האם תהיתם אי־פעם איך זה מרגיש לחיות חיים של מישהו אחר? להיות מישהי אחרת לכמה ימים? אם תהיתם ואם לאו, אני כאן כדי לספר לכם. בחודשים האחרונים חברתי רחלי ואני יצאנו למסע זמני שבמסגרתו אנחנו שומרות על חיות המחמד של אנשים שיוצאים לחופשה, ובתמורה גרות בבתים שלהם עד לחזרתם.
במסע הזה פגשנו ישראלים וישראליות מכל הקשת הרחבה של החברה בארץ ו"חיינו אותם" במשך כמה ימים, חווינו כיצד נראים החיים מעיניהם – או מעיניכם – ועל הדרך למדנו משהו על עצמנו ועל החברה שבה אנחנו חיות, בתקופה הזו.
תותים מתחתית הקופסה
התחלנו את דרכנו בדירת קרקע בחולון: דירה שבעלי החיים שבה מאפשרים – למרבה הנוחות – תירוץ טוב לבלגן התמידי השורר סביב. בדירה מתגוררות שתי חתולות, עם אופי דומה למדי לאופיין של זוג הנשים המתגוררות לצידן: האחת – חתולית מתרפקת; השנייה – מאופקת, שצריכה להרגיש שהכול תחת שליטה, ובל נשכח את הכלב הענק השוקל יותר מ־20 קילו, שההוראות שניתנו לנו בנוגע להוצאתו לטיולים היומיים היו: "לא למשוך לו את הרצועה, הוא מבין מילים".
כן. הוא מבין מילים כמו שהוא עושה צרכים בשירותים. בטיולים איתו הגענו למצבים של גרירה לתוך מריבת כלבים סוערת או קפיצות אגרסיביות לעבר עוברי אורח תמימים. אז משכנו ברצועה ולא הסתפקנו במילים.
בכלל, מעניין לבחון את האופי של החתולה בהשוואה לאופי נשי; ואת האופי של הכלב בהשוואה לאופי גברי, בדרך שבה אלה נתפסים על ידי החברה, באופן הכי סטריאוטיפי. חתולה מצויה אוהבת להתכרבל ולהתנקות. היא גמישה, לא צפויה, אלגנטית ושולפת ציפורניים במידת הצורך. כל אלה מזכירים קווי אופי נשיים.
לעומת זאת, הכלב מראה את רצונותיו ביתר בהירות, אוהב להוציא מרץ, צריך שיאספו אחריו צואה, ונובח כשמתעצבן. בהחלט מזכיר את האופי הגברי הקלאסי – שוב, באופן מכליל וסטריאוטיפי.
מבט שטחי והיכרות קצרה העידו על דמיון בין החתולות לנשים ובין הכלב לגברים, אבל אם יש משהו שלמדתי בדירה זו, עם בעלי החיים משני המינים, הוא שבניגוד לבנים ובנות – נניח – כלבים וחתולים לא מסתדרים כל כך טוב ביחד.
כך או כך, כשבוע ימים חיינו את חייהן של הנשים האלו, שיחקנו במשחקי הקופסה הנהדרים שלהן, הוספנו נעליים לערמה הקיימת בסלון, ישנּו במצעים שראו ימים טובים יותר והיו מלאי שערות מכל הסוגים – בעיקר של בעלי החיים, אני מאמינה.
אומנם חיינו קצת בהזנחה, אבל שקענו בה בנוחות ושמחה, ולקראת הסוף התחלנו להבין את הצורך של הדיירות בחופשה מהחיים: ריח מרכך הכביסה שנדף מבגדינו בדירה זו היה ריח מתקתק, בערך כמו של תותים ששהו זמן מה בתחתית הקופסה.
וניל קריר
מייד בסיום התקופה ארזנו מזוודות, אזרנו כוחות והמשכנו בקוצר רוח ליעד הבא – דירה מודרנית ולבנה בקומה החמישית בבניין ברמת גן. בדירה זו מתגורר עורך דין מכובד, בעל קול רדיופוני נהדר, שהגיע זה מכבר לשנות השבעים לחייו.
במפגש הראשון איתו זיהינו כמה הוא אוהב פוליטיקה, דואג לא לפספס את עיתון הבוקר, וכמה הוא מלא געגועים לישראל של פעם. יחד איתו – איתנו – גר כלב צעיר ולבן שסובל מפחדים בעקבות טראומות אלה ואחרות שחווה בתחילת חייו.
נוסף על דאגה לכלב, התבקשנו להשקות את עציצי הדירה, שעבור כל אחד מהם נדרשה כמות מים ספציפית, והשקיה ביום ספציפי. אם היה חשש שנשכח אחד מהפרטים הללו, הוא נעלם במהרה כשגילינו את החוזה – בכל זאת עורך דין – המפורט שליווה אותנו לאורך כל התקופה.
