דרור, גיסתי, בת 24. מאז שנולדה הבית שלה שדרות מטווח בטילים. פעם אחת גם ממש פגע. כבר המשפט הזה הוא בלתי יאמן: אזרחית שוות זכויות המתגוררת בגבולה הריבוני של ישראל חיה כמעט יובל שנים תחת ניסיון מתמיד של ארגון טרור להרוג אותה. לעיתים באמצעות טילים, לעיתים באמצעות חדירות, בשביעי באוקטובר – באמצעות התקפה צבאית גדולה ומשולבת. קל היה לדלג על זה, להפוך את זה לשגרה, וזה אכן מה שישראל עשתה. נירמלה את החיים בחוסר ביטחון.
אני כותב את זה בתור הקדמה למילים של נתניהו במסיבת העיתונאים במוצ"ש, בתשובה לשאלה של שירית אביטן כהן על החזרת תושבי שדרות לבתיהם:
'אין מצב אף פעם שאין סיכון, אבל הסיכוי לאותה פלישה שהייתה בשבעה באוקטובר לא ריאלי. ירי רקטי תמיד אפשרי, אבל הורדנו חלק עצום מהיכולת הזאת. זה אומר שאפשר להתחיל לחזור'.
70 פנים לחידלון, אבל בסיסו קשור בעיני לחוזה החברתי מול עוטף עזה, שהיה מעוות מהיסוד עד שבעה באוקטובר. במצב תקין מדינה מחויבת לביטחון אזרחיה. היא עלולה להיכשל בכך לעתים אבל אז עליה להתייחס לזה בדיוק כך, ככישלון שעליה לספק לגביו תשובות, לפעול כדי לתקנו ולפצות על נזקיו. במקרה של עוטף עזה המחויבות לביטחון הוחלפה במיני התפלפלויות כמו 'מכה קשה' או 'תגובה על כל בלון'.
בתור תושבי שדרות פיתחנו במהלך השנים קשב מיוחד לניואנסים.
כשבזמן עימות ראש הממשלה היה מכריז שהנחה 'את צה"ל להיערך לכל תרחיש', אדם סביר היה יכול לחשוב שמדובר בהצהרה לוחמנית. תושב העוטף ידע שזו דרך אחרת להגיד שבעצם כרגע לא הולכים לעשות כלום. כשדובר צה"ל היה מכריז שצה"ל תקף מטרות חמאס והוא רואה בחמאס הריבון, אזרח מן השורה הניח שמדובר בדיווח על מכה צבאית כחלק ממערכה. תושבת העוטף ידעה שמכריזים שהחמאס הריבון רק כשאנחנו מניחים שאנחנו לא לקראת עימות ושאם לא נהרג איש בתקיפה הזאת – כנראה שלא קרה בה כלום.
אף אחד, בטח לא הממשלה, לא חלם להציג תוכנית אופרטיבית ותקפה שבסופה ביטחון לעוטף. כך מתמכרים למצב עקום, וכך הגענו לטבח שמחת תורה.
בשבועות האחרונים מנהלים ראשי הרשויות בעוטף מאבק אמיץ, נדיר באחדות שהוא מייצג, מול הממשלה והאוצר, בניסיון להשיג מתווה פינוי ושיבה הוגן לכלל התושבים. מולם פועלת מערכה צינית, מקוממת, שרואה את כל התנהלות המדינה מול פליטי העוטף אך ורק דרך החור של גרוש. והחור המיידי. הממשלה והאוצר לא שוקלים, למשל, מה תהיה המשמעות הכלכלית של החזרת אוכלוסייה פוסט טראומטית למרחב לחימה ללא טיפול יאות על הפריון, אחוזי ההתמכרות, הפשיעה ואלף השלכות אחרות. הדיון הוא רק על מה ירד, מטאפורית, בעשירי לחודש, ואיך אפשר לקצץ ממנו כמה שיותר. הפכנו מבני אדם, אזרחים שווי זכויות, לשורת תקציב. אפשר לומר שהתחושה בהתנהלות האוצר היא של צוות ספינה שמנסה לזרוק מהספינה כמה שיותר מטען עוטף. רק שהמטען העודף הזה הוא, ובכן, אני וילדיי.
מול זה, ראשי הרשויות הפכו את השולחן. אם אדוני חושב שכל כך בטוח לחזור, הם אמרו לראש הממשלה, אז בבקשה. תכריז שבטוח לחזור. תגיד שאתה ערב לביטחון אנשי ונשות העוטף. נתניהו התחמק מכך במשך שבועות, עד התשובה שלו במסיבת העיתונאים.
כשאני מקשיב למילים של נתניהו, הנה מה שאני שומע:
- 'אין מצב אף פעם שאין סיכון' = אין ביטחון, לא מירי רקטות ולא מחדירה קרקעית. מה שאפשר להגיד כרגע זה שפלישה של אלפי מחבלים איננה ריאלית. מטח רקטות באישון לילה? חולייה שתחצה את הגדר? זה כבר דבר אחר.
- מדינת ישראל לא ערבה לביטחון העוטף. זו לא מטרה. נתניהו יכול, הרי, להגיד שאמנם כרגע אין יכולת להבטיח ביטחון מלא אבל ברור שזו המשימה ושכחלק מתפיסת הניצחון שלו זו אחריותו כראש ממשלה להבטיח ביטחון שכזה. הוא לא אמר, וניסיון העבר מלמד שזה לא בטעות.
- 'אפשר להתחיל לחזור' זה משפט שמאפשר, בעצם, להימנע מכל שביב אחריות. שדרותים יחזרו ופתאום יגלו שיורים עליהם, חלילה, יום יום? ובכן, לא אמרתי ממש לחזור עכשיו, אלא להתחיל לחזור.
ובסוף כל המילים הללו עומדת המציאות. במציאות, בעוד כשבוע, הוראת הפינוי מגיעה לסופה וכל המפונים, ממטולה עד בארי, אמורים לחזור לבתיהם. 'ובכן', תגידו 'זה בוודאי לא יקרה'. אבל זאת המציאות וזאת רמת חוסר הוודאות שכולנו חיים בה כבר חודשים ארוכים. תמיד עד הרגע האחרון ולא במקרה, כי לכל אורך הדרך מתנהלת מערכה נחושה ומתוחכמת לקבל כמה שפחות אחריות. לכן סוגרים את מסגרות הלימודים במלונות לפני שיש אלטרנטיבה, לכן מעבירים מפונים מהצפון ממקום למקום בהתראה של רגע. התשובה של נתניהו במוצ"ש הייתה חזרה מלאה לנרטיב של 6 באוקטובר. אסור לתת לזה לקרות.
