היה זה בשנת 1979, שנתיים לאחר כניסתם של החרדים לקואליציית מנחם בגין הראשונה, לאחר חצי יובל של ייבוש על ספסלי האופוזיציה. ממשלת בגין היטיבה עמם ושיטת "הכספים הייחודיים" שנהגה אז הוסיפה צבע ללחייהם של נציגי הציבור. ואז קם האדמו"ר מגור רבי שמחה בונם אלטר, נשיא מועצת גדולי התורה, וביקש לעשות סטופ: "ישנו מודל אמריקאי", הוא אמר וחזר ואמר. מהו המודל? שנשיא לא יכהן יותר משתי קדנציות, הייתה כוונת האדמו"ר. וכך, "גם נציגי ציבור לא יכהנו יותר מפעמיים".
החברים במועצת גדולי התורה קיבלו את פסק הדין די בתדהמה. הרב אלעזר מנחם שך, מנהיג הליטאים, סבר כי הרעיון בא לדחוק את נציגיו הוא, ולכן לא הסכים לכך. סוף דבר: הנציגים החסידים פרשו והליטאים נותרו.
מי שיצא אז ולחם את מלחמת האדמו"ר היה מקורבו, הח"כ לימים יעקב ליצמן. ליצמן, שגדל בעצמו באמריקה, שכח את המודל כשזה הגיע אליו והוא מכהן זו כבר הפעם השביעית. אמנם, ב'סיעה המרכזית' שאליה הוא משתייך אוהבים לשנן את אמרת חז"ל הידועה "הפה שאסר – הוא הפה שהתיר". האדמו"ר האב אמנם אסר, אבל בנו, האדמו"ר הנוכחי, התיר.
אם לכך לא הסכים הרב שך, לתקנה אחרת הוא היה דווקא שותף ואפילו נחרץ מאוד: לא לקחת תפקיד שר. הבעייתיות בלהיות שר במדינת ישראל הוציאה את הסיעות החרדיות מהממשלה ב־1952, כשגדולי התורה הסיקו כי למי שיושב בממשלה יש אחריות קולקטיבית על כל ניהול ענייני המדינה, ובכללם פרצות בחומות השבת ועוד. ואז, עם כניסתם לממשלת בגין, קבעה מועצת גדולי התורה כי נציגיה ייבחרו רק לעמדת סגן שר ולא יהיו חלק ממשי בשולחן הממשלה.
פעם אחת נפרצה גם גדר זו: היה זה כשיאיר לפיד ויש עתיד הגישו בג"ץ נגד הממשלה, על אי־כהונת שר במשרה מלאה במשרד הבריאות (שבו כיהן ליצמן כסגן שר, במעמד שר, על פי המסורת הידועה). מועצת גדולי התורה התכנסה והורתה בהוראת שעה נדירה לליצמן לקבל על עצמו את תפקיד השר. מנעמי משרת השר לא ארכו ימים רבים וליצמן עזב את התפקיד, עקב ריבוי חילולי השבת בעבודות של רכבת ישראל.
הבחירות האחרונות, שבהן ש"ס ויהדות התורה עשו היסטוריה והגיעו יחדיו ל־16 נציגים, יש בהן בשורה ענקית מחד וחשש גדול מאידך. החרדים התעצמו ומגיע להם בדין וביושר תפקידים מיניסטריאליים חשובים, אבל בשולחן המו"מ נציג הליכוד יריב לוין יוצא מופתע: אין להם דרישות מוגזמות. ליצמן, משה גפני ואריה דרעי מבקשים להישאר עם מה שיש להם ביד פחות או יותר. מתברר שהחרדים חוששים מכוח מופרז ביד, ובניגוד לסטיגמה בתקשורת הם לא מחפשים לשלוט, הם רק רוצים לשמור על חלקת האלוקים הקטנה שלהם.
וכן, גם ממקומם הפשוט, כח"כים רגילים או כסגני שרים, הם רואים וכואבים את חילולי השבת וניתוץ הסטטוס קוו במדינה, והם מוחים. לא מנתצים, לא שוברים ולא הורסים, אבל בהחלט זועקים. הם כאן כדי לשמור על עולם התורה ועל האינטרסים של ציבור בוחריהם ולהיות פה ואוזן עבור החרדים כולם. ואת זה, מתברר, ניתן לעשות לא פחות טוב מכל כיסא עור במשכן.
צילום: ארכיון, משה ויסברג
רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם
