מהי, או אולי ליתר דיוק מה הייתה, מילת הגידוף הנוראית ביותר בלקסיקון הפוליטי האמריקאי? זו שהפוליטיקאי המזדהה איתה, או מי שצויר בידי יריביו ככזה, קוברת את הקריירה הפוליטית שלו? לא מה שתחשבו. כינוי הגנאי היה "ליברל". המקבילה הישראלית היא כנראה להתיז על מישהו שהוא "סמולן". בסמ"ך רבתי כמובן.
ההשוואה תקפה גם משום שהמותקפים חשו צורך להבהיר שלא, הם לא כאלה. הם לא שמאל בישראל – הם מרכז. ובארצות הברית, ליברלים אמיתיים התפתלו, ניסו להבהיר שבעצם הם אמריקאים כמו כולם, גם הם פטריוטים, גם הם נגד הקומוניסטים – רק לא ליברלים.
כמובן, לכינוי הזה יש משמעות של משרוקית כלבים, שם קוד נסתר: באירופה מפלגת ״חירות״ לעולם תהיה ימנית קיצונית, מפלגת ״עבודה״ תהיה שמאל – למרות שהרי כולנו בעד עבודה ושכר הוגנים וכולנו בעד חירות; ו״ליברל״ היה לכינוי, בקריצה או לא, של שמאל רכרוכי, אליטיסטי, גלובלי, לא אמריקאי של ממש, לא פטריוט מספיק.
אבל כבר כאן עולה השאלה הקריטית – מיהו ליברל? מה זה בעצם אומר? ומי הניגוד לו? פעם הניגוד לליברלים – וגם לשמרנים, היו תנועות הפועלים. היום הניגוד לליברלים הם השמרנים. או הרדיקלים הימניים. או הרדיקלים משמאל – שכבר אינם ליברלים, הם פרוגרסיביים, הקללה שהחליפה את ״ליברל״. או כולם כאחד.
יחסי תיעוב–שנאה
ליברל אמריקאי אינו ליברל אירופאי או ישראלי. באירופה ובישראל ליברל הוא אדם מתון, המצדד ביוזמה חופשית, בחירויות הפרט, רחב אופקים. בארצות הברית הליברל מתויג ראשית לכול כתומך במדינה הגדולה – רוצה שהמדינה תטיל מיסים, והרבה. כזכור היה זה רייגן, מגלם השמרנות החדשה, שהכריז שהמדינה אינה הפתרון, היא הבעיה.
אז בסדר, יש חילוקי דעות אידיאולוגיים, אבל בסופו של דבר, בשאלות הגדולות הליברלים והשמרנים מסכימים, לא?
לא.
לפחות לא בפועל. כיום, או בעשורים האחרונים, חילוקי הדעות הכה־מנומסים בשאלות כמו נניח סחר חופשי מול מכסים הפכו לזירת קרב של תיעוב, של שנאה, של קריעת המרחב הפוליטי לגזרים.
לא מדובר כאן על אידיאולוגיה עבשה שאינה רלוונטית עוד, על הגדרות אקדמיות יבשות של תת־קבוצות שאינן מעניינות עוד איש. אולי כך ייראו הדברים בעוד שבעים שנה, אבל אנו חיים אותם. בארצות הברית, למשל, הדיון הזה אינו תיאורטי כלל. הוא אמיתי מאוד, ועומד בבסיס מחלוקות שקרעו, וקורעות, את אמריקה. לאחרונה הוא יובּא לישראל. במהדורה מזרח־תיכונית, לעיתים במבטא אמריקאי.
אז על מה אנו מדברים בליברליזם מול שמרנות? ובכלל, האם התוויות מתאימות למהות? האם מי שמתהדרים בכך שהם שמרנים – משמירה אדוקה של מגילת העצמאות האמריקאית ועד משמעת פיסקלית נוקשה ומדיניות חוץ אנטי־קומוניסטית – הם אכן כאלה? האם מי שנקראים ליברלים – בין השאר, גלובליסטים המחויבים לחופש הדיבור ולחירויות הפרט מעל לכול – באמת תומכים בכך?
שמא מדובר, כיאות לעידן שבו הוויכוחים האידיאולוגיים נערכים במסגרת של 280 תווים בטוויטר, בסיסמאות חלולות בלבד, במשהו כמו צבעי החולצה של מועדוני כדורגל?
אולי, כמו נניח באסלאם או בכנסייה הקתולית, או בכל דת אחרת, מסבירים לנו שזו לא הדת, אלא הפרשנות לה שמטעה אותנו? שהבסיס צודק וטהור, אבל יש פרשנים המעוותים את הדוגמה הבסיסית?
ייתכן, אבל האם זה משנה? אם כיום אלה פני השמרנות, או הליברליזם, האם זה משנה אם הם תואמים לאידיאל התיאורטי?
שאלות גדולות – ויש גם תשובות.
מי ומה אתם?
נתחיל במקורות. אם מחפשים את ההגדרה הקולעת ביותר לשמרנות, אין טוב מניסוחו של הפילוסוף הבריטי, מייקל אוקשוט: "להיות שמרן פירושו להעדיף את המוּכּר על הבלתי ידוע, להעדיף את מה שנוסה על מה שלא נוסה, את העובדה על התעלומה, את הממשי על האפשרי, את התָחוּם על האין־סופי, את הקרוב על הרחוק, את המספיק על המיותר, את הנוח על המושלם, את הצחוק העכשווי על החדווה האוטופית".
במילים אחרות, הליברל, תמים שכמותו, מאמין במין האנושי ובטוב בסיסי. השמרן ספקן, יודע שהאדם אינו מושלם ויש לרסן אותו. אם תרצו הגדרה אחרת, שמצטטים השמרנים: ״שמרן הוא ליברל ששדדו אותו״.