רוב הימים בסאבלט הזה עברו עלינו בנעימים. נכנסנו לשגרה שנסובה סביב ניקיון, השקיה וטיולים עם הכלב. מלבד אלו השקענו זמן רב בתחנונים לכלב שיואיל בטובו לאכול מהקערה שלו, מפני שלמרבה הפלא הוא פיתח פחד קיצוני מקערת האוכל.
באחד מן הימים התעוררה רחלי לסיטואציה מטלטלת. אקדים ואספר שהיא דתייה ומקפידה להתפלל מסידור בכל יום, ותאמינו או לא – גם להכשיר את הכלים בכל מטבח שאליו אנו מגיעות. באותו בוקר נכנסה רחלי לסלון, ואת המחזה שנגלה לעיניה גם ימים רבים לאחר מכן התקשתה למחות מזיכרונה: כל הסלון היה מלא בקרעים קטנים של דפי הסידור, כמו פתיתי שלג קרים, ובמרכז הכאוס, על הרצפה, ישב הכלב והמשיך במלאכת הלעיסה.
הזעזוע מהדבר אשר נעשה לסידור, שנוסף לכול נשא ערך סנטימנטלי, וכעת היה קרוע ומפוזר לכל עבר, הציף מחשבות עמוקות על החיים ועל הדרכים שניתן לבחור לחיות אותם. רחלי ואני, שתינו בוגרות חינוך דתי בירושלים, גילינו בערי המרכז עולם חדש, עולם שבו חילוניות היא מבורכת, הכול אפשרי ופרוץ. ערים שבהן כלבים – וחיות בכלל – הם מושא להערצה ולעיתים קרובות אפילו מהווים את המשמעות בחייו של אדם.
לראות את הכלב טורף כך את הסידור היה בשבילנו מצב נוטף אירוניה, ואולי אפילו סטירת לחי שקוראת להתעוררות. אשקר אם אומר ששינינו משהו בחיינו לאחר מכן, אך כן לקחנו לנו כתזכורת לסדר נכון את העדיפויות שלנו, ולשים לב למה שחשוב לנו באמת.
עורך הדין הקדים מעט את חזרתו מהתאריך המתוכנן, ובשל כך, למרבה הצער, היה לבגדים שלנו פחות זמן להריח כמו וניל – ריחו של מרכך הכביסה בדירה זו.
תערובת תבלינים שברירית
לא הספקנו אפילו לדאוג בקשר למציאת המקום הבא, בשל קיצור הסאבלט הקודם, וכבר קיבלנו הצעה לשמור על שני כלבים ושני חתולים בבית מלא חום וצבע בחולון.
דיירי הבית הם זוג שסיים את מלאכת גידול הילדים בגיל צעיר יחסית, ואת זמנם עכשיו הם מנצלים לטיולים, חופשות וביקורים ברחבי העולם. ניכר כי הם שומרים מקום חם בלב לארצות המזרח, וביתם מלא מזכרות ורהיטים משם.
מצאנו את עצמנו בדירה מעוצבת בטוב טעם, עם מטבח טבעוני, ערמות של ספרים ומרפסת היפסטרית מפנקת. חיים מושלמים.
רגע, בואו נדבר על החיות. היו שם חתולה שאינה מאפשרת מגע בכלל; חתול פחדן שלא ראינו בימים הראשונים כיוון שהיה עסוק בלשחק מחבואים; כלב קטן בן 15 שאיבד את חוש השמיעה; ואחרונה חביבה אמא שלו (!) בת בערך עשרים – כלבה גריאטרית דמנטית שעושה צרכים בבית. איפה החיים המושלמים שלנו עכשיו.
בבית זה עמדה באוויר כל העת שאלת המתת החסד: האם זהו מעשה נכון להרדים כלבה מבוגרת לשינה נצחית? ואם כן, איך יודעים מתי מגיע סף הסבל שלה, ויחד איתו הזמן הנכון למעשה?
בעלת הדירה השוותה את המצב לחיי סבתהּ, שלמרות כל הסבל שעברה היה ברור למשפחה שהמתת חסד אינה אופציה שמונחת על השולחן. אז למה בעצם כשמדובר בבעל חיים השאלה בכלל עולה?
הרי כולנו נזדקן בסופו של דבר, וכולנו נעים על הסקאלה שבין דאגה קלה לבין פחד מוחשי מהזדקנות. מדאיגה לא פחות, בעיניי, הידיעה שיום אחד נזדקק לעזרה בפעולות פשוטות, שנוריד הילוך בחיים, ושאוויר הנשימה שלנו יהיה הזיכרונות ואולי החרטות על העבר. חלקנו נתחיל להעריך את הדברים היפים והקטנים שבחיים, אחרים ינסו למלא את הזמן הקצר שנותר בכמה שיותר מעשים, ואולי גם יהיו מי מאיתנו שירגישו מיצוי והשלמה עם הסוף, הבנה שהגיע הזמן לגלות מה השלב הבא.
לאורך הזמן הלא קצר בסאבלט הזה טיפלנו בכלבה, דאגנו לתת לה כל מה שהיא צריכה, לאפשר לה סוף רגוע ושלֵו. כשבוע לאחר שסיימנו את תפקידנו והדיירים חזרו, קיבלנו הודעה בדבר מותה המצער, אך ידענו שהיו לה חיים מלאי שפע וחיבה.
אגב, כשעזבנו את הדירה נתנו לנו בני הזוג, כמתנת תודה, צעיפים יפים מדיפי ריח שברירי של תבלינים. סידור נפלא.
בושם מלאכותי
שוב יצאנו לדרך, נשמנו את אוויר הרחוב החמים של תל אביב, סחבנו מזוודות וגיטרה לדירה הבאה. את פנינו קיבלו בברכה ליד הדלת שתי כלבות ענקיות, והבעלים עשה לנו סיור קליל בדירה: "זה הסלון, זה חדר השינה, זה החדר המשמש לכושר, כאן השירותים, המקלחת ומכונת הכביסה. אבל הכי חשוב, בואו איתי, מאחורי המטבח – חדר אחסון של ציוד ואוכל לכלבות".
פעורות פה עמדנו מול ערמות של חטיפים לכלבים, ארגזי אוכל יבש מתועש, מדפים של אוכל "רטוב" ואריזות טריות אלה ואחרות. פשוט גן עדן לכלבים.
חיש מהר לקח בעל הכלבות את מזוודתו ויצא לחופשה, השאיר אותנו מוכנות להתחיל את הפרק הזה של התקופה. בקושי הספקנו לפרוק את חפצינו והנה הגיעה הודעה ראשונה על דבר דואר שמחכה לו בבית עסק קרוב, והוא שאל אם נוכל לאסוף אותו. אספנו, ולא תיארנו לעצמנו שזו חבילה אחת מיני רבות.
החבילות הגיעו על ימין ועל שמאל: חלקן לדלת, חלקן לנקודת איסוף, לפעמים לתיבת הדואר ופעם אחת בתיאום טלפוני מול השליח. היכולת להזמין כל דבר מכל מקום, בזכות חנויות וירטואליות, מובילה לעיתים ליציאה מכל פרופורציה. נדהמתי לראות כמה חבילות הגיעו בזמן כה קצר, ואת חלקן הבעלים אפילו לא זכר שהזמין.
בעיני, שפע מוגזם כל כך, שנמצא במרחק לחיצת כפתור פשוטה, אינו דבר בריא. שכחנו איך ליצור, ובמקום זאת התחלנו לצרוך. החיים בדירה הזו, המלאה באינספור פריטים, גרמו לי לחשוב על הרכוש שבבעלותי. ניסיתי לדמיין איך ארגיש אם איפטר מהכול. האם ללא חפצים ארגיש יותר חופשייה ומרוכזת בתמצית העיקרית של חיי ובמהות החיים עצמם?
עוד לא התחלתי בתהליך ההיפטרות מפריטים שנמצאים בבעלותי, אך הפסקתי לצבור. הצלחתי להתרגל לא לקנות פריטים חדשים וגיליתי עד כמה זה קל, ועד כמה הרכוש שלי מספיק לי די והותר ואין לי צורך בעוד.
כשהסתיים זמננו בדירה ארזנו במזוודה את בגדינו המעטים, שהדיפו ריח המזכיר בושם מלאכותי ומצועצע, ונסענו הביתה. כן, הביתה להורים.
כריכות עור ואבק
ההפוגה של סוף שבוע בביתנו האמיתי לא הייתה רצונית, אך בהחלט התאימה. מילאנו מצברים, חידשנו כוחות והתחלנו בחיפושים אחר היעד הבא שאליו יוליך אותנו המסע.
כבר ביום ראשון בבוקר קיבלנו טלפון מבחורה נחמדה מגבעתיים, שביקשה שנשמור על החתולה שלה. "נשמע לנו טוב, מתי נוכל להיפגש ולראות שמתאים?" שאלנו בשמחה, והיא ענתה: "העניין הוא שאני טסה היום, לחודש. אני יודעת שזה ספונטני אבל אם תוכלו לבוא כבר מהיום זה יהיה נהדר!"
ללא שאלות מיותרות קמנו ונסענו אליה, שמחות על מזלנו הטוב, כפי שגם היא ודאי חשבה לעצמה. בדירת הסטודיו עם הגלריה האפלולית שלה בילינו המון מזמננו הפנוי ולמדנו להכיר אותה על פי הספרים הייחודיים שקראה, הגינה שטיפחה והתחביבים היצירתיים שבהם עסקה.
היה מוזר להרגיש את נוכחותה במקום ולהכיר אותה מקרוב, כשבעצם נפגשנו רק פעם אחת, לזמן קצרצר במיוחד. החתולה התרגלה אלינו במהירות וישבה איתנו לערבי ליטופים חוזרים ונשנים של שלווה ומחשבות.
רק שם, בין קופסאות שימורי האוכל לחתולים שנתנּו לה, נפל לנו האסימון: תל אביב, העיר שהיא בין עשר הערים הידידותיות ביותר בעולם לטבעונים ושכ־40,000 מתושביה הם טבעונים/צמחונים, היא העיר הנמצאת בראש רשימת בעלי הכלבים בישראל.
היכן הבעיה, אתם שואלים? ובכן, תעשיית האוכל לכלבים ולחתולים היא חלק מתעשיית הבשר, וייצור המזון לבעלי החיים הללו פוגע קשות בסביבה ובמשאבי טבע. איך יכול להיות, חשבנו, שאצל אותם אנשים ישנה מודעות גבוהה לטבעונות ולשמירה על כדור הארץ, ובמקביל הם תומכים בתעשיות הבשר ובהשפעתן השלילית על הסביבה? נשארנו ללא תשובות.
לחתולה התחברנו מאוד, ולמדנו הרבה מאופייה הכן, העצמאי והמעט בוטה. כשהגיעה העת לעזוב – עשינו זאת בעצב. יצאנו מהדירה גוררות מזוודות, ושובל של ריח כריכות עור מאובקות מלווה אותנו.
חומרי ניקיון חורפי
אם תלכו יום אחד בשוק הכרמל בתל אביב, ותוך כדי הליכה במרכזו תרימו ראש ותסתכלו על גגות הדוכנים, תראו שמסתובב לו שם חתול ג'ינג'י זקן, ומאחוריו חלון נקי שדרכו מציצה חתולה כהה ופראית.
אלו היו חברינו החדשים בדירה נקייה, אומנותית ומעוצבת, המשקיפה אל השוק ההומה אדם. בימים הראשונים בסאבלט הזה התחוללה סופה שהפכה את השוק למקום קסום ומסתורי. באחד הלילות יצאתי לסיבוב בגשם, מוצאת מחסה בין גגון אחד לזה שאחריו. הגשם שטף איתו את כל הזוהמה, הלכלוך והזכר לאנשים הרבים שהציפו את הרחובות בשעות היום, והשאיר אחריו ניקיון מבריק.
עמדתי שם לבדי וצפיתי בכלום הזה, שהיה מלא במים. הקשבתי לשקט שיצר רעש הגשם. המים ירדו כמפלים מהשמיים השחורים, ממלאים הכול ומרטיבים את כל הנקרה בדרכם, יוצרים נהרות ברחובות ונחלים בסמטאות, וכולם זורמים אל הים. מפעם לפעם קלטו חושיי תזוזה או רחש קל בקרבת מקום, אך אלו רק הוסיפו לתחושה שזהו סוף העולם.
חצי שנה של כניסה לנעליהם של אחרים חלפה, ובזמן הזה למדנו להבין אנשים טוב יותר. ראינו שמאחורי כל אדם יש עולם שלם מלא בסיפורים, באהובים, בקשיים ובהרגלים, והם כולם הופכים אותו למי שהוא ומביאים אותו למקום שבו הוא נמצא. יש אינספור דרכים לחיות ואינסוף דברים למלא בהם את הזמן שהוקצב לנו בעולם, אנחנו רק צריכים לבחור, או לבחור לשנות.
הסתיים המסע והחיים שבו למסלולם, חזרנו אל חיינו בדיוק כמו כולם. מעצבת פנים נשואה, עורך דין מבוגר, סבתא חמה, רופא משפחה, אומנית צעירה, או בעל עסק מהוגן, לא משנה מי ומה אנחנו, כולנו חיים באותו המשחק עם אותם הכללים.
כל אחד הוא בורג קטן במכונה הנקראת עולם, ולאחר ההתנסות הזו, בכמה ברגים שונים, הבנו שהם בעצם די דומים – אולי הצבע, הצורה והריח משתנים, אך כולם מתחזקים את המכונה. למרות שהמסע היה מעשיר, מהנה ומחכים, שמחתי לחזור אל חיי ולהתעטף בריח שהוא רק שלי.
