הקומיקס הרווחי ביותר אי־פעם מלבד סרטי 'הנוקמים' (יותר מ־1.3 מיליארד דולר), 'ג'וקר' וסרטי 'האביר האפל' חצו אף הם את רף מיליארד הדולר, וגם 'וונדר וומן' (823 מיליון דולר) ו'לוגאן' (619 מיליון דולר) לא אכזבו.

בשביל לעשות את הדבר החברתי הנכון לא נדרש כיום יותר מדי אומץ, על אחת כמה וכמה כשזה משתלם כלכלית, משום שהעולם משתנה, מתעדכן ומתגוון באופן טבעי בעזרת הרוח הגבית של המילניאלים שנותנים תמורה למי שפועל באחריות חברתית. האומץ האמיתי מתבטא בחציית גבולות הגזרה של העולם שיצרת במו ידיך – וזה בדיוק מה שעושה הסדרה 'הבנים' שנוצרה במפעל של DC קומיקס עבור אמזון פריים.

'הבנים' מביאה למסך גיבור־על בתפקיד נבל. ולא מדובר בסתם ברנש שניחן בכוחות על־אנושיים כמו ראיית רנטגן, תעופה ועיניים שיורות קרני לייזר, אלא בשמנא וסלתא של גיבורי־העל – זכר אלפא חטוב, בלונדיני ולבן שעומד בכל הקריטריונים הטראמפיסטיים, מסמל את אמריקה טוב יותר מקפטן אמריקה, פסל החירות ומקדונלד'ס, נראה כמו גרסה משודרגת של סופרמן ונושא בגאון את השם הפטריוטי המחייב הומלנדר.

כשפורטים את מעלליו ומאפייניו של הומלנדר אפשר לזהות בקלות סדיסט, נרקיסיסט ופסיכופת. הוא נטול חמלה, מרוכז בעצמו, אובססיבי בצורה מטרידה לדמויות־אם (הבוסית מדלן סטילוול והקולגה האקס־נאצית סטורמפרונט) וגם רוצח חפים מפשע מטעמים אנוכיים. אבל הדרך הנכונה והמעניינת יותר לאבחן את הומלנדר היא למקם את דמותו בתור אתנחתה קומית, נבל שקשה לפחד ממנו וקל לבוז לו, פרודיה עוקצנית על אמריקה של טראמפ. מאחורי כתפיו הרחבות של הומלנדר אפשר לראות בעיקר את הטוב והנכון שבאים לידי ביטוי בגלובליזציה, ליברליזם וגיוון חברתי, הן בצד של גיבורי־העל והן בצד של הגיבורים ה"רגילים" – יש פה שחורים, נשים, סינית, ניו זילנדים, הישראלי תומר קאפון שמגלם פושע צרפתי ועוד. וכל מה שרע באמריקה הלבנה, התאגידית, האינטרסנטית והמניפולטיבית משתקף בדמותו של הומלנדר – נער הפוסטר של עידן טראמפ.

8. סנדקית
סדרה: 'פליבג' (2016–2019)
שחקנית: אוליביה קולמן
זמן מסך: 75%

רבים מסיפורי העם של האחים גרים העמידו במרכזם ילדים יחפים, רעבים, מפוחדים ובודדים במעבה היער, רחוק מהמקום שאמור לשמש להם בית. כל אחד מהילדים האלו הגיע למצב העגום הזה בעקבות פעולה של נבל. האחים גרים המציאו אינספור נבלים שהפציעו בתור בני מלוכה, מכשפות, שדונים, זאבים וגם יהודים, אבל יותר מכל הם אהבו להשתמש בדמות האם החורגת. אם למנות כמה דוגמאות למעשיה המזעזעים של האם החורגת בעולמם האפל של האחים גרים: היא נטשה את הנזל וגרטל ביער, העבידה בפרך את סינדרלה וקינאה ביופייה של שלגיה עד כדי כך שציוותה להורגה.

בסדרה 'פליבג', שיצרה פיבי וולר־ברידג' המבריקה, רושמת האם החורגת קאמבק מרשים. פליבג, שמגלמת וולר־ברידג' עצמה, נאלצת לתחזק קשר צבוע ומנומס עם בת הזוג החדשה של אביה, שמגלמת אוליביה קולמן הנפלאה ('הכתר', 'ברודצ'רץ", 'המועמדת'). למרות ובגלל היכרות מוקדמת בין השתיים – בת הזוג של האב הייתה חברתה הטובה ביותר של האם המנוחה ואף שימשה סנדקית של פליבג ואחותה – המתח בין השתיים חוצה כל גבול אפשרי.