ההבדל היסודי בין ליברליזם לשמרנות נעוץ ביחס השונה של כל אחד מהם לפרט, ליחיד. הליברליזם מעלה אותו על נס, השמרנות מתייחסת אליו בחשדנות רבה מאוד. במשנה הליברלית, הפוטנציאל ליצירתיות טמון בפרט, באדם הבודד. בעיניה, הוא קנה המידה הנכון לשפוט ולהעריך טיבם של דברים, מטרות ומדיניות. הוא היצור שכל השיטות האחרות חותרות תחתיו. הן ממהרות להקריב אותו על מזבח האידיאל שלהן: הפרט למען המדינה, למען הגזע, האומה, המפלגה – ומה לא. רק הליברליזם אינו מעמיד מעליו דבר, לא פסל ולא אל, לא המון ולא אחר זולתו. דווקא משום שהתורות האחרות מנצלות אותו לטובתן, ראוי הפרט להגנה.
השמרנות נוטה להטיל על הפרט, על חירותו ורצונו, סייגים וכבלים. מבחינה כלכלית דווקא הפער בין שתי התפיסות אינו גדול כל כך, ואף נוטה להיסגר. השמרנות, שלא בנתה תורה כלכלית משל עצמה, אימצה באורח מפתיע את הניאו־ליברליזם הכלכלי. הפער הגדול ביניהם נסוב סביב נושאים חברתיים ומתן זכויות.
ככלל, הליברליזם, מתוך דאגה לחירות הפרט, מעניק לו שפע של זכויות, ואילו השמרנות מטילה עליו חובות טרם תכיר בזכויותיו. השמרנות אובססיבית ממש לרעיון הסדר; חוששת מהתפרקות ומאנדרלמוסיה, בעוד הגישה הליברלית אופטימית באופייה; הפרט יודע היטב מהו האינטרס שלו, ודי בהקשבה לו.
שתי האידיאולוגיות אינן מתכחשות לכך שהפרט תופס לו מקום בסולם החברתי. אולם בעוד שעבור השמרנים מיקומו של הפרט בסולם החברתי נקבע מראש, ואין לערער על כך, הליברל משתעשע ברעיון שדבר אינו צפוי ושהרשות נתונה לפרט לעלות בסולם החברתי, או להידרדר מטה.
אין זה עניין של מקריות, כמו הטלת קובייה, אלא תוצאה ישירה של מאמץ נחוש לחתור למטרה. גם החברה הליברלית סופה להיות היררכית, אך אין גזירה מראש, כפי שמטעים זאת השמרן, המעוניין לחלק את התפקידים מלכתחילה, ולא על בסיס הכישורים כמפתח.
אם כן, הליברל דוגל בחברה פתוחה, השמרן בחברה סגורה יחסית, אך לא בצורה הרמטית. היחס לשינוי הוא גורם נוסף המבדיל בין הגישות. השמרן אינו מתנגד לכל שינוי, הוא מסתייג משינויים וזהיר ביחס אליהם. הליברל מאמין בקִדמה, ומוּנע על ידי התקווה כי מחר יהיה טוב יותר. השמרן מתבונן אחורה ומתייפח: העבר היה תור הזהב.
״הליברל משחרר, השמרן מגביל ואוסר", מסכם פרופ' דניס שרביט, ראש התוכנית לתואר שני ללימודי דמוקרטיה בין־תחומיים, המחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה.
מהצד השני של המאבק האידיאולוגי הזה יעלה ויבוא נציג השמרנים בוויכוח, ד״ר (להיסטוריה אמריקאית) שגיא ברמק, ראש תוכנית "אדם סמית" בקרן תקווה. "הליברליזם האמריקאי והישראלי בני זמננו זנחו את הליברליזם הקלאסי ואימצו תפיסת עולם שיש לכנותה ׳פרוגרסיבית׳״, הוא אומר. ״ליברליזם קלאסי זו תפיסת עולם שהולכת אחורה, לעקרונות של ג'ון לוק, אדם סמית ואדמונד ברק. זוהי תפיסת עולם אשר שמה במרכז את חירות היחיד, זכויות קניין מוגנות, חופש חוזים, כלכלת שוק חופשי, ממשל מוגבל בקפידה ושייכות מקומית למסורות מקומיות, לאומיות ודתיות. זוהי ראייה חברתית שלא מבקשת לשנות באמצעות כוחה של המדינה את שייכותו הלאומית, המסורתית והדתית של האדם, אלא ראייה חברתית שמבקשת להניח לאנשים חופשיים לשתף פעולה זה עם זה כחלק מחתירתם המתמדת לשפר את מצבם במסגרת של חוק וסדר. כשאנחנו מדברים היום על ׳שמרנות׳ אנחנו מדברים בדיוק על החזון הזה".
הדת כמדינה
אם השמרנות אימצה את ערכי הליברליזם, שנולד בבריטניה, איפה הבעיה? נכון, המאבקים בין גלדסטון הליברלי לבין דיזרעאלי השמרן על מכסים (הליברלים מתנגדים, השמרנים לא) ועל שלטון עצמאי לאירלנד היו סוגיות דרמטיות, אבל הרי לא מדובר במאבק אידיאולוגי מדמם כמו בין, נניח, מלוכנים ומהפכנים, או פשיסטים ורפובליקנים בספרד. צ'רצ'יל עבר בין המפלגות וחזרה, המפלגות האלה באירופה משתפות פעולה בממשלות, בבריטניה ובגרמניה המרחק פעוט עד בלתי קיים, הלוא כן?
כן, באירופה החילונית. לא בארצות הברית עם שורשיה הדתיים. כי אחרי עידן החילוניות וההתקרבות האידיאולוגית, באה עם עליית הדת מחדש כגורם בזירה הפוליטית, לצד הלאומיות, השאלה הגדולה מי אנחנו: האם אזרחים שבמקרה נמצאים במקום מסוים, במדינת כל אזרחיה; או שיש ערכים – של לאום, של פטריוטיזם, של היסטוריה ותרבות ומה לא המחברים בינינו, הופכים אותנו למדינת לאום, לעם?
