האתגר של ליברמן, החשש שלנו
הזהו אביגדור ליברמן? האיש שאחרי 'צוק איתן' הכריז מול המצלמות באותו קול בטנוני־אגבי ש"המבצע צריך להסתיים כשחמאס מרים דגל לבן ומתחנן". כשנשאל איך, ענה: "הצגתי לקבינט מודל להכנעת חמאס. זה לא צריך לקחת חודש וחצי, וגם לא שבוע וחצי". עכשיו האיש והמודל יושבים בלשכת שר הביטחון; והשאלה היא, מה הוא בכלל עושה שם? נטע זר הוא היה ויהיה במערכת הביטחון, למעט בזרועות ביטחון הפנים, שם היה נחקר שחמק משורת הדין. זה לא שאזרח, ולא משנה מאיפה עלה, אם עלה, ומתי, אינו מסוגל להיות שר ביטחון. זה פשוט האיש והתיק. יותר נכון, התיקים.
למשל תיק 'פרשת ישראל ביתנו'. כמו שזה נראה ממעוף המסוק המשטרתי, ליברמן לא ידע מה קורה תחת חוטמו במטה האינטימי שלו. זו אינדיקציה חמורה לגבי יכולתו להבין מה קורה במטה הכללי של צה"ל.
את כהונתו כשר ביטחון החל ליברמן במנוסה פראית מעברו. מתחמק במיומנות מהצהרות העבר שלו עצמו שחזרו לרדוף אותו, בענייני חמאס, אש"ף, צה"ל, נתניהו וסתם "מלחמות ברירה". בקיצור אל תאמינו לאף מילה של האיש שאצלו לכל מילה יש ברית מילה, וזה עתה תמך בכניעה לתכתיב הטורקי שמזרים חמצן לשלטון חמאס, מה שאומר שאולי יתמוך מחר בהחזרת שטחים.
אז תרגיעו. גם שמאל וגם ימין. וגם אין חשש מהשפעתו על התנהלות צה"ל מן הטעם הפשוט: חרף השתתפותו ב"פורומים סודיים", אין לו עניין וידע במינויים, בתרגילים, באימונים, בביטחון שוטף, בבניית הכוח. כל אלה הם כנראה סינית עבורו. בכלל, בנושאי ביטחון, מה שהפוליטיקאים אצלנו רוצים לדעת ומה שהם צריכים לדעת הם שני דברים שונים. לליברמן כפוליטיקאי יש עניין רק במקומות בהם יוכל לגזור קופון בדרך למאבק על ראשות הימין. למשל מינויים בתעשיות הביטחוניות, שם כבר החל לבחוש.
המקום הרגיש ביותר בו עלול להתממש פוטנציאל הנזק של שר חדש במשרד הרגיש ביותר, הוא בזמן תהליך קבלת ההחלטות הצה"לי תחת לחץ. כלומר, אחרי פיגועים. להכניס את ליברמן לחדר שבו מוצג בנק המטרות של צה"ל, זה כמו להכניס ילד לחנות צעצועים ולומר לו "בחר". בצה"ל יודעים לשקלל עלות־תועלת של תגובות מול פיגועים, גם כשהדם רותח ונהמות ציבור משוסה ופוליטיקאים משסים מהדהדות בחדר. מנגנון שהתחדד אחרי 'לבנון 2'.
בינואר 2015 נהרגו שני חיילי צה"ל מירי חזבאללה וצה"ל "הכיל" את התקרית, כלומר ירה קצת והרג קצת ברמה המקומית, והשקט נשמר. ואגב, אני מקווה שאף אחד לא באמת מאמין לסיפורים של כתבינו ופרשנינו על כך ש'לבנון 2' וכמה חיסולי ראווה הם הסיבה לעשר שנות שקט – כאשר הסיבה האמיתית היא מאזן אימה הדדי ומשחקי "הכלה" של שני הצדדים. ליברמן האזרח לא יכול היה להכיל ילד שהתקוטט עם בנו בשכונה (והורשע על הכאת הילד). ליברמן הפוליטיקאי יתקשה להכיל פיגוע כאשר החשבונות הפוליטיים, וכנראה גם היצריים, אומרים להכניס להם באבי־אביהם. מכאן ואילך הסיפור הוא ההתמודדות של גדי איזנקוט – לא רק עם ליברמן, זה קל, אלא גם עם נתניהו, שחייב להתיישר עם ליברמן. בקרב על הימין נתניהו לא מסוגל להתמודד מול ליברמן, שיגלה לקהל המטרה של שניהם שראש הממשלה מנע ממנו להכניס להם באבי־אביהם. מדיניות נתניהו לשימור שלטונו וניהול הסכסוך היא הקזת דם איטית ולאורך זמן במקום בלגן רב־נפגעים נוסח 'צוק איתן' אליו נגרר. הרציונל הוא שהרוג או שניים לא נצרבים בתודעה, תנחומינו למשפחות ונקסט. בוגי יעלון הלך איתו. ליברמן עלול ללכת נגדו.
