זוהי כמעט מוסכמת יסוד, שחברה דמוקרטית בנויה על יכולתם של האזרחים לנהל שיח על ערכים ועל מדיניות. לפי תפיסה זו של דמוקרטיה דליברטיבית, אין די בבחירות חופשיות בשביל לכונן דמוקרטיה, בטח שלא דמוקרטיה מהותית. כל עוד לאזרחים אין יכולת לאסוף מידע, לנהל דיון מושכל ולהסיק מסקנות על בסיסו – הצבעתם חסרת משמעות.
אין בתפיסה זו כדי לבקש לשלול מאזרחים שאינם עושים זאת את זכות ההצבעה, אלא לטעון שדמוקרטיה מתפקדת מבקשת לכונן שיח ציבורי שמקיים תנאים המאפשרים הצבעה בעלת תוכן, ודמוקרטיה שאינה כזו – לוקה בחסר.
בחודשים האחרונים מרבים לדבר על דמוקרטיות אנטי־ליברליות ומאפייניהן. דוגמאות למשטרים מסוג זה ניתן למצוא בטורקיה, הונגריה ופולין. אלו משטרים שבהם מתקיימות בחירות דמוקרטיות (שכשרותן מוטלת בספק) אך לא ברור אם אפשר להתייחס אליהם כאל דמוקרטיה במלוא מובן המילה; הם ודאי לא עונים על הגדרת שלטון דמוקרטי־ליברלי.
למשטרים אלה מאפיינים רבים, אחד המרכזיים הוא שליטה הולכת וגוברת בשוק התקשורת, באקדמיה ובארגונים בחברה האזרחית. בהונגריה נפתחו מוסדות אקדמיים שנועדו להחליף את האקדמיה הליברלית, אלי הון שקרובים לנשיא ויקטור אורבן קנו גופי תקשורת גדולים לצרכי פרופגנדה; וארגונים בחברה האזרחית שמבקרים את השלטון ואת מסריו מותקפים. עולה השאלה, האם אזרח במדינה זו יכול בכלל להגיע לקלפי עם מידע מהימן שעל בסיסו תוכרע הצבעתו?
במאמר זה איני רוצה לדון במשטרים אנטי־ליברליים, אלא דווקא במשטרים שנתפסים כליברליים, כמו בארה"ב ובישראל, ולהבין האם אזרחים במדינות אלה יכולים לאמץ תפיסות אמת המבוססות על המציאות שסביבם.
אפיסטמולוגיה חברתית
תורת ההכרה המסורתית דנה באופן שבו היחיד רוכש ידע על העולם, ושאלה מרכזית שהעסיקה פילוסופים בתחום הייתה, האם עלינו לסמוך על החושים שלנו וכיצד עלינו לרכוש אמונות?
לקראת סוף המאה ה־20 החלו פילוסופים רבים להבין שאת מרבית הידיעות שלנו על העולם איננו רוכשים מהתבוננות ומחשבה עצמאיות, אלא באמצעות עדותם של אחרים.
רובנו לא יודעים שכדור הארץ מסתובב סביב השמש מכיוון שהסתכלנו על העולם והבנו זאת, אלא בזכות מומחים שביצעו תצפיות, בנו על בסיסן תיאוריות וסיפרו לנו שכך הדבר. ההכרה הזו נכונה לא רק למדעי הטבע. מרבית הידע שלנו מבוסס על תיווך, ואינו תוצאה של חקירה ובדיקה באופן עצמאי.
כאשר אנו קוראים על מה שקרה באולם בית המשפט בתיק נתניהו, אנו מקבלים את המידע בתיווך של עיתונאי. הדבר נכון בנוגע לעובדות, ובוודאי שכך בנוגע לפרשנות עליהן, פיתוח היסקי הדורש לעיתים הבנה בתחומים רבים. לאף אדם אין אפשרות להיות מומחה בכל תחומי הידע.
האפיסטמולוגיה החברתית מנסה להבין כיצד על אדם להתייחס לעדויות כאשר הוא מבסס אמונות, וכיצד הידע נבנה ומתפזר בחברה. שאלה מרכזית בתחום, כיצד עלינו להבחין בין עדות מהימנה לעדות שאינה כזו, בייחוד כאשר איננו מומחים בתחום ואין לנו דרך לבחון את אמיתות תוכנה של העדות?