״השמרנות האמריקאית, עם יסודותיה הנוצריים, מכוונת לעקור מן השורש כמה מההישגים החשובים ביותר של הליברליזם האמריקאי בעשורים האחרונים: מאבק באפליה על בסיס גזע, שוויון זכויות לנשים, ההכרה בזכויותיהם של להט"בים, הגנה על האוטונומיה של האדם על גופו, ההכרה בסוגים שונים של ׳משפחות חדשות׳ ועוד", אומר פרופ׳ יניב רוזנאי, חבר וסגן הדיקן בבית הספר הארי רדזינר למשפטים, ומנהל משותף של מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן. "פסק הדין החדש בעניין דובס של בית המשפט העליון האמריקאי קבע כי הזכות להפיל אינה נהנית מהגנה חוקתית בחוקה הפדרלית, וכי כל מדינה תוכל להסדיר את הנושא כרצונה.
״מבחינה ליברלית, זו כמובן נסיגה אדירה: במקום שגוף האישה יזכה להגנה רחבה ביותר הוא הופך לסוג של מרחב ציבורי הנתון להסדרה רחבה ולהתערבות מדינתית, לעיתים אף התערבות חריפה מאוד במובנים ליברליים.
״חוקרות של משפט ופמיניזם לא הופתעו, שהרי בשורשי התאוריה השמרנית האמריקאית, גוף האישה לא נכלל במסגרת זכותו של הפרט לאוטונומיה. עם זאת, תגובת הנגד הפוליטית של הקהילה הליברלית יכולה להיות חזקה. כלומר, דווקא הפסיקה השמרנית יצרה התעוררות חברתית ליברלית. קצת מזכיר, במידה מסוימת, את ההתעוררות החברתית של החברה האזרחית למען הדמוקרטיה הליברלית בישראל, לאור השינויים המהפכניים שהקואליציה מבקשת לעשות ושיש להם השלכות דרמטיות על זכויות האדם ועל אופייה של המדינה.
״חשוב יותר למקומותינו, לפסק הדין בעניין דובס עשויות להיות השלכות גם על המשפט הישראלי. כך, למשל, פסק הדין מחזק את הטיעון שהעם, ולא בית המשפט, הוא זה שצריך לקבוע את הערכים היסודיים החלים במדינה".
בעיה תרבותית־חברתית
מרגרט תאצ'ר, אלילה בקרב השמרנות החדשה, שנואת נפשו של השמאל הבריטי, אמרה: "אירופה היא תוצאה של היסטוריה, ארצות הברית היא תוצאה של אידיאולוגיה", ואכן המאבק הוא בעיקרו אמריקאי.
"בארצות הברית, כמו בישראל, מיוחסת חשיבות גדולה לקהילה״, אומר פרופ׳ שרביט. ״הפרט אינו תלוי באוויר אלא מחובר לקבוצה. עליו להשתייך. זאת המשמעות של 'זהות המקף' הנפוצה בארצות הברית. לעומת זאת, באירופה הפרט מעצב את עולמו הרחק מן הקהילה ולעיתים בניגוד לה. בישראל ובארצות הברית יש לדת מעמד ונראות. באירופה הליברליזם נבנה כתגובת נגד לכפייה הדתית ולעוצמת הסמכויות שהיו בידיה של הכנסייה.
״מהגרים הגיעו לארצות הברית כדי להיפטר מן הרדיפה בשם הדת, ואילו באירופה המדינה נבנתה ככל שהוסרו העול והפיקוח של הכנסייה על החברה והמדינה. באירופה דבקים עדיין בהבחנה שבין רשות הפרט לרשות הרבים. השמרנות בישראל, ככוח מאורגן, היא תופעה חדשה. חדשה לא רק במובן שהיא הופיעה לאחרונה, אלא גם במובן שעדיין אין לה יראה מפני הערכים הליברליים. הדגם הישראלי לקוח היישר מן הדגם האמריקאי, וניצב גם הוא על רגליים קהילתיות, דתיות ולאומיות, תוך אימוץ גורף של עקרונות ניאו־ליברליים".
ד״ר ברמק רואה את עיקר המאבק בזירה אחרת: "באופן מסורתי, שמרנים בעולם האנגלו־אמריקאי הוטרדו משלוש תופעות מקבילות: התגברות האיום הקומוניסטי מחוץ, הגדילה הנרחבת של מדינת הרווחה מבית, ומבחינה חברתית, התפרקות התא המשפחתי, הקהילה המקומית ונטישת הכנסייה. בתקופה האחרונה עלה חשש נוסף, והוא החשש מפני אובדן היציבות המגדרית וביטולה של הגבריות, דבר המתבטא בשלל פתולוגיות כגון גברים לבנים, בעיקר בארצות הברית, שמפסיקים לעבוד ולא רוכשים השכלה גבוהה.
״האיום הקומוניסטי חלף. שמרנים רבים, לצערי, השלימו עם קיומה של התערבות מדינית נרחבת במשק. כך שהייתי אומר שעבור השמרנים האמריקאים, עיקר הבעיה כיום ממוקד בפן התרבותי־חברתי. היום העדיפות היא להילחם במלחמה התרבותית, בגלל החשיבות העצומה שלה למרקם החברתי".
פרופ׳ רוזנאי מחבר את הנושא לדת: "בוודאי שיש קשר בין שמרנות לדת. דתיים רבים מציגים עצמם כשמרנים, וההפך. אולם אפיסטמולוגית, לא כדאי להתייחס אליהם כזהים. הדת, כידוע, מתייחסת לאמיתות מוחלטות ונצחיות, ואילו שמרנות שוללת תפיסה אפריורית או אמיתות אוניברסליות, ומתמקדת במסורת ובניסיון הקולקטיבי.