לאם החורגת בסדרה אין שם – מה שמחזק עוד יותר את הזיקה בין הדמות לבין האם החורגת הקלאסית – והיא נקראת פשוט "סנדקית". יש בה רגעי רוע של יום חולין: חסרת רגישות, מדברת ללא פילטרים, אומרת את הדבר הכי נבזי שניתן להעלות על הדעת וגורמת לכל מי שסובב אותה להתנהג בצורה גרועה מכפי שניתן לצפות ממנו. ויש בה רגעי רוע של אירועים חגיגיים: חומדת את אביה של פליבג כבר ביום הלווייתה של אשתו המנוחה, שהיא, כאמור, חברתה הטובה; מפלרטטת עם הדייט של פליבג מול עיניה ועיני אביה בארוחה משפחתית; נדחפת למפגש האינטימי המסורתי של האב ובנותיו לציון יום השנה למות אם המשפחה; הופכת את פליבג למלצרית בעל כורחה במהלך תערוכת הציורים שלה.

אנחנו חיים בעולם שונה מזה שהיווה השראה לאחים גרים בתחילת המאה ה־19, אמהות חורגות כבר לא לוקחות ילדים למות ביער אלא רק גורמות להם לפרקים נזק נפשי בלתי הפיך. אבל אילו הסנדקית הייתה שואלת את מראת הקסמים מי הכי רעה בעיר, התשובה הייתה ברורה.

7. קילגרייב
סדרה: 'ג'סיקה ג'ונס' (2015–2019)
שחקן: דיוויד טננט
זמן מסך: 33%

קילגרייב, האנטגוניסט המרכזי בעונה הראשונה של 'ג'סיקה ג'ונס' מבית מארוול ששודרה בנטפליקס, הוא בעל הפוטנציאל להיות הנבל הכי גדול בהיסטוריה. יש לזה כמה סיבות: הוא ניחן ביכולת לשלוט במוחו של (כמעט) כל אחד ולגרום לו לעשות כדברו, כולל להרוג את קרוביו או אפילו לשים קץ לחייו; הוא מבוגר בעל מנטליות של ילד שלקחו לו את הסוכרייה – פער שמקשה על יריביו לצפות את התנהגותו; והוא בטוח מעל לכל ספק שהוא הגיבור ולא הנבל. השילוש הזה הופך לגיהינום עלי אדמות את חייה של ג'סיקה ג'ונס – חוקרת פרטית שסובלת מפוסט־טראומה בעקבות תאונת דרכים קטלנית שעברה בילדותה ובהשפעת מערכת היחסים עם קילגרייב, אקס שהיא נושאת כגלד על גופה ובנפשה.

העונה השנייה של 'ג'סיקה ג'ונס' עלתה לפני שלוש שנים ב־8 במארס, יום האישה הבינלאומי. את כל הפרקים באותה עונה ביימו נשים בלבד. זה כמובן לא מקרי. בעונה הזו ג'סיקה מתאוששת מהקרב האימתני שניהלה עם קילגרייב עד להכנעתו הסופית. קילגרייב הוא הגבר שאהב אותה עד עמקי נשמתו, אבל גם אנס אותה והתעלל בה מינית ופסיכולוגית. ולכן, דווקא בעונה השנייה, דווקא בתחילת עידן פוסט־קילגרייב, החליטה היוצרת מליסה רוזנברג שזה הזמן הנכון ביותר – הן ברמה הקלנדרית הסימבולית והן ברוח התקופה של המהפכה הפמיניסטית שהחלה במחאת #מי טו – לציין, להבליט ולחגוג את הניצחון הנשי.

קילגרייב, בגילומו של דיוויד טננט הבריטי, הוא נבל נורא כל כך דווקא בתקופה שלנו. הוא מסמל את הפחד המצמית הבסיסי והיומיומי במפגש של אישה עם גבר זר. היא הולכת לבד, בלילה, בחושך, לזרוק זבל, להוריד כלב, מול גבר שעובר, לבד, בלילה, מחזיקה סלולרי ביד, בחדר מדרגות, בחניון, ברחוב, סופרת שניות, מחשבת מרחק, נועלת נעלי בריחה, אצבע בכוננות על החיוג המהיר, עם כלב, בלי זבל, לבד, בחושך, בחצר אחורית, מאיצה צעדים, גבר מאחוריה, מלפניה, מצדדיה, בלי קשר עין, שמה מישהו על ספיקר, בלי כלב, עם זבל, רק שלא יסתובב אליה, רק שלא ירדוף אחריה, לבד, בלילה, בחושך.

קילגרייב הוא הזאב הרע, הסכנה הקיומית, הגבר בחושך, ובעיקר הסיבה שבגללה נשים היו צריכות לשנות את המציאות באופן מיידי ובלי להתחשב בקורבנות הגברים שמדממים מדי פעם בצידי הדרך – אחרת זה היה נגמר הרבה יותר גרוע מבחינתן.

6. לורן מלבו
סדרה: 'פארגו' (2014–עדיין משודרת)
שחקן: בילי בוב תורנטון
זמן מסך: 100% (עונה ראשונה)

'פארגו' היא מיני־סדרה שמחליפה קאדר שחקנים מעונה לעונה. בתור שכזו, הגיבורים והנבלים שלה אמורים להיות זמניים, לצוץ לפרק זמן קצר ועונתי – עשרה פרקים – ומיד לאחר מכן להתנדף אל האוויר. זה חלק מהקסם של סדרות אנתולוגיות: הן אמורות לייצג דפוס התנהגות, הלך רוח, סנטימנט, ז'אנר, תבנית של מקום, נוף ובני אדם. 'פארגו' היא צאצא מלכותי מבית היוצר של האחים כהן. מה שהתחיל ב־1996 כסרט קאלט, הפך בעשור החולף למותג טלוויזיוני מוערך, מוקפד ומנצח. לוקיישן מושלג, עיירה במינסוטה, סיפור פשע מקורי, אנשים פשוטים, קשיים יומיומיים, סלנג מקומי, מבטא כבד – כל אלה מהווים פרטים קטנים וחשובים ביצירה מופלאה שמתקיימת כיום מעצם היותה. אם יש כבר שלד, עור ונשמה, כל שנותר זה לתפור את החליפה או השמלה, להחליף שמות, בעלי מקצוע, סיפור מסגרת, דיאלוגים, גיבורים ונבלים.

יוצר הסדרה, נואה האולי, החליק בטבעיות לנעליהם של האחים כהן. להחליף מדי עונה את כל התבלינים ועדיין להיות מסוגל להתקין את הנזיד המושלם – זה לא עניין של מה בכך. אבל כל הדברים הטובים בסרט נשמרים גם בסדרה: הומור שחור, פושעים מיניאטוריים ותקלות גרוטסקיות שמתגבשים לכדי טרגדיית מצבים שנונה, מותחת, מתוחכמת, פילוסופית ומקורית. הגיבורים הטרגיים – כמו לסטר נייגרד, פגי ואד בלומקוויסט והאחים סטאסי – מצליחים לכבוש את לב הצופים מדי עונה, אך יודעים היטב כי הם חבים את חייהם בעיקר לנבלים המרשימים של הסדרה. כל אחד מאותם נבלים מאופיין לעילא, ניחן בסגנון לבוש ייחודי, בשיטות חיסול אכזריות ובשריטות פרטיות, אבל הכבוד הראוי מגיע לראשון שבהם – הנבל שעומד בלב העונה הראשונה, לורן מלבו, בגילומו של בילי בוב תורנטון.

מלבו הוא אנרכיסט. הוא נושף בכל כוחו את רוח הכאוס ויוצר סיטואציות שנועדו לחבל בסדר הקיים. הוא הקש שישבור את גב הגמל שמאיים לקרוס ממילא. הוא מזהה מרחוק חיים רעועים שתלויים על בלימה ומיד מתערב ומציע עזרה – יום אחד אותם אנשים דחויים ונרפים הרי יהיו חייבים לו והוא לא ישכח להופיע ברגע המתאים כדי לגבות את החוב. הוא יזרוק כמה מילים לחלל החדר רק כדי שלנוכחים יהיה על מה לריב אחרי שיעזוב. הוא הצונאמי שמניע את כנפי הפרפר בצידו הרחוק של העולם. הוא אדם בשר ודם שרוצה להיות אלוהים.

