השנה החדשה הגיעה ואיתה עוד נתון מרהיב ומדהים שמעיד על מזל גדול. המזל של כולנו. נכון ל־2015, מעריך הבנק העולמי, פחות מ־10% מהאנושות חיים במציאות של דלות מוחלטת (Extreme Poverty). דלות מוחלטת היא כאשר אדם חי על פחות מ־1.9 דולר ליום במונחי 2011. עד לפני כמה עשרות שנים – הרף עין במונחים היסטוריים – למעלה ממחצית הפלנטה חיה כך. כדי להבהיר: דלות מוחלטת איננה החיים במעברות בשנות ה־50 או אפילו בשטעטל בשנות ה־30 של המאה הקודמת. היא מציאות קבועה בה מאות מיליונים הולכים לישון בלילה מבלי לדעת מה יאכלו למחרת. קבועה. דהיינו לא עניין של בצורת או מצוקה רגעית. אלה היו החיים.
המזל של כולנו, כבני אדם, הוא שעלינו בגורל ונולדנו בתקופה הטובה ביותר (בממוצע) לחיות כאן. ו"כאן" זה בעולם. עד לפני 250 שנה, תוחלת החיים הממוצעת לא חצתה את גיל 50 כמעט בשום מקום בעולם. ההכנסה הממוצעת עמדה על פחות מ־400 דולר בשנה. כל העולם היה עני וחולה. הוא היה כזה גם לפני 800 שנים, ו־1,000, ו־1,500. ואז קרו כמה דברים דרמטיים מאוד; עידן הנאורות, נניח. אני מתנצל בפני הקוראים שחשים שהמילה "נאור" פוגעת ברגשותיהם והיא מהווה קביעה נורמטיבית פטרנליסטית. "מהו נאור? הנאור שלי הוא לא הנאור שלך" וכיוצא בזה. האמת? אני לא באמת מתנצל. יש נאור ויש חשוך וזה מרכיב שעידן הנאורות/הארה הביא לעולם, אבחנות נורמטיביות חדשות שסבבו סביב מושג אחד שנעשה חשוב מאוד – הרציונל. כדי להגיע אליו היה נחוץ השחרור מהכנסייה ומההשפעה הממארת שלה על קדמה. למען הקדמה באה סובלנות, והעיקר – יצירת מושג של אמפיריות.
באופן בלתי מקרי לחלוטין, בעקבות ההארה באה המהפכה המדעית והתעשייתית. והמהפכה התעשייתית שלוותה בשלטון ממלכתי וריבוני, כזה שאיננו עבד של סנטימנט או ממסד דתי, או לחלופין של מלך אבסולוטי, הביאה לפריחה האנושית הגדולה ביותר בהיסטוריה של הגזע שלנו. בפשטות: מי שעבר מהפכה תעשייתית כבר לא חי עד גיל 40 ומשהו בממוצע ולא חי חיי דלות מוחלטים. היו מדינות ויבשות שאיחרו את הרכבת הזו; אסיה ואפריקה בעיקר. אבל ברגע שזינקו עליה הנתונים הוכיחו את הברכה שהגיעה עם התיעוש.
–
אך יחד עם תופעות של חילון, אמנציפציה, מהפכה מדעית ותעשייתית, הגיע גם הפונדמנטליזם. הפונדמנטליזם הוא לא קללה, הוא תופעה. לרוב שפירה; לעתים ממאירה. אבל מה שמאחד אותה ממש, בין אם היא מתגוררת במאחז בשומרון או במערה באפגניסטן, הוא המחויבות לעבר שהוא מדומיין לחלוטין. נניח במקרה של נערי הגבעות, מדובר בגרסה שלהם למדינת יהודה. אנחנו הרי לא יודעים איך נראתה מדינת יהודה במציאות, אבל הפונדמנטליסט יודע לספר לנו (בוודאות!) איך הייתה ואיך היא צריכה להיראות היום. הוא ממציא עבר מפואר שאליו הוא שואף שאיפה רומנטית ומסוכנת מאוד. הוא מקדש טקסטים באורח מוחלט, אבל רק את שלו. אנחנו לא יודעים באמת מה היו אורחות החיים באימפריה המוסלמית המוקדמת של מוחמד והח'ליפים הראשונים, אבל הפונדמנטליסט של דאעש ישמח לספר לנו. הרבה כריתות ראשים, נניח. האם כריתות הראשים הללו קשורות לפסוק בקוראן או יותר לפלייסטיישן 2? ברור שלפלייסטיישן. לא לחינם אנחנו מדווחים שלפחות אחד מהתוקפים בפיגוע בפריז לא פתח קוראן מימיו.
פונדמנטליזם הוא שקר על שקר. הוא משקר שהוא ישן ועתיק. שהוא המקור. שהוא משמר את החיים שלפני הקדמה. האמת היא שהוא רק תגובה לקדמה; ניסיון נואש ורומנטי וצבוע בצבעים קיטשיים ודמיים להתמודד איתה. הוא מה שפרופ' מחמוד ממדאני כינה (דווקא בהקשר האפריקאי) "המצאת המסורת". רק שבהמצאת מסורות אין רע מהותי. כולנו ממציאים מסורות ומשמרים אותן. הפונדמנטליסט ממציא מערכת כופה, שהיא הרבה יותר ממסורת.