"החידוד האידיאולוגי של התנועה השמרנית האמריקאית התפתח בעקבות ההתמודדות עם הקומוניזם שהיווה איום לערכים, למסורת ולזהות האמריקאית. מובן שלעיתים אין קשר ישיר, ואפילו קיים מתח, בין ערכי שמרנות שונים – שמרנות דתית יכולה להגן על ערכי משפחה, ואילו שמרנות כלכלית, שתקדם כלכלת שוק קפיטליסטית, לא תשקף ערכים דומים".
חילופי תפקידים
במאה ה־19 הייתה מחלוקת, שמעט פחות רלוונטית למתרחש בהווה. מתי החל השבר במאה ה־20? בארצות הברית, היכן נציב את "ליגות הנשים שוחרות הטוב" הלוחמות – ומצליחות במאבקן – להעביר חוק האוסר על מסחר, מכירה וקנייה של כל משקה אלכוהולי? זו הרי שמרנות חברתית, דתית, מוסרית, אבל מעשה של הנדסה חברתית קיצוני למדי. ובית המשפט העליון? שמאשר עונש מוות ואז פוסל אותו מפני שעונש המוות אכזרי ועל כן סותר את החוקה, ואז מחזיר אותו? המוביל מהלכים, וממש לא מזמן שולל זכויות שהתקבעו? הרי אפשר בהחלט – ולדעתי אף צריך – לומר שזו לא שמרנות, אלא אקטיביזם, פשוט מהצד הימני של המפה.
במשך שנים היה מעין קונצנזוס, או כך נראה לפחות: שנות הליברליזם של ממשל רוזוולט וטרומן היו על האדים שנותרו – עשרים שנה של ליברליזם (שמדי פעם סוכל בידי בית המשפט העליון השמרני), שכמובן עלה ונשאר עקב ההלם של המשבר הגדול, הכלל־עולמי, ומלחמת העולם השנייה.
אחר כך הגיעו שנות המקארתיזם, המעטות אבל הצורבות, שבהן היה מאבק חשוף שיניים בין ליברלים במובנם הבסיסי – כלומר שמירה על חופש הדיבור והמחשבה; לבין שמרנים, או בעצם מקארתיסטים שנאבקו בשם המלחמה בקומוניזם – דבר שכל ארצות הברית, ולמעשה כמעט כל המערב, התאחדו סביבו.
המאבק בשנות מקארתי היה על כל הקופה, ובכל כלי הנשק. הכלכלה? התגבש קונצנזוס מסוים, ליברלי במובהק, שבמסגרתו הצהיר ריצ'רד ניקסון, ממובילי השמרנות ואחד הנשיאים השמרנים המוערכים, ודאי במדיניות חוץ: "כולנו קיינסיאנים", אמירה שבשעתה נשמעה הגיונית, קונצנזוס שבו למדינה יש תפקיד חשוב בכלכלה.
היום אנו בזמנים לא של שמרנות, אלא אולי ניאו־שמרנות, או ברית בין שמרנים, ליברטריאנים, פופוליסטים, שהדבר שמאחד אותם הוא האויב הליברלי, או לפחות המפלצת הליברלית שלדעתם באה להחריב את עמיהם ומדינותיהם.
״אחרי מלחמת העולם השנייה נוצר קונצנזוס בין שתי המשפחות האידיאולוגיות הללו, אשר החזיק כחצי מאה בערך״, אומר פרופ׳ שרביט. ״הייתה זאת ברית שצמחה מתוך אינטרס משותף שחייב אותם להדגיש את המאחד ולא את המפלג, נוכח האיום שהטיל עליהם הסוציאליזם, ועל אחת כמה וכמה הקומוניזם, שהיה היריב המר שיש להתגונן מפניו. עם נפילת ברית המועצות האיום הוסר, אבל היישום הסוציאל־דמוקרטי נקלע למשבר, משום שהיה מבוסס על משק עובדים המפרישים לטובת המובטלים והזקנים, ולמעשה, מספר העובדים קטן ומספר המובטלים גדל. לא ניתן היה להגדיל את הרווחה.
״זאת ועוד, במקום מאבקי חלוקה, החלו מאבקי הכרה לתפוס את הבכורה. המעמד פינה את מקומו לטובת הזהות שהשמרנים עטו עליה, ואילו השמאל, שלא היו לו משאבים לחלק, אימץ את שיח הזכויות. השמאל היה לליברל. וכך השמרן תפס בעצם שתי ציפורים במכה אחת: גם השמאל וגם הליברל".
עידן הביטול וההשתקה
בשלהי שנות השישים המאבק חזר, או נולד מחדש, והזירה הייתה לכל רוחב הספקטרום. פחות מדינית, אבל כלכלית ותרבותית. הימין השמרני יצא למלחמה שנמשכת כבר שישים שנה. ״היא החלה עם העלייה של השמאל החדש, המשיכה עם צמיחת התנועה השמרנית בשנות השבעים והשמונים, וממשיכה להתנהל כיום בעולם של רשתות חברתיות וגלובליזציה מואצת״, אומר ד״ר ברמק. ״האמריקאים היום לא יותר מפולגים משהיו בשנות השישים סביב שאלות כגון הפרדה גזעית, ווייטנאם ומדיניות הדטאנט".
אבל רגע, שמרנות או ליברליזם אינם חייבים להיות לכל רוחב החזית. אדם יכול להיות שמרן פוליטי וסוג של מהפכן חברתי. ראו למשל את קנצלר הברזל אוטו פון ביסמרק, שמרן בכל ליבו ונפשו, מתעב הליברליזם, שאימץ חקיקה מאוד פרוגרסיבית לזמנו כדי לעקר את השמאל.
בהחלט יש עקרונות שמרניים וליברליים, אבל המאבק היום אינו בדיוק ביניהם. כי השמרנים נאבקים בעיקר נגד מה שהם מכנים ״הטרלול הפרוגרסיבי״, הקצה של הליברליזם, שבחלקו לפחות חולק על העיקרון הליברלי המקודש ביותר – חופש הביטוי, ומבקש להשתיק אנשים בעלי דעות מגונות בעיניהם, לבטל את קיומם המקצועי, להפוך אותם למצורעים.