5. רמזי בולטון
סדרה: 'משחקי הכס' (2019–2011)
שחקן: איוון ריון
זמן מסך: 27.4%

ג'ורג' ר"ר מרטין, סופר הפנטזיה שאחראי לסדרת הספרים 'שיר של אש ושל קרח' שעליה מבוססת סדרת הטלוויזיה 'משחקי הכס', יצר עולם פנטסטי שמציית למערך חוקים פוליטיים וחברתיים עצמאי אך בה בעת גם נשען על סדרי יום, מאבקי שליטה ואינטרסים שיכולים להתקיים בכל מקום ובכל זמן – במציאות או בבדיה, בעבר או בעתיד.

החיבור המיוחד הזה אילץ את שלל הדמויות ביבשת הדמיונית ווסטרוז לפעול מתוך הסנטימנט הידוע והמוכר לנו כיום, אך בשיטות שהיו מקובלות יותר בהיסטוריה הרחוקה. השילוב בין עקרונות פוליטיים מהעולם המודרני לבין תאוות בשר ודם קדמונית מהעולם הפנטסטי הוא הסוד שמקצין את הדרמה ומביא את הזוועה למחוזות אפיים.

דמויות המפתח של 'משחקי הכס' זכו לקבל כלים ייחודיים: עלמה שמולידה דרקונים ויוצאת מתוך האש ללא פגע, נערה שחובשת פרצופים כאילו היו כובעים, מכשפה שרואה את העתיד דרך השתקפויות בלהבה, נער נכה שהופך לעורב בעל שלוש עיניים וקופץ לצפות בעבר, וכמובן מתים שקמים לתחייה. אבל מה שהופך את הדמויות של מרטין למעניינות יותר אלה לא הטריקים, לא השטיקים ולא כוחות־העל, אלא דווקא מאפיינים אנושיים יומיומיים, כמו קנאה, נקמנות, קטנוניות ותיעוב.

בין עשרות הנבלים שהפציעו לאורך שמונה העונות של 'משחקי הכס' בולט במיוחד רמזי בולטון – פסיכופת ילדותי בעל מבט מטורף בעיניים והתגלמות הרוע הטהור: ערל לב, אכזר באופן קיצוני, נקמן במונחים תנ"כיים. כל משפט שיוצא מפיו הוא מסוגנן, שנון ומלוטש. כל סצנה בכיכובו זוכה לדימוי ויזואלי קשה לעיכול – ראשים כרותים, כלבים רצחניים ונקניקייה שמרמזת על סירוס. העובדה שרמזי אחראי לכמה מהפשעים החמורים ביותר בתולדות הסדרה – רצח את ריקון סטארק, התעלל נפשית ופיזית בתיאון גרייג'וי ואנס בברוטליות את סאנסה סטארק – אף גרמה לאיוון ריון, השחקן שגילם אותו בסדרה, לטעון כי היום שבו צולמה סצנת האונס היה היום הגרוע בקריירה שלו.

בסופו של דבר, נבל מוצלח הוא זה שמעורר בך תחושת קבס, מעביר בך תחושה עוכרת שלווה והופך את היום שלך לגרוע. אנחנו לא מפחדים יותר מדמויות מיתיות ומסיפורי פנטזיות, אלא יודעים כי השדים והמפלצות הם אלה שנמצאים בכל אחד מאיתנו או במי שדומה לנו. רמזי, בדיוק כמונו, רוצה שיכבדו אותו, רוצה שיאהבו אותו, לא תמיד מסתדר עם בני משפחתו, לא תמיד מצליח לשמור על קור רוח. וכשכואב לו – הוא רוצה להכאיב בחזרה. ההבדל היחיד: השיטות שלו פחות קונבנציונליות.

 4. ורן שילינגר
סדרה: 'אוז' (1997–2003)
שחקן: ג'יי.קיי סימונס
זמן מסך: 100%

קשה לבחור נבל אחד שבולט בין כל כך הרבה נבלים. קשה לסמן את השטן הגדול ביותר בין עשרות שטנים. קלר, אדביזי, סעיד, ריאן או'ריילי, מיגל אלוורז, אפילו טוביאס ביצ'ר שהופך מאדם נורמטיבי לרוצח בדם קר – כל אחד מהם ראוי בנקודת זמן מסוימת להיחשב לאסיר הכי אכזר בכלא אוסוולד. מעריציה הוותיקים של 'אוז' יטענו בדרך כלל שהנבל האולטימטיבי של הסדרה הוא דווקא המושל ג'יימס דוולין, בגילומו של ז'ליקו איוואנק המצוין, שכן הוא הבירוקרט שמסוגל מתוקף תפקידו לשנות את המציאות עבור האסירים אך בסופו של דבר תמיד ימעל באמונם, יקבל החלטות פופוליסטיות שלא ישרתו איש מלבדו ויפקיר את האומללים שמנסים לשרוד מאחורי הסורגים. אבל אז, כשנסגרות דלתות הברזל, נגלות מבעד לחריצים פניו הרעות של ורן שילינגר.

בין כל האסירים באוז, שילינגר הוא היחיד שאין בו אפילו גרם אחד של חמלה. אגב, חשוב להקפיד: לא שילינג'ר, אלא שילינגר – אחרת זה עלול לעלות לך בחיים. גורלו לא שפר עליו: הוא נולד לאב גזען, ילדיו מכורים לסמים, כלתו פרוצה. שילינגר עצמו הוא ניאו־נאצי, הומופוב, גזען, מתעב את האחר והשונה, מי יותר ומי פחות. ככזה, אין לו כבוד למי ששונה ממנו. חיי השחורים, האיטלקים, האירים והיהודים שווים לו כקליפת השום. כל עוד אינך נמנה עם חברי האחווה הארית – תמצא את עצמך באופן תדיר על הכוונת שלו. שילינגר הוא סדיסט שאין לו אלוהים ואין לו גבולות. אם ירצה במותך – תמות. אם ירצה בחייך – תהפוך לעבד מין.

היריב הנצחי של שילינגר הוא ביצ'ר. למרות סלידתו מהומואים, שילינגר לא מונע מעצמו לאנוס את ביצ'ר ולהפוך אותו לעבד מין פרטי – הוא מסרק אותו, מאפר אותו ומלביש אותו בבגדי אישה לקול מצהלות שאר האסירים. בהתחלה שילינגר מתעלל בביצ'ר מינית ופסיכולוגית ואף צורב צלב קרס על ישבנו ללא תגובה ראויה, אך ככל שעובר הזמן הנקמה נעשית הדדית וגורמת לשניים – ובעיקר לשילינגר – להקריב קורבנות רבים. שילינגר גורם למות בנו אנדרו ממנת יתר – בעקבות מניפולציה נקמנית ומדוקדקת של ביצ'ר וחברו הטוב קלר; בנו השני של ורן, האנק, חוטף את ילדיו של ביצ'ר ואף מביא למותו של אחד מהם – ובעקבות זאת מוצא את מותו כאקט של נקמה. השניים – פרוטגוניסט ואנטגוניסט – מאבדים את כל מה שיש להם: משפחה, חופש וצלם אנוש.

לפעמים נדמה כי התפקידים מתהפכים, הרע הופך לטוב והטוב הופך לרע, אבל אז מגיעה מעטפה ובה תוצאות צילום הרנטגן, ושם ברור מעל לכל ספק סביר – אכזריותו של שילינגר היא השורשית ביותר. היא זוחלת מתחת לעור, היא שוחה בתוך הוורידים, היא פועמת בגופו חסר הלב.

3. בנג'מין ליינוס
סדרה: 'אבודים' (2004-2010)
שחקן: מייקל אמרסון
זמן מסך: 66%

בניגוד לרוב הנבלים הגדולים, כאשר בנג'מין ליינוס מסתכל במראה הוא עצמו כלל לא מבין שהוא כזה. מתוך המראה עולה דמות שבירה, חלשה ונרפית של חנון בעל מבט שוֹקִיסטי שנפער מאחורי משקפיים עגולים לא אופנתיים. דמותו של ליינוס תוכננה להיות זמנית, לקבל זמן מסך מינורי ולומר שלום אחרי כמה פרקים, אבל יוצרי 'אבודים' התאהבו בשחקן מייקל אמרסון והפכו את הדמות שגילם לאחת המרכזיות בסדרה.

