העיר בת ים מתהדרת ברצועת חוף יפה וארוכה, שטיילת שוקקת חיים לצידה. בשבתות קיציות מתמלאים החופים רוחצים מכל הארץ, ומשפחות צעירות גודשות את בתי הקפה והגלידריות שעל הטיילת. למרות שנולדתי בעיר והעברתי בה את כל שנות ילדותיי ונעוריי, אין לי כמעט זיכרונות מוקדמים מחוף הים שלה.
מהשכונה שבה גרתי, בדרום־מזרח העיר, נדרשת לפחות חצי שעת הליכה כדי להגיע לטיילת. אמא שלי, אז אלמנה צעירה ונטולת רכב או רישיון נהיגה, העדיפה לוותר על המסע הרגלי המפרך עם שלוש ילדות קטנות, וכך מצאנו את עצמנו מבקרות בקניון, שהיה במרחק הליכה, מדי שבת כמעט.
כבר לפני יותר מ־20 שנה, קניון בת ים היה מהמוצלחים בארץ – מגוון רחב של חנויות ומסעדות שהיום, כמו אז, רובן ככולן סגורות בשבת ובחג. הקניון הפופולרי, שבימי חול עמוס במבקרים, היה ועודנו שומם ועצוב למדי בשבתות. ובכל זאת, חלל ממוזג בימי קיץ מהבילים וגלידה אמריקאית בפחות משני שקלים עשו את העבודה, וכשהמצב הכלכלי אִפשר, חצינו את השממה לעבר בית הקולנוע, המקום היחיד שאפשר היה למצוא בו אות חיים.
קונים חירות בכסף
כשבגרתי, הייתי נזכרת בשבתות האלה בערגה. חשבתי לעצמי שהייתה זו בחירה נחמדה, בהתחשב בנסיבות. אני ממילא לא אדם של טיולים בטבע, ובחוף צפוף ומיוזע. רק כשנעשיתי אמא בעצמי, הבנתי שזו לא הייתה בחירה; שהמדינה לא הותירה לי ברירה, ושיש חיים בסופי שבוע מחוץ לקניון השומם.
דווקא היום, כשהבן שלי זוכה לבקר את סבתא בשבתות, ובחגים לפקוד את הספארי, לטייל בצפון או לצפות בהצגה מחוץ לעיר, אני מבינה שהוא גדֵל בישראל אחרת מזו שאני גדלתי בה. לא מפני שהרבה השתנה. להפך, כפי שנראה מהנתונים העגומים שאביא. אלא שישראל, כך גיליתי, היא מדינה עם צביון יהודי לעניים בלבד, ואילו בני בר־המזל נולד להורים שמצליחים, בשן, עין ואובר־דראפט, לעקוף את הגזרות ולקנות לו את חירותו.
בישראל, פתיחת עסקים ופעילות תרבות ומסחר בימי המנוחה מוסדרת בחוקי העזר העירוניים של הרשויות המקומיות. לפי נתונים שפורסמו בשנתון הדת והמדינה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מבין 255 רשויות מקומיות בישראל, ל־147 רשויות (מתוכן 114 רשויות יהודיות) יש חוק עזר המתייחס ליום המנוחה.
89% מהרשויות היהודיות אוסרות לחלוטין על פתיחת עסקי מסחר בשבת. רשויות שטרם חוקקו חוקי עזר עירוניים, או כאלה המעוניינות לעדכן את החוק התקף בתחומן, כפופות לתיקון לפקודת העיריות, שאושר בכנסת בינואר 2018 ונודע בשם "חוק המרכולים". על פי התיקון, רשות מקומית לא תוכל להעביר או לשנות חקיקה עירונית כך שתתיר פעילות מסחר בשבת בתחומה, אלא באישור שר הפנים.
מי שקורא את החוק היבש עלול לחשוב בטעות שהמסחר בישראל מושבת לחלוטין בימי המנוחה, אבל על פי סקירה שערכה חברת הייעוץ הכלכלי "צ'מנסקי בן שחר ושות'" ופורסמה בגלובס בסוף שנת 2022, כ־20% משטחי המסחר בישראל פתוחים בשבת במידה זו או אחרת. עם זאת, על פי אותה סקירה, עבור הרבה מאוד ישראלים הם פשוט לא נגישים, ״כלומר, למרבית הלקוחות החילונים אין אפשרות לבצע קניות בסמיכות לבתיהם, מלבד בחלק מחנויות הפארם, הנוחות וההסעדה ובתי הקפה".
כשמביטים על פריסת מרכזי הקניות הפתוחים בשבתות ביישובים היהודיים, מגלים שמרביתם ממוקמים מחוץ לערים או בשוליהן. בהיעדר תחבורה ציבורית, לישראלים רבים אין איך להגיע אליהם, והאפשרות לערוך קניות בסופי שבוע הופכת לפריבילגיה של אוכלוסיות מסוימות. הנקודה הזו עומדת בסתירה מוחלטת לטיעון הצביון היהודי ברשות הרבים. כל מי שביקר במרכזים האלה בצוהרי שבת יודע שהם גדושים עד אפס מקום במשפחות מכל הארץ. בהנחה שצומת ביל"ו או אזור התעשייה של אשדוד אינם אקס־טריטוריה, קשה שלא לתהות באיזה אופן בדיוק משמר המצב הנוכחי את הפרהסיה היהודית הנחשקת.
חסידי הסטטוס־קוו אומנם אוהבים לנפנף בחשיבות הצביון היהודי בפרהסיה, אבל ברוב המקרים הטיעון הסוציאלי הוא זה שנשלף ראשון בניסיון לדבר אל ליבם של חילונים גמורים, ואכן קשה להתווכח עם השאיפה להעניק לכל עובד יום מנוחה שבועי. לשם כך נחקק חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א־1951, ולפיו נאסר על מעסיקים להעסיק עובדים בימי המנוחה שלהם – שבת ליהודים וימי ראשון או שישי לבני הדתות האחרות.
גם במקרה הזה, בחינה של האותיות הקטנות, ובעיקר של המצב בפועל, חושפת תמונה שונה למדי. החוק מחריג מעסיקים שקיבלו היתר פרטני להעסיק עובדים ביום מנוחתם, או כאלה שמשתייכים לשורה של ענפים חיוניים שניתן להם היתר קבוע. בהחרגה הזו יש היגיון רב, כשחושבים על מצבי חירום ופיקוח נפש שמצריכים עובדים זמינים בתחום הביטחון, הרפואה והתשתיות. רק שלצד הענפים האלה מוחרגים גם מעסיקים בתחומי הנופש והאירוח – מלונות וצימרים, מסעדות ובתי קפה, בריכות שחייה וחופי ים.
לא ברור מדוע לשיטת המחוקק מנוחת השבת של מלצר בבית קפה, טבחית במלון או סדרן על חוף הים (להלן: נותני שירות) חשובה פחות מזו של כלכלנית, הייטקיסט או יועץ פרלמנטרי, ולא פחות מתמיה הוא מספרם הגבוה של המועסקים בפועל. על פי נתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2017, מספרם של היהודים העובדים בשבת עמד על כ־400,000 איש.
לזכות הסוציאלית למנוחה שדאג המחוקק לעגן, אין כמעט ביטוי אכיפתי בשטח. על פי פרסומי אתר משרד העבודה, בשנה האחרונה הוטלו עיצומים כספיים בגין הפרת החוק על חמישה מעסיקים בלבד. המספר המזערי הזה כולל גם מעסיקים ששללו מעובדיהם את הגמול הכספי הנוסף שהחוק מחייב לשלם תמורת עבודה בימי המנוחה.
תקועים בבית
על השבתת התחבורה הציבורית בסופי השבוע נכתבו כבר אינספור סקירות, טורים ומאמרים, ולא בכדי. זהו כנראה הביטוי החריף ביותר של הכפייה הדתית בארץ, אבל לא פחות מכך, הביטוי הבולט ביותר של הסלקטיביות שמאפיינת אותה.