״הליברלים אינם ליברלים״, טוען ד״ר ברמק. ״הם פרוגרסיביים, ובקצה שלהם פרוגרסיביים קנאים. עמדות שמרניות לא נתפסות על ידם כשגויות אלא כפסולות. התופעה המדהימה ביותר שקודמת לתרבות הביטול שמגיעה משמאל, היא ההגמוניה שרכשה השקפת עולם פרוגרסיבית במוסדות להשכלה גבוהה ובעולם התרבות. עד שנות השישים האוניברסיטאות בארצות הברית היו מקומות שמרניים למדי. לימדו והנחילו בהן את מורשת תרבות המערב. משנות השישים האוניברסיטאות הפכו למעוזים רדיקליים – מקומות שבהם מעמידים למשפט את תרבות המערב מדי יום על שלל פשעים. פרופסורים וסטודנטים נלהבים החליפו את מעמד הפועלים (שהתגלה כשמרני למדי) כחוד החנית של השינוי החברתי. ההיגיון פשוט למדי: לפני שמנקים את החברה מקולות ריאקציונרים, מנקים את הקולות האלה מהקמפוסים".
מוסיף פרופ' שרביט: "הליברלים לא שללו את המדינה, אך ראו בה גולם שנוטה לקום על יוצרו. הם דרשו אי־התערבות של המדינה בכלכלה, אך לא רק בה. המדינה ביקשה לחנך ולעצב את הדור כראות עיניה, ולעיתים היא הטילה צנזורה על ספרים, על סרטים, על ציורים, ועל עיתונים. אי לכך, הליברלים ניהלו מאבקים נגד הצנזורה, והעדיפו תמיד להתיר מאשר לאסור.
״מתוך חשש מפני עריצות הרוב, הם תבעו להרחיב את זכויותיהם של מיעוטים סוציולוגיים שנשללו מהם זכויות וחירויות: נשים, קבוצות אתניות, תרבויות משנה. במקביל, אף שהם דוגלים בחופש הביטוי, הם הפנו אצבע מאשימה על האידיאולוגיות המסוכנות: אנטישמיות, גזענות, מיזוגיניה, הומופוביה, ואף הצליחו להביא לכך שמעשים פוגעניים הנגזרים מן האידאולוגיות הללו יוגדרו כעבירות פליליות, ומבצעיהם יעמדו לדין.
״היסטוריונים וסוציולוגים, חוקרי ספרות ואמנות, זיהו את טביעת חותמן של האידיאולוגיות המסוכנות הללו בתרבות, והגבירו את המודעות לדימויים השליליים שהיו נפוצים כלפי נשים, יהודים, מהגרים. ברם, חוגים ליברליים שבקצה לא הסתפקו בטיפוח המודעות של הציבור, או בהצעת אוצר מילים חלופי, הם תבעו לעצמם מעמד של צנזור והחלו לפסול ספרים, לנתץ פסלים, להשחית יצירות אמנות, כלומר, הפכו למצנזרים בעצמם".
בוויכוח על השתקת קולות באקדמיה, בתרבות, שינוי ספרי ילדים ועוד, נשכחה העובדה שיש צנזורה שמרנית, שגם היא לכאורה למען מטרות ראויות, או ראויות בעיניהם: להגן על ילדיהם מפני הידיעה שיש להטב"קים בעולם, להגן על ילדיהם של האנשים במדינות הדרום שאבותיהם היו בעלי עבדים ותמכו בקו קלוקס קלאן וכדומה, ובשם זאת להוציא עוד ועוד ספרים מספריות בתי הספר, או להפעיל לחץ כדי לשנות את נושאי הלימוד.
מלחמה מיובאת
בשנים האחרונות, רואים כולם, אנו מייבאים לכאן את מלחמות התרבות האמריקאיות, ״ורואים את זה באופן ניכר מאוד בתחומי המשפט״, אומר פרופ׳ רוזנאי. ״הליברליזם המשפטי מתמקד בכך שניתן להשתמש במשפט ובכלים משפטיים (כגון פרשנות משפטית) לקידום שינויים חברתיים וחיזוק זכויות אדם ואזרח. לרוב, שמרנות משפטית מזוהה בשיח הציבורי עם ריסון שיפוטי, אך זהו מונח מורכב הרבה יותר.
״יש ניסיונות לחקות את השמרנות האמריקאית, למשל באמצעות ארגונים שמבקשים להיות ה־Federalist Society הישראלית ולהכשיר משפטנים ׳שמרנים׳ שיהיו בעתיד שופטים שמרנים. הליך האסימילציה של שמרנות וימניות הוא הביטוי המובהק ביותר לאמריקניזציה של הימין בישראל.
״בתחום המשפט, אנחנו רואים את זה בעיקר בניסיון לפתח תורת משפט פרשנית המתנגדת לתפיסת הפרשנות התכליתית של אהרן ברק, ששלטה במשפט בעשורים האחרונים, והתמקדת בפרשנות מקורנית (אורגינלית) ובכוונת המחוקק, כפי שמוצאים בפסקי הדין ובכתבים של השופטים סולברג ושטיין הנחשבים שמרנים.
״זוהי דוגמה לחיקוי של האמריקאים, המשייכים שופטים למחנות פוליטיים בהתאם לשיטת הפרשנות שלהם: הליברלים ייטו לפרשנות תכליתית או של החוקה החיה, ואילו השמרנים יעדיפו גישות פרשנות אורגינליות או טקסטואליות".
כפי שהקצה של הליברליזם הוא הפרוגרסיביים, הקצה של השמרנים הוא ההפך המוחלט משמרנות – כלומר רדיקלים ימניים, המבקשים לא לתקן את המערכת בזהירות, אלא לרסק ולבנות אותה מחדש, רק מימין. כתבתי לא פעם, גם כאן, על־אודות הפחד שלי מאוטופיסטים. אלה היודעים בכל ליבם כיצד להגיע לגן העדן – הם המסוכנים מכול. הם ישמידו את המבנה הקיים, המעשי, למען גן העדן התיאורטי – מאואיסטי, קמר רוז'י, אסלאמי, קתולי. לעיתים יש ברית בין הרדיקלים הימניים, ו/או פופוליסטים, לבין השמרנים, מפני שמטרת העל היא הבסת הליברליזם במלחמה הרעיונית, האידיאולוגית.
ככלל, עליית הפופוליזם הביאה להתקפה על מומחיות מדעית. להתקפה זו כמה סיבות, כפי שמסביר פרופ׳ רוזנאי: אחת התכונות הברורות ביותר של פופוליזם היא התנגדות ל"אליטה ליברלית" השואבת את כוחה מהשכלתה וממעמדה המקצועי. השלטון הפופוליסטי טוען שהאליטות מחזיקות במוסדות השלטון ומקדמות את סדר יומן, בעוד העם מודר ממוסדות אלה. כדי לפתור את הבעיות העומדות בפני המדינה, יש להחליש את ״שלטון האליטות״ ולבחור מנהיגים שיפעלו בהתאם ל״רצונו האמיתי״ של העם.
הטענה היא שגופים ״טכנוקרטיים״ שאינם נבחרים, כמו רשויות עצמאיות בעלות מומחיות, חולקים את הכוח הריבוני עם נבחרי הציבור ולעיתים הם השולטים. התנועה הפופוליסטית מתיימרת להיות ניסיון של הציבור להחזיר לעצמו את כוחו וסמכויותיו, שנרמסו לכאורה על ידי הבירוקרטיה והמומחים. הפוליטיקה מאסה בכפיפות לשלטון טכנוקרטי ובירוקרטי, הנתפס כמגביל את כוחה.
מדובר בתנועה משולבת שיוצאת נגד ריכוז כוח שלטוני וזכות וטו בידי מערכות שאינן נבחרות, כגון שומרי סף, גופים רגולטוריים וכמובן בתי המשפט, בד בבד עם עליית תנועות ומפלגות פופוליסטיות הפונות ישירות אל ״העם" כדי להביא למוביליזציה נגד מוסדות ואליטות קיימות.
את ההתקפה הזו יש להבין על רקע הניגוד של פופוליזם עם הדמוקרטיה הליברלית. כל חברה דמוקרטית מבוססת על הרעיון שלאזרחים תפקיד חשוב בקביעת האופן שבו הם נשלטים. אולם כדי שרעיון דמוקרטי זה יכובד, הציבור או העם נתפסים כמערכת של פרטים שהעדפותיהם בסוגיות שונות מגוונות וניתנות לשינוי. העדפות אלו משתכללות לכדי הכרעה ציבורית באמצעות תהליכים סדורים של קבלת החלטות דמוקרטית, בדרך כלל בהתאם להכרעת הרוב.
עקרונות דמוקרטיים דורשים כי גם עמדות מיעוט יכובדו ויובאו בחשבון. כלומר, הדמוקרטיה הפלורליסטית מכילה דעות שונות, דעות נוגדות ודעות מיעוט.
בניגוד לכך, לפי הפופוליזם, הציבור, שהממשלה טוענת כי היא מייצגת, אינו כלל האזרחים, אלא רק אלו המבטאים עמדה פרטיקולרית – את זו של הרוב. מרגע שגובשה או בוטאה, עמדה זו נתפסת כעמדה אחידה וקולקטיבית המשקפת את הציפייה הלגיטימית של כלל החברה ושניתנת לייצוג בידי שלטון או שליט יחיד. קול השלטון (ופעמים רבות מדובר בשליט) הוא קול העם. עמדות חורגות או הנתפסות כנוגדות – לרבות אלו של מדענים או מומחים – אינן לגיטימיות שכן הן חותרות תחת התפיסה האורגנית של הציבור.
השלטון הפופוליסטי כופר ברעיון המדעי, שכן לפיו "האמת" נוצרת על ידי פרשנותו של המנהיג בדבר רצון העם. לא בכדי נבחר הביטוי ״פוסט־אמת״ למילת השנה על ידי מילוני אוקספורד בשנת 2016.
מבוי פופוליסטי סתום
כפי שתיאר באריכות בין עמודים אלה פרופ׳ רוזנאי, הפופוליזם מעמיק את המרד במומחיות, כדי לחתור תחת תחושה משותפת של אמיתות עובדתיות. אזרחי הדמוקרטיה הליברלית נכנסים לזירה הפוליטית עם אינטרסים מנוגדים, אולם משא ומתן והכרעה בין אינטרסים אלה תלויים במערכת עובדות שאנשים נורמטיביים יכולים בדרך כלל להסכים עליה. ללא בסיס משותף זה, הנמקה משותפת, שתהיה מקובלת גם על אלה שחולקים על התוצאה, הופכת לבלתי אפשרית.
לכן, חשיבה קונספירטיבית שוחקת את האמון הציבורי בשלטון או בגורמי ביקורת אחרים. מדע, ולמעשה כל התחומים האקדמיים, אמורים לספק את העובדות המשותפות. אף על פי שאינם חפים מטעויות, קונצנזוס של מומחים שנקבע באמצעות מוסדות עצמאיים וא־פוליטיים כמו אוניברסיטאות, וכן כתבי עת אקדמיים שתוכנם מבוסס על ביקורת עמיתים, מייצגים את המאמץ הקולקטיבי הטוב ביותר בקביעת עובדות רלוונטיות.
אך הפופוליזם לא מעריך מורכבות ודורש פשטות, שקיפות, מיידיות ואמיתות הנתפסות כמובנות מאליהן. אלו מלוּות בדרך כלל בנימה אנטי־אינטלקטואלית הנותנת עדיפות ל"שכל הישר" על פני צורות מורכבות יותר של ידע ומומחיות.