מלחמת העולם השנייה הביאה איתה את הפונדמנטליזם לשיא מסוכן. הנאצים היו ז'אנר של פונדמנטליסטים חילונים; הם הוכיחו שבתוך עולם פוסט־מודרני יכולה לצמוח קיצוניות, שאיננה פחות מסוכנת מהפונדמנטליזם הדתי. ההתייחסות אליהם כפונדמנטליסטים שנויה במחלוקת, כמובן, הרי בדרך כלל זה מיוחס לדת ולדתיים. זו שגיאה, לדעתי הצנועה. הם שאפו לשוב לעבר שהיה מומצא לגמרי; בניגוד לאסלאמיסטים, לנאצים לא היה שום עבר אמיתי. זה הכול היה אצלם עלמא דשקרא – הגזע הטהור, עידן העליונות הגרמנית שאף פעם לא היה, "ציביליזציה" גרמנית מומצאת וכו' וכו'. התוצאות היו קטלניות במיוחד. הפער בין המציאות ובין הניסיון הנאצי להגשים מחדש את העתיד המזהיר שמבוסס על עבר שקרי היה אדיר. לדידם, היה צורך בהשמדה ושעבוד מאסיביים כדי לדמיין מחדש אימפריה גרמנית.
–
פונדמנטליזם איננו אלים בהכרח. להפך. ברובו איננו כזה. הוא יכול לכפות ולהיות בלתי גמיש ולהמציא עבר – אבל גם לשמר קהילה. החרדים בחלקם ייחשבו לפונדמנטליסטים (בסוציולוגיה נהוג לחשוב שכל התופעה החרדית היא כזו. אני חושב שזה מיושן ולא מעודכן, ורובם אינם כאלה בדרך חייהם כלל). גם האוונגליסטים של המערב התיכון האמריקאי אינם אלימים בהכרח, וגם קהילת האמיש איננה. אבל יש פונדמנטליזם אלים. בעיקר אסלאמיסטי, אבל לא רק. במקומות מסוימים באסיה קם עכשיו – לא תאמינו לי אז תגגלו – פונדמנטליזם בודהיסטי. אלים.
הפונדמנטליסט הממאיר הוא כזה שיש לו חלומות שמשתרעים מעבר לקהילתו. הוא מדמיין עולם שבו כולם חלק מסיפור המסגרת שלו, ולכן רוצה להפעיל את כולנו במסגרת העלילה שטווה. כאן אנחנו מגיעים לאספקט המעודד היחיד בפונדמנטליזם אלים וכופה, כזה עם שאיפות מדינתיות.
הוא איננו בר קיימא. פונדמנטליזם לעולם לא יצליח להשלים את הפער בין העולם ובין האידיאל הקשיח והשקרי שלו למציאות אותנטית שאיננה קיימת. פונדמנטליזם יכול להתקיים זמן רב מאוד כאשר הוא קהילתי, אבל הוא כושל שוב ושוב בניסיון לזכות באהדה כללית. ואם כבר איכשהו התגלגל לעמדת שליטה, התוצאה היא תמיד הרסנית. הפונדמנטליסט פועל בניגוד לרציונל חברתי יסודי; אם מותר לאנוס נשים שיוצאות אל הבאר בסוריה, כי הן אינן מלוות בגבר – האם נשים יֵצאו אל הבאר?
האלימות שנעוצה בכפייה, השאיפה הסיזיפית והנוראה להגשים הווה טהור, ההתמודדות המתמדת עם האמת שסותרת את כל זה – כל אלה מפעילים לחץ אדיר על שיטה פונדמנטליסטית. לכן הפונדמנטליזם איננו מהפכה שטורפת את בניה. הפונדמנטליזם הוא מהפכה שטורפת את עצמה, אפילו דור אחד היא איננה מגדלת. מה שכן, היא מקרינה יפה על מערכת פוליטית. השלטונות האפגניים ממשיכים להפלות נשים באורח עמוק, כי הטליבאן אורב בחשיכה. כי הוא נקודת התייחסות. כל השוואה אלינו היא כמובן בדמיונו של הקורא.
חשבנו שעם הגלובליזציה יבוא הריסוק המוחלט של פונדמנטליסטים. זו הייתה טעות מזהירה. הגלובליזציה רק מטפחת, מתברר, את הכוחות האלה. זו המאה שהייתה ב־15 שנותיה הראשונות וזו שכנראה תהיה לנו. קרב בין פונדמנטליזם ונאורות (אם רק נמצא את העוז להתייצב מאחורי המושג הזה). והפונדמנטליזם יפסיד, כי הוא איננו יכול לקיים עולם. אני יודע שאתם מפקפקים; אולי מהרהרים במאות אלפי פונדמנטליסטים בין הים לירדן. אבל העניקו לעצמכם את הנחמה האופטימית של ינואר 2016. הפונדמנטליזם יפסיד.
–
