המתמטיקה של הבחירות // נחמיה גרשוני־איילהו

0

שר האוצר כחלון החליט להגיש את תקציב 2019 בתחילת 2018. מדובר בצעד יוצא דופן, שלא לומר חסר תקדים. מקובל שתקציב מוגש לממשלה בסוף הרבעון השני, ולאחר אישורו בממשלה הוא עובר לוועדת הכספים, כשבעבר דיוני התקציב נמשכו עד לרגע האחרון המותר בחוק, תוך דרמות תקשורתיות וציבוריות. ההחלטה להקדים את הגשת התקציב מוזרה, גם בגלל שכחלון מלכתחילה לא התכוון להעביר את תקציב 2019.

הכל קשור לבחירות. המועד הקבוע לבחירות הבאות לכנסת חל ב־5 בנובמבר 2019, כך שהעברת התקציב במועד הרחוק ביותר המותר בחוק – 31 במרץ 2019 – תהיה צמודה מדי לבחירות ועלולה לפגוע בתדמיתו כשר אוצר טוב או חברתי. שום שר אוצר, בעשורים האחרונים, לא הרוויח פוליטית מהעברת תקציב. זהו אירוע טראומטי, שמלווה בכותרות על גזירות שכבר הפכו לקלישאות חובה בעיתונות. השר יותקף וייצא חבול פוליטית. ולכן, לכחלון היה נוח שלא להעביר תקציב בשנה הבאה, או לכל היותר להעביר אותו בממשלה, ולקוות שעצם הקרבה שלו למועד הבחירות כבר ייצר את התנועה הטקטונית הצפויה של חידוד עמדות המפלגות. לצד העלאת דרישות מופרכות מצד השותפות הקואליציוניות, הר הגעש עשוי להתפרץ ולהוביל לבחירות בסוף 2018.

רק שאז גילה כחלון את הבחירות לרשויות המקומיות, שקבועות לאוקטובר 2018. אין לו עניין פוליטי־אישי־מפלגתי בהתמודדויות בעיריות, אך מועד הבחירות שריר וקיים, וקרוב מדי לבחירות התיאורטיות לכנסת. בפעם האחרונה שהייתה חפיפה, דחתה הכנסת את הבחירות לרשויות, כדי להקטין את הזיקה בין ההעדפה המקומית לזו הלאומית. דחיית הבחירות המקומיות עקב הקדמת אלו לכנסת לא באה בחשבון. יותר מדי מאבקים מפלגתיים מוטלים על הכף. כל המפלגות רוצות לצאת מהמערכת הזו מנצחות, כסימן לבאות. מכאן, שהתוצאה האפשרית היא הקדמה נוספת של הבחירות לכנסת לאמצע 2018. זה כבר מוקדם מדי לכחלון, שפשוט חושש מבחירות, משום שעדיין אינו יכול להציג הישגים בני קיימא. וכידוע, הדינמיקה שבעקבותיה מוקדמות מערכות בחירות היא בלתי נשלטת ברגע שיש מועד תפוגה לממשלה. לכן כחלון מעדיף להגיש תקציב מוקדם ככל האפשר, להשכיחו מהציבור ולנהל "כלכלת עודפים תקציביים מפתיעים", ובמילים אחרות, מתנות לילידים, לקראת הבחירות, באזור יוני 2019.

בכל תקציב יש שני נעלמים מרכזיים: תקציב הביטחון ו"הסוכרייה הגדולה" התורנית ששר האוצר מבקש להעניק לנו. הדיון השנתי על גודל תקציב הביטחון כבר ידע משברים קשים בין מערכת הביטחון לבין משרד האוצר. תדרוכים על חוסר אחריות תקציבית והיעדר שקיפות נענו בכותרות מוזמנות על תרחישי האימה שמתקרבים אל הגדרות. האיום הדאעשי מסוריה, חזבאללה המתעצם בגבול לבנון, חמאס והמנהרות בדרום והצורך במכשול במקום, וכמובן איראן. כולם שימשו בשנים האחרונות הצדקה לשבירת מסגרת תקציב הביטחון, שנקבעה בוועדות ובמתווים מוסכמים, עד לשיא של גריסת דו"ח לוקר. וכך בכל שנה נוספו מיליארדים לתקציב הביטחון, ובמקביל פוטרו אלפי אנשי קבע ונסגרו אוגדות. גם השנה עמל ליברמן על ביצור תקציב משרדו. כבר ראינו שכאשר מקור חוץ־תקציבי מובטח אִכזב, הופעל לחץ על קק"ל שתעביר חלק מהכנסותיה לכיסוי העלות הנדרשת של פרויקט ביטחוני מסווג.

והסוכרייה? ביטוח סיעודי לאומי, שדורש השר ליצמן מאז הקדנציה הקודמת שלו במשרד הבריאות. לרעיון זה תמיכה תקשורתית רחבה, אך הבעיה בו היא שהקרדיט לא ייזקף לשר כחלון, חובב הכרה ידוע. וכך ייתכן שכחלון יחפש סוכרייה מסוג שונה. מה שבטוח הוא שכולנו נשלם את המחיר, גם אם יזרקו חרוזים נוצצים לסתום לנו את הפה.

צילום: עופר וקנין,הארץ

שתף