על פי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה מ־2022, מבין 2,913 קווי האוטובוס הפעילים בישראל, רק 10% פועלים בשבת. מתוכם, 210 קווים פועלים לאורך השבת ו־74 קווים נוספים חורגים בזמן נסיעתם לתוך השבת או מתחילים לפעול זמן קצר לפני יציאתה.
מכיוון שרק 13% מכלל הנסיעות בשבת עוברות ביישובים יהודיים, בשנים האחרונות הקימו כמה רשויות מקומיות מיזמי תחבורה שיתופית שנועדו לאפשר נסיעה אל מרכזי הערים ואל מוקדי הבילוי העיקריים. כל הערים שלוקחות חלק במיזמים האלה ממוקמות בראש המדרג החברתי־כלכלי של הלמ"ס: לתל אביב, גבעתיים, רמת השרון, הוד השרון, שוהם ומודיעין, המדורגות באשכול 9, מצטרפות רמת גן, הרצליה וכפר סבא מאשכול 8, וכן יהוד־מונסון המשתייכת לאשכול 7.
על אף קיומו של ציבור חילוני־מסורתי גדול מאוד בלא מעט ערים שלהן דירוג חברתי־כלכלי נמוך יותר, כמו בת ים, אשקלון ונתניה (אשכולות 5, 5 ו־6, בהתאמה), אלה לא הצטרפו לאף אחד מהמיזמים, אם מתוך חשש מתגובה של גורמים דתיים, ואם מטעמי תקציב. מכיוון שהחוק הישראלי לא מתיר לרשויות לגבות תשלום עבור הנסיעות המתקיימות בשבת, הן נאלצות לממן אותן מתקציביהן, ולהגביל את תדירות הנסיעות והמסלולים המוצעים.
אפליה לחיים ולמוות
אם את החוקים האוסרים על מסחר ותחבורה ציבורית בשבת אפשר לנסות להצדיק ברצונם של רבים לשמור על צביון יהודי בציבור, הרי שעוולות הנוגעות לנישואין ולקבורה, פולשות לדל"ת אמותיו של אדם, וקשה מאוד למצוא להן הסבר מניח את הדעת. את שלילת הזכות להינשא בנישואין אזרחיים בישראל נוטים לתרץ בחשש מהתבוללות שתחליש את העם היהודי הקטן ממילא. אפשר היה להבין את הרציונל מאחורי ההסבר הזה, אילולא ניתנה לכל זוג ישראלי האפשרות להירשם כנשוי במשרד הפנים, במחיר של טרטור ביורוקרטי מיותר וחור של כמה אלפי שקלים בכיס.
רישום לנישואין כדת וכדין בישראל כרוך באגרה שגובהה 717 שקלים לכלל הציבור, וכ־430 ש"ח לחיילים, סטודנטים ונכים. לטובת עריכת החופה, ניתן להזמין ללא תשלום רב שהוא עובד המועצה הדתית שבה מתגורר אחד מבני הזוג, כך שעלות ההליך הפורמלי בארץ מסתכמת בכמה מאות שקלים.
לפי נתוני הלמ"ס, זוגות ישראלים שמבקשים להינשא בחו"ל עושים זאת לרוב בקפריסין, צ'כיה, מדינות בריה"מ לשעבר או ארה"ב. מעבר לעלות תרגום המסמכים, האישור הנוטריוני והאגרות המקומיות, מדובר בהוצאה כספית לא מבוטלת על טיסות ומלונות, והיא מקוממת כשמבינים שאין לה שום תכלית ושהיא משמשת, הלכה למעשה, תשלום דמי חסות לממסד הדתי ולתומכיו. אגב, בתקופת הקורונה, כשמדינות רבות סגרו את שעריהן בפני זרים, לא מעט זוגות ישראלים מצאו עצמם עומדים בפני שוקת שבורה.
אם שמחת הנישואין של הזוגות הצעירים מצליחה להאפיל על ההתעמרות הממסדית, הרי שבתחום הקבורה אין כל נחמה. במרץ 1996 נחקק החוק לקבורה אזרחית, ובו נקבע כי כל אדם זכאי להיקבר על פי השקפתו בבית עלמין אזרחי. קבורה אזרחית של יהודים אמורה להתאפשר בבית עלמין אזרחי או בחלקה מיוחדת לקבורה אזרחית בבית עלמין יהודי.
מסקירה בנושא שפרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת במרץ 2022, עולה כי ישנם 27 גופי קבורה בעלי רישיון בתוקף שיכולים לערוך קבורה אזרחית, אך ברובם יכולים להיקבר במימון המדינה רק נפטרים תושבי המקום או תושבי יישובים סמוכים. למעשה, רק בשלושה בתי עלמין בישראל (המועצה המקומית עמק חפר, באר שבע וגבעת ברנר) זכאים להיקבר במימון המדינה תושבים מכל יישוב בארץ.
המצב הזה מותיר ישראלים רבים, ובראשם כמיליון תושבי אזור ירושלים, ללא פתרון כלשהו בסביבת מגוריהם. מעבר למגבלה הגיאוגרפית, הקבורה האזרחית המוצעת בידי חלק גדול מהגופים המורשים מנוהלת בידי אנשי חברה קדישא ומועצות דתיות שונות, כך שמשפחות אבלות שאינן מעוניינות בשירותיהם של גופים דתיים נותרות ללא מענה. מי שיבחרו לקבור את יקיריהם קבורה אזרחית באופן פרטי, ייאלצו להיפרד מעשרות אלפי שקלים. מי שידם אינה משגת, עשויים בלית ברירה לוותר על הזכות הבסיסית להיקבר על פי השקפת עולמם.
העניים כמטרד
לפני כמעט עשור נתקלתי במקרה בריאיון שנתנה השרה לשעבר (אז ח"כ מן המניין במפלגת "הבית היהודי"), איילת שקד, לאייל קיציס בתוכנית ששודרה בערוץ 2 דאז. למרות השנים הרבות שחלפו, יש בריאיון כדי להסביר את המצב המתסכל שעולה מן הנתונים שהבאתי.
לשאלתו של קיציס, אם היא שומרת שבת, השיבה שקד, "אינני שומרת מצוות", וכשנשאלה, "למה לנהוג בשבת – כן, ותחבורה ציבורית בשבת – לא?", השיבה: "בעלי גם הוא אינו דתי, והוא אומר: אני אוהב את השקט של שבת. האוטובוסים לא נוסעים, לא מפריעים לאף אחד".
הרבה מים עברו בנהר של שקד מאז אותו ריאיון, אך הדברים שאמרה אז מייצגים לא מעט אנשים מסוגה גם היום. ישראלים חילונים או מסורתיים מהמעמד הגבוה, שיש להם אמצעים לעקוף את ההשלכות הקשות של היעדר ההפרדה בין דת למדינה על הפרט בישראל, ובוחרים לא רק להתעלם מהאוכלוסיות שמשלמות בעל כורחן את מחיר הכפייה הדתית, אלא להצטרף בנפש חפצה לרמיסתן בידי המונופול האורתודוכסי.
איילת שקד, וכמוה מי שמשתייכים לעשירונים העליונים, מסתדרים לא רע גם בלי תחבורה ציבורית בשבת. לרוב, יש להם לפחות רכב פרטי אחד, וגם יכולת לממן נסיעה במוניות כשצריך. הניידות מאפשרת להם גישה נוחה למרכזי הקניות והבילוי שממוקמים מחוץ לערים. אם יבחרו לוותר על שירותי הרבנות ביום נישואיהם, יוכלו לממן את האופרציה בחו"ל, ובשעת אבלם, לבחור את אופן הקבורה המתאים ליקיריהם ללא תלות בגחמות של גופים דתיים.
המאבק לחופש מדת בישראל נתפס משום מה כאליטיסטי, כשבפועל העשירונים העליונים מצליחים "לחמוק" מרוב הגזרות הקשות, והצביון היהודי נותר נחלתם של בני עניים. כל עוד יישארו בני העניים בבחינת מטרד בעיני מי שיכולים להיות בעלי בריתם – חילונים ומסורתיים בעלי אמצעים, כוח והשפעה – סיכוייהם להשתחרר מכבלי הכפייה הדתית קלושים.