לעיתים קרובות מאוד נדרשים בני אדם לבחור מבין כמה מקורות מידע, לבחון מהימנות לאורך זמן, ועל בסיס אלה להבין איזה משקל לתת לעדות שמגיעה ממקור מסוים בגיבוש תפיסותיהם. אנו עושים זאת ביום־יום ומסווגים בני אדם ומקורות לפי אמינותם.
הבעייתיות של ידיעות כוזבות ושקרים, בין שאינם מופצים בכוונת זדון ובין שהם מופצים על ידי בעלי אינטרס, מוכרת, אך נראה שהיא הולכת ומחריפה בשנים האחרונות. כך באו לעולם המושג ״פייק ניוז״, וההתייחסות לתקופה כעידן פוסט־אמת.
על ראש שמחתו
הניסיון להגדיר מהו "פייק ניוז" סבוך מכפי שמניחים לפני שנכנסים לעובי הקורה. ברור לנו שמדובר במידע כוזב, אך אילו מאפיינים מבחינים בין מידע מוטעה למידע שקרי, למשל? האם נדרשת כוונה להפצת ידיעה שקרית, כדי שהיא תכונה "פייק ניוז"? הרי כלי תקשורת טועים כל הזמן, והטובים שבהם מתקנים את טעויותיהם, אך האם שידור ידיעה כוזבת מתוך רשלנות זהה להפצה מכוונת של שקרים?
התעסקות בעולם האמיתי עשויה ללמד אותנו שההבחנות אינן כה ברורות. ניקח לדוגמה דיווח של העיתונאי עופר חדד, הכתב לענייני התיישבות בחברת החדשות, שעל פיו פלסטיני בשם באסל אל־עדרה ניסה להצית מבנה בכפר פלסטיני. הידיעה התבססה על עדויות מפוקפקות שפורסמו באתר הימין הקיצוני "הקול היהודי". עד מהרה התברר כי לא היה ולא נברא, וחדד נדרש להקריא התנצלות, ועשה זאת בשעת צוהריים מנומנמת. במקרה הזה, הפרסום הכוזב נעשה מתוך רשלנות המלווה בחשד לעיוורון אידיאולוגי, והיא לוותה בחוסר תום לב. האם הדבר דומה לעיתונאי שמשדר ידיעה כוזבת במכוון, במטרה לקדם אינטרסים פוליטיים של שולחיו?
שאלה נוספת שמעסיקה חוקרי פייק ניוז, האם כדי לטעון שידיעה מסוימת נכנסת לקטגוריה של "פייק ניוז" עליה לכלול עובדות שאינן נכונות? בעובדות קשיחות אפשר להפריד בין אמת לבדיה. בפרשנות ובתיאוריות – קשה הרבה יותר.
ניקח לדוגמה את המונולוגים של איש התקשורת אראל סגל בערוץ 14. מדובר במונולוגים בני 10 דקות, שבהם קושר סגל בין רסיסי עובדות, תיאורים היסטוריים וטיעונים ממוחו הקודח. יותר משסגל בונה רעיון על בסיס עובדות, הוא ממלא את החורים בין העובדות בתיאוריות שאינן תיאורים עובדתיים אלא שאלות הנזרקות לאוויר.
פעולה דומה מבצע אבישי בן־חיים, שלא צריך לחטוא לעובדות כדי לפרשן כל אירוע כמעשה שתכליתו היא לרדוף את בנימין נתניהו ואת הימין. האם קל לנו לקבוע שמדובר בפייק ניוז? אנו רוצים להגיד שכן, אך מכיוון ששתי הדוגמאות הן שעטנז של פרשנות שמחברת עובדות עם עמדות, קשה לטעון זאת.
דוגמאות ברורות יותר לניסיונות הטעיה הן תיאוריות קונספירציה, כמו אלה הטוענות שישנה מזימה של בעלי כוח להסתיר את האמת. על אף שעובדות לא יסייעו להפריך את התיאוריה עבור המאמינים בה, ניכר כי ממציאיה טרחו לבסס אותה על עובדות נכונות מסוימות. דוגמה לתיאוריית קונספירציה שמכה גלים ניתן למצוא בטענותיהם של תומכי ההפיכה השיפוטית, ש״בג"ץ מקדם מדינה פוסט־לאומית שאינה יהודית״ או ״פוגע בביטחון ישראל״.
לטענת החוקר אבישי בן־ששון גורדיס, בריאיון של יו״ר ועדת החוקה שמחה רוטמן למוסף "הארץ", שבו הוא תקף את בג"ץ ואת המפגינים נגדו, הציף האחרון את הקורא בחצאי אמיתות והיסקים סלקטיביים, ובכך מנע ממנו – קוגניטיבית – את היכולת להבחין בין שקר לאמת.
רוטמן ותומכיו יטענו שבג"צ כובל את ידי מערכת הביטחון, על אף שעינויים וחיסולים ממשיכים להתרחש חרף האיסור על כך בדין הבין־לאומי. הם יטענו שבג"צ מקדם "מדינת כל אזרחיה", אף שלא פסל את חוק הלאום ואישר מדיניות מפלה בחלוקת קרקעות בישראל ובשטחים לטובת יהודים. מבול הטענות ורסיסי פסקי הדין מקשה על הדיוטות להתנגד לטיעוניו של רוטמן לא רק בשיח הציבורי, אלא אף כאשר הם מנסים לגבש עמדות עצמאיות.
הניסיון לעיצוב תודעתנו נעשה לא רק על ידי עיתונאים ופוליטיקאים, אלא גם על ידי גופים רשמיים. בכתבה שפרסמו הגר שיזף ויניב קובוביץ' בעיתון ״הארץ״, נחשף שדובר צה"ל הפעיל פרופילים מזויפים ברשתות החברתיות, כדי לעצב את תודעתם של אזרחי ישראל ביחס לעוצמת התגובה של צה"ל לירי של הג'יהאד האסלאמי.
מבצעי עיצוב תודעה הן כלי ביון עתיק, אך השימוש בפרופילים מזויפים וברשתות של בוטים – ועוד כלפי אזרחי המדינה עצמה, על ידי דוברות של גוף ממלכתי – מציב מכשול נוסף בדרכנו לאסוף מידע אמין לטובת גיבוש תפיסותינו.
הטכנולוגיה כחסם
סיפור הפרופילים המזויפים שהפעיל דובר צה"ל הם חלק קטן מניסיון של הנדוס תודעה ברשתות החברתיות. קחו לדוגמה את מקרי חברת קיימברידג' אנליטיקה וחברות דומות, שהפעילו רשתות בוטים כדי להשפיע על השיח הציבורי ולהפיץ מידע כוזב בהיקפים גדולים.
אשר על כן, בעידן הנוכחי, אדם המבקש לבחון את טיב המידע שמוצג לו, צריך לצלוח משוכה נוספת – האם מולו עומד בכלל אדם?
הפרופילים המזויפים ברשתות החברתיות שונים במידת מורכבותם, אך לחלקם היסטוריה ואפיון שנועדו להקשות עלינו לבחון אם מדובר בפרופיל מזויף או אמיתי. כיום, בבואנו לבחון את טיב המידע והמקור, איננו יכולים להסתפק בבדיקת הרקע של העיתונאי או הכותב האנונימי, מכיוון שפעמים רבות הרקע עצמו נוצר כדי להטעות אותנו.
המשימה הופכת קשה עוד יותר עם השתכללות הצ'אטבוטים, שמאפשרים ליצור כמויות אסטרונומיות של תוכן, תוך תגובה מהירה לאמירות של הדובר מן הצד השני, תוכן שהקורא שאינו מבין בתחום יתקשה מאוד להבחין אם נכתב על ידי מומחה או בוט.
עצם העובדה שהמידע בצ׳אטבוטים מתבסס על מידע מהאינטרנט, מאפשר לבצע מניפולציות שיובילו לכך שהצ'אטבוט יציג מידע כוזב, על בסיס קמפייני הנדסת תודעה ברשת. הדבר ילך ויחמיר ככל שיגבר השימוש בבינה מלאכותית.
יכולות אחרות של כלי בינה מלאכותית הופכות את ההבחנה בין אמת לשקר לבלתי אפשרית כמעט. לדוגמה, כלים המאפשרים לערוך סרטוני ״דיפ פייק״ שבהם איש ציבור נואם מילים שנכתבו למעשה על ידי היוצר. בהיעדר מומחיות, קשה להבחין בין סרטון אמיתי למזויף. דוגמה מוחשית, לאחרונה הופצו תמונות של נשיא צרפת רץ בין רימוני הלם ושל האפיפיור לבוש במעיל אופנתי, ורבים נפלו בתרמית. כמו כן, הופצו סרטוני פורנו מלאכותיים ומזויפים, במטרה לפגוע בנשים ש"הוצגו" בהם.
אנו סומכים על גופי תקשורת ועל פלטפורמות חברתיות שיזהירו אותנו מזיופים, אך גם אלה נכשלים לעיתים בזיהוי של דיפ פייק. כך, למשל, שידר ערוץ 12 סרטון של חניון רכבי יוקרה שהוצף, ורק לאחר השידור התברר שזהו סרטון "מבושל", פילטר שהוסף לווידאו.
הרשות להגנת הפרטיות פועלת כנגד הפצת דיפ פייק, וברשתות החברתיות מוצמדים תיקונים והבהרות לפרסומים שונים, אך כלל לא ברור אם לרשתות החברתיות יש אינטרס או יכולת לעצור תעמולה של צד פוליטי שבו תומך בעליהן. נוסף על כך, חלק גדול מהסרטונים, התמונות והמידע הכוזב מופצים בערוצים דוגמת ווטסאפ וטלגרם, שקשה ומסוכן יותר לצנזר.
אבודים ברשת
מהדוגמאות שהצגתי כאן ברור שאין זה פשוט לאזרח בעולם המודרני לגבש לעצמו תמונת עולם מהימנה וידע מבוסס על המציאות, בטח כאשר מדובר בנושאים פוליטיים־חברתיים, שבהם בעלי אינטרס מנסים להתערב ולעצב את התודעה. נראה כי על המומחים – עיתונאים, יו"ר ועדה בכנסת ודוברים של גופים רשמיים – כבר לא ניתן לסמוך.
המחקר על מאמינים בתיאוריות קונספירציה מראה שפעמים רבות אמונה בתיאוריה אחת מצליחה לפרק את תפיסת המציאות של היחיד ביחס לכול, מכיוון שאם גורמי כוח פועלים כדי לסמא את עיניו בתחום מסוים, הם כנראה עושים זאת בתחומים רבים נוספים.
באופן דומה, אם תפסתי את דובר צה"ל בשקר אחד – ובוודאי אם ביותר – בהכרח אתחיל לפקפק בכל אמירה שלו, גם אם במקרה ספציפי היא נכונה. אם הבחנתי שגורמים בעלי סמכא הפיצו מידע כוזב, אאבד את היכולת שלי לצרוך מידע מהימן באופן כללי. אם כן, ניתן לומר שהשקרים המתוחכמים של גורמים רבים, נוסף על הטכנולוגיה שמאפשרת להטעות אותי בקלות, פוגעים באופן קשה ביכולת שלי להבחין בין אמת לשקר.
את המונח ״אנומיה״, טבע הסוציולוג אמיל דורקהיים בספרו "התאבדות" (1897). ״אנומיה״ היא מצב שבו הנורמות החברתיות והמוסריות של חברה מבולבלות, סותרות או קורסות לחלוטין. לפי דורקהיים, במצב כזה יחיד שאין לו נורמות חברתיות לפעול על פיהן, עלול להידרדר להתנהגות הרסנית של פשע, מאבקי כוח ולבסוף אף התאבדות.
ההיסטוריון דוד אוחנה טען שתורות ניהיליסטיות של ניטשה והוגים דומים, תורות המבוססות על היעדר ערכים, הובילו בסופו של דבר לפשיזם. אבקש לטעון שהקושי ליצור ידע מבוסס הוא מצב של אנומיה אפיסטמית – מצב שבו היכולת לקבל מושג על העולם קורסת, והתוצאות דומות לאלה של אנומיה נורמטיבית.
יכולתו החסרה של היחיד להבחין בין אמת לשקר הופכת את הבחירה בטענה לבחירה מבוססת זהות בלבד. בהתאם לכך, הולכים ומצטמצמים הסיכויים שבחירתי בגורמים המספקים לי מידע תהיה מבוססת על חתירה לאמת. אם ממילא כולם משקרים לי, אבחר לצרוך חדשות ורעיונות ממי שגורם לי להרגיש טוב עם עצמי, שמעניק לי תחושה של קבלה חברתית, כוח ושייכות.
פירוק היכולת לבנות לעצמי תפיסת עולם קוהרנטית ומבוססת על אמיתות מוצקות, משליך אותי לתפיסת מציאות שאינה מבוססת דבר מלבד הרגשתי ושייכותי הפוליטית. היה זה יועצו הפוליטי של נשיא ארה״ב לשעבר דונלד טראמפ, שדגל בטקטיקה תקשורתית של הצפת השיח הציבורי ב"חרא", באופן מכוון. כך, הצד השני לא יכול להתמודד עם היקף הטענות והפייק ניוז, הוא מותש ואינו מסוגל עוד להבחין בין אמת לשקר.
צילום: AP Photo/Jeff Chiu, File
האנומיה האפיסטמית שנוצרת אינה טעות, אלא מדיניות שאמורה לשרת את מי שמבקש לערער על מומחים, לבטל את האפשרות של דיון הציבורי המבוסס על עובדות, כל זאת כדי לפנות לרגשות קמאיים שעובדים לטובתו. כלומר, הפופוליסטים.
רגע לפני הייאוש
הדיון בשאלה מה עושים במצב זה סבוך. ההתנגשות בין חופש ביטוי ליכולת לנהל דמוקרטיה דליברטיבית מתפקדת קשה מדי. עם זאת, בהינתן המאפיינים שיוצרים את האנומיה האפיסטמית, ניתן לאמץ כלל אצבע להתמודדות עם שצף המידע הכוזב שמציף אותנו מכל כיוון.
מאחר שמדובר בהצפה, בניגוד לתפיסה רווחת ששררה בעבר – יש לצמצם את כמות מקורות המידע אשר מהם אנו צורכים תוכן. הקורא הסביר לא מסוגל להשוות בין טענות, והוא אכן תלוי בתיווך של מומחים כדי לבנות לעצמו תמונת עולם המבוססת על עובדות. בחרו לעצמכם כמה כתבים או גופי תקשורת שעליהם אתם סומכים, וצרכו מהם את החדשות, גם אם פה ושם תפספסו מידע מסוים.
מאבק ישיר בשיטה, לדוגמה הפצה מכוונת של "זבל" כפי שעשה מטהו של טראמפ, כדאי למקד נגד המפיצים של חדשות כוזבות ושל הסוכנים שמפיצים אותן. רק השנה קיבלה חברת דומיניון בהסכם פשרה מאות מיליוני דולרים מרשת התקשורת פוקס, משום שזו הפיצה מידע שקרי הקושר בין דומיניון להטיית בחירות. לאחר מכן פוטר המגיש המפורסם ביותר של הרשת, טאקר קארלסון, הידוע בהפצה אגרסיבית של פייק ניוז.
כדי לאפשר מאבק כזה, יש צורך בשינוי חקיקה. כיום, בישראל, הסכום הקבוע בחוק לשון הרע אינו גבוה, ותביעה על בסיסו לא תפגע ברשת חדשות או ביחיד כוחני שמפיץ פייק ניוז. נוסף על כך, זהו פתרון שמאפשר התמודדות עם סוג ספציפי מאוד של טענות, כאשר ישנו נפגע פרסונלי מהפצת הידיעה הכוזבת.
מה עושים? כנראה שאין מנוס מיצירת גופים ראויים, שיקדמו שיח ציבורי ויצליחו למשוך ציבורים מבורות הפייק ניוז באמצעות תוכן איכותי. לשם כך אנחנו כאן.