אחת הדרכים שבאמצעותן חברות דמוקרטיות מגינות על עצמן מפני משטרים פופוליסטיים, היא מערכת ממוסדת של איזונים ובלמים: מוסדות המספקים מומחיות מדעית, כמו האקדמיה, מערכת המשפט והעיתונות החופשית, הכרחיים לדמוקרטיה פלורליסטית, שכן הם מספקים מערכת איזון ובלימה שמגבילה את כוח הטענה של שליטים נבחרים כי פרשנותם קיבלה את הסמכתו של העם ולכן היא הנכונה. הם מספקים משקל נגד לכוח השלטוני.
"טמון כאן פרדוקס מרתק ביותר: בבסיס תהום פעורה בין שתי התפיסות״, מוסיף פרופ׳ שרביט. ״השמרנות מכירה בחלוקה שבין המון לאליטות ומחייבת את שלטון האליטות על ההמון בגלל הוותק, הניסיון, האחריות, ואילו הפופוליזם אימץ את הנוסחה ההפוכה בדיוק: שלטון האליטות מכרסם ברצונו של העם. כדי לשרת את העם, יש להוקיע את האליטות. התפיסה הליברלית אינה חוסמת את הדרך לאיש מן העם להפוך לחלק מן האליטה".
ד״ר ברמק: ״לא הימין ולא הפופוליזם המציאו את תופעת הערצת המנהיגים. כדאי להיזכר בגלי הערצה בשמאל ללנין ולסטאלין, של דמוקרטים בארצות הברית לסמכותנות של פרנקלין רוזוולט, או לאחרונה בהערצה לנשיא ברק אובמה. באופן כללי, הערכה ביקורתית כלפי מנהיגים חשובה מאוד. כולנו הערכנו את צ'רצ'יל, את רייגן, וכולנו מעריכים כיום את זלנסקי. מנהיגים מגלמים ומבטאים רעיונות.
״עם זאת, מובן שסמכותנות אינה עולה בקנה אחד עם שמרנות. פוטין הוא רודן. אין בו שום דבר שמרני. הניסיון לצבוע את פוטין בצבעי השמרנות זו גנבת דעת. אין שום דבר שמרני במנהיג סמכותני ששולל חירות. לא הייתי כולל את אורבן – שעל המדיניות שהוא מקדם ניתן להתווכח בצורה עניינית – באותה הנשימה עם פוטין.
״הפופוליזם הוא לא סמל השמרנות. שמרנות היא אנטי־פופוליזם, ופופוליזם הוא כמובן לא רק ימני. ברני סנדרס ואליזבת וורן הם פופוליסטים שמאלנים. הפופוליזם הוא ריאקציה של ההמונים. הוא אמירה חדה וברורה לפיה ׳אנחנו לא מרוצים מהממסד׳. אני מדמה פופוליזם למד חום שמצביע על 39 מעלות. זו קריאת השכמה, לפיה ישנה בעיה. אנשים לא רק שאינם חושבים שהממסד הפוליטי מייצג אותם, הם סבורים שהוא בז להם.
״עם זאת, כל תנועה פופוליסטית מגיעה לבסוף למבוי סתום. פופוליזם שמתורגם למדיניות פופוליסטית זה נורא. זה יכול להחריב מדינות. האתגר העכשווי בעולם האמריקאי, אך גם אצלנו, הוא בניסיון לנתב את הפופוליזם לאפיקים פרודוקטיביים".
הדיסוננס הליברלי
כיצד כל זה מתורגם לבעיות ההווה? פרופ׳ שרביט חוזר לנושא שבו דנו בסדרת המאמרים הקודמת, משבר הדמוקרטיה הליברלית. "אחת הבעיות של הדמוקרטיה הליברלית היא שהדגש על הפרט, על זכויותיו ועל חירותו, לא מצליח למלא פער משמעותי: את זה של הזהות והשייכות״, הוא מסביר. ״האדם רוצה להרגיש שייך; להרגיש חלק ממשהו גדול יותר. מה שמצליח להקנות לו את ההרגשה הזו זה בעיקר הלאום והדת. לכן, אין זה פלא שהתנועות הפופוליסטיות – למשל בהונגריה, פולין וטורקיה – מדגישות מאוד חזק את שני האלמנטים האלו, של הדת והלאום.
״אלו שקוראים לעצמם ׳שמרנים׳, מתחברים גם הם מאוד חזק לרגשות הדת והלאום. יש כאן מתח עמוק יותר בין ערכים אוניברסאליים ובין ערכים לאומיים־פרטיקולאריים, מתח שבא לידי ביטוי בדיס־הרמוניה של הזהות החוקתית בדמוקרטיות המודרנית – בישראל, באופן המובהק ביותר, בין יהודית לדמוקרטית״.
״השנאה התהומית בין שמרנים לליברלים, בין ימין ושמאל, היא ביטוי לדעתי לקיטוב הגובר בחברות המודרניות, כתוצאה, בין היתר, מהתפיסה הפופוליסטית המבקשת להבחין בין ׳אנחנו׳ ו׳הם׳, וכמובן הרשתות החברתיות שתורמות לקיטוב", אומר פרופ' רוזנאי.
פרופ׳ שרביט מוסיף: "המאבק הליברלי האקוטי שמתנהל כמעט בכל המדינות הוא סביב השמירה על כללי המשחק הדמוקרטי, קרי הפרדת הרשויות, ובכלל זה עצמאות הרשות השופטת. הפחד הנמצא מעבר לפינה, להפוך למדינה א־ליברלית, הוא מקור התדהמה האוחזת במחנה. פתאום מתחוור שהערכים הליברליים אינם מובנים מאליהם עוד.