לא רק אמרסון שחקן מחונן, אלא גם ליינוס. בעזרת יכולת מניפולטיבית מעוררת הערצה שכללה התרפסות, חנופה וסיפורי אלף לילה ולילה, הצליח ליינוס ללחוץ שוב ושוב על בלוטות הרגש ולגרום לחבורת השורדים להאמין כי הוא עצמו שורד אומלל, חסר ישע ובלתי מזיק. מאז ועד יומו האחרון היה קשה לזהות מתי הוא משקר ומתי לא. בכל פעם מחדש הוא הצליח לשכנע כי השקרים של העבר שייכים לעבר, אבל הפעם, באמת, הוא נשבע לומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת, בכנות וביושר – ותמיד התברר שלסמוך על בן ליינוס זו אחת הטעויות הגדולות ביותר שאפשר לעשות באי המסתורי הזה.

ליינוס הוא אדם פגום. קנאי, אובססיבי, רכושני, סובל מהתקפי זעם, סוציופת שמסוגל להרוג או להקריב את קרוביו כדי להשיג את מטרתו – לשמור על האי. אבל מה שמבדל אותו מרוב הנבלים הוא המוח המבריק שלו שמסוגל להזיז איים שלמים, לגרום לאנשים להאמין בדברים לא הגיוניים ולהנהיג חבורה של אנשים חזקים ומרשימים. אפשר למקם את הגאונות שלו בשורה אחת עם דמויות כמו חניבעל לקטר ('שתיקת הכבשים') ופרופסור מוריארטי ('שרלוק הולמס'), וזה, למעשה, אומר הכל.

2.דודה לידיה
סדרה: 'סיפורה של שפחה' (2017–עדיין משודרת)
שחקנית: אן דאוד
זמן מסך: 77%

דודה לידיה היא סופר־נני על ספידים בגרסת המבוגרים. מהרגע הראשון ב'סיפורה של שפחה', סדרה המבוססת על ספר שכתבה מרגרט אטווד ב־1985, יורה לידיה בקצב מסחרר בליל של מסרים – פקודות, נזיפות, עלבונות, קלישאות רוחניות והטפות דתיות – שמיועד לאוזניהן הנרצעות של השפחות המותשות. אמנם דודה לידיה מפגינה נאמנות אבסולוטית לערכים של רפובליקת גלעד, אבל מיד ברור כי היא לא זו שאחראית לאסטרטגיה, היא אינה נמנית עם צמרת הפיקוד והשלטון, ואין לה אג'נדה. היא בסך הכל ביצועיסטית.

כך בדיוק נראית דיסטופיה במיטבה; לאו דווקא ממרומי מגדל השן אלא דרך עיני האנשים הקטנים שמלכלכים כפיים ועושים את המלאכה בפועל – העיניים ובעיקר הדודות. דודה לידיה מחזירה לתודעה את הדיון על חלקם של הפקידים והתליינים, של האייכמנים ושל הקאפואים, ומעלה מחדש שאלות אנושיות שעוסקות בבנאליות של הרוע – איך אדם פשוט הופך בתוך זמן קצר למכונת רצח שיטתית וממלא בדבקות אחר פקודות נוראות.

לידיה היא כמו הממונה על משאבי אנוש. פונקציה שאמורה לדאוג מתוקף הגדרת תפקידה בראש ובראשונה לעובד הפשוט, אך בכל פעם שיצוץ קונפליקט בין העובד לארגון – היא תפעל באופן טבעי לטובת מי שמשלם לה את המשכורת, כל זאת כאשר במקביל היא מאמינה באמונה שלמה כי הלב שלה נמצא במקום הנכון והיא עצמה ניצבת בצד הנכון של ההיסטוריה. בשדרת ההנהלה של גלעד יושבים בכירים יותר מלידיה שביצעו פשעים שפלים בהרבה, ובהם אונס, סירוס, עקירת עיניים ורצח, אבל כשהדודה תפגע בך זה יכאב הרבה יותר. בניגוד למפקדים כמו פרד ולרעיות כמו סרינה, כשהיד של דודה לידיה מתקרבת אל הלחי, קשה לדעת אם ברצונה ללטף או לסטור. חוסר הוודאות גורם לטלטלה נפשית קשה יותר, להתנהגות פבלובית ולהתרפסות הישרדותית, כפי שרואים לעיתים תכופות אצל ג'נין, השפחה היחידה שהצליחה לגעת בלב של לידיה וגם זו שסבלה ממנה יותר מכולן.

אם בסדרה נדמה לפעמים כי לידיה היא דמות די שטוחה שאמורה לייצג בבוטות אפקטיבית את הרוע הטהור אבל אין לה אישיות בעלת ערך מוסף, הרי שבספר היא מתוארת כדמות מורכבת יותר – מהוססת, מיוסרת ואפילו מפקפקת. בספר השני בסדרה, 'העדויות', שיצא לאור לפני כשנתיים ומתרחש 15 שנים אחרי אירועי הספר הראשון, לידיה מקבלת תפקיד משמעותי אף יותר – היא אחת משלוש הנשים שמספקות עדויות על מה שקרה בגלעד. במקרה של לידיה, זו עדות מצמררת שמנסה להסביר איך נולדת מפלצת.

1. הייזנברג
סדרה: 'שובר שורות' (2013–2008)
שחקן: בריאן קרנסטון
זמן מסך: 100%

המפץ הגדול של הדרמה הטלוויזיונית בתחילת שנות ה־2000 הוליד את האנטי־גיבור; דמות של פרוטגוניסט שהוא לא בדיוק הגיבור הקלאסי, המושלם, יפה הבלורית והתואר, אבל גם בהחלט לא הנבל המרושע שעומד בדרכו. אנטי־גיבור הוא יצור כלאיים שניחן במאפיינים של גיבורים ושל נבלים. זו דמות שמשקפת את העולם הריאליסטי שחותר תחת המוסכמות ההוליוודיות וטוען כי החיים אינם בינאריים; בני האדם אינם עומדים בתור לסלקציה בין טוב לרע, אלא מורכבים יותר – בכל רע יש טוב ובכל טוב יש רע.

הדוגמה התרבותית הוותיקה ביותר למיקס בין גיבור ונבל עומדת בלב הספר 'המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד', שנכתב כבר ב־1886, זכה לעיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים ומאז הפך שם קוד לאישיות חיובית שמתחזקת אלטר־אגו אפל במיוחד. דמות חדשה יותר מסוג זה היא דקסטר מורגן ('דקסטר') – חוקר מז"פ חנון ביום ורוצח סדרתי בלילה. אבל ללא צל של ספק, הגדול מכולם הוא וולטר ווייט, וליתר דיוק – הייזנברג.

בין הצד המואר לצד האפל יכולים להפריד שיקוי רפואי, כמו במקרה של ג'קיל והייד, או מערכת חוקים, כמו זו שקיבל דקסטר בירושה מאביו. ב'שובר שורות' זה סיפור שונה לגמרי: הייזנברג הוא לא רק אלטר־אגו אלא למעשה השלב האבולוציוני הסופי של דמות שהחלה דרכה כגיבור בשם וולטר ווייט. כזכור, נחשפנו לוולטר לראשונה כחולה סופני שמחליט להשאיר למשפחתו סכום כסף שישמש אותה אחרי מותו, ולאט ובהדרגה, כמו בתהליך כימי, כפועל יוצא של נסיבות והזדמנויות, הוא הפך מגיבור טרגי לנבל בשם הייזנברג.

קו פרשת המים מגיע במקרה הזה בעונה הרביעית, במהלך שיחה בין וולטר לאשתו סקיילר. "אני לא בסכנה", הוא מרגיע/מפחיד אותה כשהיא מביעה בפניו חשש לגורלו, "אני בעצמי הסכנה. את חושבת שאפתח את הדלת ואחטוף כדור? לא – אני הוא זה שדופק בדלת". וולטר חושף את עצמו כהייזנברג בפני האדם הכי קרוב אליו – פעולה שג'קיל ודקסטר לא העזו לעשות מעולם – כי הוא יודע שהגיע הזמן לקבל בהכנעה את האלטר־אגו, את הצד האפל, את הסכנה. באותו רגע ממש מתחילה להיסדק ההזדהות של הצופים עם הגיבור. בסיום המסע, מותו של מלך המתאמפטמין לא מהווה גאולה רק עבורו אלא עבור כלל הצופים. אם וולטר היה יוצא כשידו על העליונה, הצופים היו חווים מורת רוח. כי המשמעות היא אחת – ניצחון הגיבור הוא למעשה גם ניצחון הנבל.

* הנתון "זמן מסך" מתייחס למספר הפרקים שבהם משתתף הנבל ביחס לכלל פרקי הסדרה.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook