שלטון סדרות הטלוויזיה שעובדו מספרים // מעין רודה

0

לשמחת כל הספות בעולם, תור הזהב הטלוויזיוני נמצא בשיאו. התופעה העכשווית שמדברים עליה כולם מעמידה במרכזה את הצופה האבוד, זה שמנסה לתחזק חיים יצרניים של משפחה וקריירה לצד ניהול בינג'ים לתוך הלילה, אך מוצא עצמו טובע בשלל הסדרות ש"חייבים לראות", ולמעשה נגזר עליו להעביר את חייו בתחושת החמצה מרירה תמידית. בעוד הסיבות לתסכול הן היי־טקיות ברובן – עוד ועוד אתרים, אפליקציות ושירותי סטרימינג שהתווספו לרשתות הטלוויזיה ולחברות הכבלים והלוויין, כדי להפוך את התוכן לזמין ונגיש מאי פעם – הדימוי המיידי הוא דווקא לואו־טקי: הצופה של ימינו הוא אומלל כמו ילד במפגשו הראשון עם הספרייה העירונית.

הטלוויזיה של היום היא הספרייה החדשה. מדפים שלמים שמציעים תכנים אינסופיים המחולקים לפי ז'אנרים ומציגים עטיפה מסקרנת במחירים די זעומים, כמה שתרצו, מתי שתרצו. המטאפורה לא נגמרת כאן; סדרות הדרמה של תור הזהב של הטלוויזיה, עוד מימי 'הסופרנוס' ו'הסמויה', דרך 'מד מן' ו'שובר שורות', ועד 'מר רובוט' ו'סמוך על סול' – הם הרומן עב הכרס של ימינו. הן מציגות דמויות עגולות ועמוקות, משרטטות עלילה מהודקת ומקורית, מתארות תקופות ומקומות, מתעכבות על הפרטים, ופורסות את כל אלו על פני חמש, שש, שבע עונות – יריעה רחבה ומרשימה הרבה יותר מאשר שעתיים קולנועיות דחוסות, למשל. בשני העשורים האחרונים מצליחה הדרמה הטלוויזיונית לעורר הערכה לא פחות מהספרים הטובים והישנים.

אלא שאחרי כעשור וחצי שעמד בסימן שלטון סדרות דרמה שהציגו סיפורים חדשים ומקוריים, מאז 'הבית הלבן' של ארון סורקין ב־2000 ועד 'שובר שורות' של וינס גיליגן ב־2014, קרה פתאום דבר מוזר. בשלוש השנים האחרונות, המכנה המשותף של כל הסדרות, בלי יוצאת מן הכלל, שזכו בשתי הקטגוריות הדרמטיות של טקס האמי – סדרת הדרמה הטובה ביותר והמיני־סדרה הטובה ביותר – הוא העובדה שהן מבוססות על ספרים. בשנתיים הקודמות היו אלו 'משחקי הכס', 'סיפור פשע אמריקאי: אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון' ו'אוליב קיטרידג", והשנה בלטו שתיים – 'סיפורה של שפחה' ו'שקרים קטנים גדולים', שגרפו הביתה שמונה פסלונים כל אחת, ורשמו הצלחה מסחררת ביתר החזיתות: ביקורות חיוביות, רייטינג, שיח ורלוונטיות לרוח התקופה.

אם עוד היה ספק, הוא התפוגג השנה: הטלוויזיה היא הספרייה החדשה. נא לא לשמור על השקט.

כבר מזמן הפכה הספרייה למגרש משחקים עבור יוצרי טלוויזיה. ברשימת המועמדים לאמי השנה ניתן היה למצוא גם את 'שרלוק', 'בית הקלפים', 'משחקי הכס', 'כתום זה השחור החדש', 'הנותרים', 'האיש במצודה הרמה', 'מוצרט בג'ונגל' ו'הסקס של מאסטרס', שהתחילו כספרים לפני שהפכו לסדרות לוהטות. גם ההיסטוריה של הטלוויזיה רצופה דוגמאות, שמתפרסות על טווח רחב של ז'אנרים – החל ב'אני, קלאודיוס', 'חמדת ימים' ו'גאווה ודעה קדומה', דרך 'שורשים' ו'מ*א*ש', עבור ב'סקס והעיר הגדולה' ו'רצח מאדום לשחור', המשך ב'דקסטר' ו'אימפריית הפשע', וכלה ב'זרה' ו'מנהל לילה'.

ספרים נוספים עומדים לעזוב את דפי הנייר ולהפוך לסדרות טלוויזיה בעתיד הקרוב. המותחן 'חפצים חדים' של גיליאן פלין, שמגולל את סיפורה של עיתונאית המשתחררת מבית חולים פסיכיאטרי ונשלחת לחקור מקרה רצח, עתיד לעלות בקיץ הבא ב־HBO בכיכובה של איימי אדמס, ועומד בפני ציפיות גבוהות אחרי ש'נעלמת', בבימויו של דיוויד פינצ'ר על פי ספר אחר של פלין, כבש את המסך הגדול. 'הטרור', ספרו של דן סימונס, יזכה באותה השנה לעיבוד טלוויזיוני ברשת AMC. נטפליקס תפיק בשנה הבאה את 'המרדף אחר היל האוס', עיבוד לספר האימה של שירלי ג'קסון, ובהמשך תופק גרסה טלוויזיונית ל'רכבת הקרח', עיבוד לסדרת הרומנים הגרפיים הצרפתיים, חמש שנים אחרי הצלחת העיבוד הקולנועי לסדרה.

השאלה הגדולה היא איך הופכים יצירה ספרותית אהובה ומוערכת לסדרת טלוויזיה שלא תבייש את מקורותיה. כלומר, איך מונעים מהצופה לשלוף את המשפט המפחיד מכל: "הספר היה יותר טוב".

עיוורון צבעים ואמנות הליהוק

המקרה של 'סיפורה של שפחה', לדוגמה, מלכתחילה לא היה פשוט. הרומן הדיסטופי שכתבה הסופרת הקנדית מרגרט אטווד ב־1985 על קורותיה של השפחה שלפרד (Offred) בעולם שבו תפקידן של נשים מצטמצם לכדי הולדת צאצאים, הפך לקלאסיקה מודרנית – ועם קלאסיקות צריך להיות עדינים. הספר הספיק למכור מיליוני עותקים, נכלל ברשימת ספרי החובה של תיכונים רבים בארה"ב, וכבר זכה לשלל עיבודים מוקדמים. ב־1990 עובד הספר לסרט בבימויו של פולקר שלונדורף ובכיכובם של נטשה ריצ'רדסון, פיי דאנאוויי ורוברט דובאל, ומאז הפך לאופרה, מחזה, מופע בלט, אלבום מוזיקלי והצגת יחיד.

לאורך השנים קיבלה אטווד זרם של פניות לקבלת זכויות טלוויזיוניות על הספר, אבל אלו היו כרוכות בזכויות הקולנועיות שניתנו למפיקי הסרט שעלה ב־1990, ואחרי שזה יצא נקלעו בסבך של פשיטות רגל, העברות בעלות וסוגיות משפטיות. "לא ידענו למי שייכות הזכויות", הודתה אטווד בריאיון למגזין 'וראייטי' השנה. לדבריה, גופים שונים נכנסו ויצאו מהתמונה, עד שלבסוף נכנסו לתמונה חברת ההפקה MGM ושירות הסטרימינג הולו.

מי ששם עינו על הספר היה סטיב סטארק, ראש מחלקת הפקת טלוויזיה ופיתוח ברשת MGM, שמאז מינויו ב־2011 חיפש בית ראוי לסדרה – ומצא אותו בהולו. ההימנעות מערוץ כבלים גדול, דוגמת HBO, איפשרה לסטארק "טיפול בוטיק" בקלאסיקה של אטווד. אחרי שמצא את הבית, התעקש סטארק כי עליו למצוא אישה שתהפוך את הסיפור של שלפרד לטלוויזיוני, אך לבסוף נכנע לתסריטאי ברוס מילר, שהעריץ את הספר והתדפק על דלתו של סטארק בבקשה להצטרף לפרויקט. וכך, 30 שנה אחרי פרסום הספר יצא לדרך הפרויקט הטלוויזיוני.

כשהתסריט החל להירקם, הצטרפה כמפיקה וכשחקנית הראשית אליזבת מוס, שנושאת עמה בגאון בקורות החיים את דמותה של פגי אולסון מ'מד מן'. מוס נכנסה כאן לאותו טייפקאסט, פחות או יותר, שמוכר לה מסדרת המופת של מתיו וויינר שעסקה במשרד הפרסום המנהטני – אישה שעומדת כנגד כל הסיכויים הפטריארכליים, הדון דרייפרים, ומצליחה לשמור על ראש מורם. אטווד, שהייתה מעורבת בתהליך היצירה, הודתה בשיח עם גולשי אתר 'רדיט' כי לא לקחה חלק בליהוק. "זו לא החוזקה שלי, אבל שמחתי מאוד מהתוצאה", אמרה. "אליזבת מוס עצמה היא בחירה טובה מאוד, כיוון ששלפרד היא האישה הממוצעת – לא לוחמת התנגדות אמיצה או משהו כזה – שנקלעה לעולם שבו היא צריכה לעשות את הטוב ביותר בלי להישבר או להיהרג".

הליהוק המעניין והמפתיע ביותר ב'סיפורה של שפחה' הוא דווקא של בן זוגה של שלפרד, לוק, ושל חברתה הטובה מוירה. את השניים מגלמים שחקנים שחורים, או.טי פגבלן וסמירה וויילי ('כתום זה השחור החדש'). בעוד בספר מוזכרים אזרחיה השחורים של ארה"ב בתור מי שנשלחו לקולוניות מרוחקות, הליהוק בסדרה, כפי שטוען היוצר סטיב מילר, הוא "עיוור צבעים". באופן טבעי, אותו עיוורון צבעים גרר ביקורת, כיוון שקשה להכניס דמויות שחורות לסדרה שעוסקת כל כולה בדיכוי ובאפליה, ולהתעלם מכך לחלוטין.

בין אבק כוכבים לעריפת ראשים

העיבוד הטלוויזיוני של 'שקרים קטנים גדולים', דרמת מתח שבה מנסים לפענח תעלומת רצח על רקע נשיכות בין ילדים והתכתשויות בין אמהות, מחמיא לספר שכתבה ליאן מוריארטי האוסטרלית ב־2014, ובמקומות רבים אף מתעלה עליו. עלילת הספר, שהועתקה לטובת המיני־סדרה של HBO מחופי אוסטרליה לעיירה היפהפייה מונטריי בקליפורניה, מביאה את חיי היומיום של אמהות שמתמודדות עם פשעים קטנים, כמו ריבים בבית הספר ובגידות, ועם פשעים גדולים, כמו אלימות במשפחה ורצח. על הסיפור המעט שטחי של מוריארטי מחפים פעמים רבות שוטים מרהיבים של האוקיינוס, ובעיקר הדינמיקה בין הדמויות שמאירה את המסך.

בשונה מ'סיפורה של שפחה', המתמקדת בקורותיה של שפחה אחת כדי ללמד על מצבה האנוש של האנושות כולה, מצוי כוחה של 'שקרים קטנים גדולים' בעיסוק במגוון רחב של דמויות, שתורם לבניית המתח בעלילת הרצח ובדרך הפתלתלה שהובילה אליו. במרכז הסדרה עומד צוות שחקנים בכיר, שבלעדיו, כנראה, 'שקרים קטנים גדולים' לא הייתה הופכת להצלחה מסעירה כל כך – ריס ווית'רספון, ניקול קידמן, לורה דרן, אלכסנדר סקארסגרד, שיילין וודלי וזואי קרביץ. שלושה מהם – קידמן, דרן וסקארסגרד – אף זכו בפרסי אמי על תפקידם.

בריאיון למגזין 'אל' התייחסה מוריארטי לליהוק של קידמן לתפקיד סלסט, דמות שמתוארת גם בספר כיפהפייה עוצרת נשימה, בעלת חיים שנראים תחילה כמושלמים אך מהר מאוד מתגלים כשכבת איפור שנועדה להסתיר מעיני העולם את מסכת ההתעללויות שהיא עוברת מצד בעלה פרי (סקארסגרד). "כששוחחתי לראשונה עם ניקול קידמן על הסדרה, והיא אמרה שהיא רוצה לשחק את סלסט, הייתי מאושרת, חשבתי שהיא תהיה מושלמת בתפקיד", סיפרה מוריארטי. "אמרתי לה שחשוב לי מאוד שהדמות לא תקבל את ההתעללות אלא תחזיר – זה היה התנאי היחיד שלי. לא רציתי שהיא תהפוך לקורבן יפה ופסיבי".

ב'משחקי הכס', המבוססת על סדרת הספרים 'שיר של אש ושל קרח' מאת ג'ורג' ר"ר מרטין, ההפך הוא הנכון בכל הנוגע לעקרונות הליהוק. לא תראו את מרטין משתכשך באבק הכוכבים שמפזרים שחקנים הוליוודיים מהשורה הראשונה על דמויות מספריו, מכיוון שגם אם תהפכו כל זכוכית דרקון בין מעלה המלך לווינטרפל לא תמצאו כאלה. השם המוכר ביותר בתחילת 'משחקי הכס' היה השחקן הבריטי שון בין בתפקיד נד סטארק. למרות היותו הדמות המרכזית עד אותו שלב, הוא קיפד את ראשו כבר בעונה הראשונה. ליהוק של שחקנים בכירים לא רק עלול לעמעם את השפעת האכזריות של העלילה, אלא פשוט לא יכול לעלות בקנה אחד עם סדרה ששינתה את התפיסה הטלוויזיונית העתיקה; אם בעבר נהג הגיבור בדרך כלל לנצח את הקשיים ולנחות על רגליו, הרי ש'משחקי הכס' הבהירה היטב כי כל אחד יכול למצוא את מותו, מוקדם, מפתיע ואקראי מהצפוי.

מרטין, שליווה את הסדרה מקרוב במשך רוב העונות, סיפר השנה בריאיון למגזין 'טיים' על קסם אריגת הדמויות בספריו, ולמעשה דייק בכך את תמצית עקרון הליהוק בגרסה הטלוויזיונית: "אני רוצה שלקורא יהיה אכפת מהדמויות, כדי ליצור חיבור רגשי, אבל במקביל אני רוצה שהדמויות שלי יהיו אפורות, שיהיו אנושיות. (…) יש נטייה להפוך אנשים לגיבורים ולנבלים. ואני חושב שיש נבלים בחיים האמיתיים ויש גיבורים בחיים האמיתיים, אבל אפילו לגיבורים הגדולים יש פגמים והם עושים דברים רעים, ואפילו הנבלים הגדולים ביותר מסוגלים לאהוב ולכאוב, ולפעמים יש רגעים שבהם אתה חש כלפיהם סימפטיה".

איור: אסיה אייזנשטיין

שתף