״המשבר קשה וחריף. דומה בעוצמתו למה שעבר על ממסדים דתיים בעבר, כשהתברר להם שיותר ויותר תלמידים מתרחקים מן האמונה ופורקים עול. הליברלים חווים עתה את המשבר שהיה נחלת הכנסיות במאה ה־19. בעבר חברו יותר ויותר אנשים למחנה האחר, שהיה המחנה החילוני. היום המחנה הפופוליסטי הוא הפופולרי. הדמוקרטיה הליברלית נמצאת במגננה. היא סברה שהיא מטפחת את המובן מאליו, שכעת מוטל בספק. זה שיעור בצניעות ושיעור גם בהתעוררות. חזרנו לימי הנאורות, כשקומץ הגן על הרעיונות המהפכניים".
המאבק האידיאולוגי הפך מר, מאבק על הכול. על השלטון, כמובן, אבל גם על הלגיטימיות, וברוח הימים האלה של הקצנה.
השמרנים, או אלה המגדירים עצמם שמרנים – נניח פוטין הטוען שהוא מדבר בשם המדינה, המשפחה המסורתית והכנסייה, אורבן ואחרים – מגדירים מי חלק מהעם, ומי לא. לאותו מפגין נגד המנהיג אולי יש תעודת זהות או אזרחות, אבל הוא לא באמת חלק מהעם. הוא בוגד. משרת אינטרסים קוסמופוליטיים ליברלים מיובאים.
מהצד השני של המתרס, ישנם אלה הרואים בכל ערך שמרני – ונזכיר, ערכים כמו פטריוטיזם, קהילה, דת היו ערכים של כל מדינה מערבית למעשה – מגונה עד מגוחך, ודאי לא לגיטימי.
ביניים: עוברים משמאל לימין
בשנים האחרונות ראינו, שוב ושוב, כמה הדמוקרטיה הליברלית – גם השמרנית יותר עם המוסדות החזקים – פגיעה למבקשי רעתה מבפנים. "סמכות לתקן את החוקה אינה כוללת את הסמכות להרוס את החוקה, או בגרסה הישראלית כפי שנקבע בבג"ץ חוק הלאום: הכנסת, גם כשהיא מחוקקת או מתקנת חוקי יסוד, לא יכולה לשלול את ליבת הזהות היהודית או הדמוקרטית של המדינה״, אומר פרופ׳ רוזנאי.
״לכן בישראל, אלה שיוצאים נגד דוקטרינת התיקון החוקתי שאינו חוקתי, אינם שמרנים כלל וכלל. מי שסבור שחוק יסוד יכול לשלול את ערכי מדינת ישראל כיהודית או כדמוקרטית אינו שמרן. הוא רדיקל המבקש לשנות מיסודו את הסדר החוקתי, לצאת נגד היסודות שעליהם הוקמה המדינה ונגד ערכים שחברי הכנסת עצמם קבעו בדברי חקיקה שהם ערכי יסוד".
פרופ' שרביט: "המאבק אינו בין ימין לשמאל, אלא בין שמרנים למהפכנים. פעם השמאל העמיד בראש מעייניו את המהפכה, היום הוא מבקש לשמר את המצב הקיים, נוכח הניסיונות של הימין השמרני לערער עליו, משום שבמקביל הוא עבר מהפך ומשתלטים עליו כוחות קיצוניים שהם באופיים מהפכניים, שמטרתם לחסל את המורשת הליברלית, זאת שהמציאה את המושג ׳אזרח׳ כקטגוריית־על החוצה מעמד, אתניות, דת, וכל תיוג שאינו נחלת הכלל.
״האזרח, כמושג, נתון למתקפה רעיונית חסרת תקדים. יש המתנחמים ואומרים שהנה חולפת לה התקופה של משפטיזציה של הפוליטיקה, ומגיע תור הפוליטיזציה של המשפט. אין סימטריה בין השתיים. התופעה הראשונה לא העמידה את הדמוקרטיה בסכנה, ואילו המגמה השנייה בהחלט מטילה איום כבד על הדמוקרטיה השברירית והרעועה ממילא".
ד״ר ברמק: "לא הייתה תנועה שמרנית בישראל. היא קמה לא מזמן. היא יכולה להצליח והיא יכולה גם להיכשל. עד עכשיו, כל מה שהיה לנו זה ימין ביטחוני ודתי. אני חושב שאנחנו מתקרבים לצומת מעניין שבו השאלה היא פחות ימין מול שמאל, אלא שאלה של איך הולך להיראות הימין הישראלי: מגזרי, בדמות יהדות התורה וש"ס? סמכותני מהסוג של ברוך מרזל ואיתמר בן גביר? או שמא הימין ילבש צורה של מסורתיות מובהקת מצד אחד, וליברליזם אישי וכלכלי מצד שני".
בשורה התחתונה, ההגדרות הן עדיין שמרנים וליברלים. פוליטית, נראה שבמדינות כמו ארצות הברית, ישראל, צרפת ואחרות קרה דבר מעניין, מעין הצרחה: מצביעי השמאל של פעם – עובדי כפיים, פריפריה, עברו ממפלגות השמאל אל הימין הקיצוני; והליברלים, או השמאל המתון, פנו אל יושבי השכונות המטופחות, האמידים והמשכילים.
למפלגה הדמוקרטית היום לא מצביעים הרד־נק'ס בדרום – כמו אבותיהם – אלא קואליציה של מיעוטים ובהם ניו־יורקרים כוודי אלן. ובישראל ידוע למי מצביעים יותר בפריפריה ולמי בערים החזקות.
הליברליזם והשמרנות המציאו את עצמם שוב ושוב במהלך ההיסטוריה הלא מאוד ארוכה. לעיתים שינו עמדות לחלוטין, כי הנסיבות השתנו, או כמקובל בפוליטיקה, כדי להביס יריב. כיוון שהרצון לנצח לא פג והנסיבות ממשיכות להשתנות, אפשר להניח במידה רבה של וודאות שגם בעתיד יימשך הקרב האידיאולוגי – כשהמרחק בין האידיאולוגיה לעמדות ממשיך להשתנות.
