בקיצור: על מנת להוביל את החברה הערבית למקום טוב יותר, דפוס ההצבעה בבחירות המוניציפליות הקרובות חייב להשתנות ולהיות יותר אובייקטיבי ופחות משפחתי־חמולתי, יותר נשים וצעירים צריכים להתמודד וכמובן להצביע, ויש צורך ממשי בדחיקת רגליהם של גורמים עברייניים מהרשימות השונות המתמודדות למועצות. אמיר בשאראת מסביר איך זה יכול לקרות, ומה על התושבים לדרוש מהמועמדים.
אין דבר שמהווה איום גדול יותר על משנתו הגזענית של השר לביטחון לאומי, העבריין המורשע בתמיכה בארגון טרור איתמר בן־גביר, מאשר הנהגת הציבור הערבי, ובכלל זה ראשי הרשויות המקומיות.
בתחילת מארס שחרר המשרד לביטחון לאומי הצהרה בנוגע לתוכנית למיגור הפשיעה בחברה הערבית, שם נטען כי השר מתכנן לקיים שיח עם המנהיגות הערבית, אך "מובן מאליו כי אינו מתכוון כלל לקיים שיחות עם מנהיגים תומכי טרור". בד בבד, הלאים השר את הטיפול בתוכנית "מסלול בטוח" לידיו, והפקיע את הטיפול מידי הצוותים המקצועיים במשרדי הממשלה.
בתגובה אמר הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות את המובן מאליו: לא מפקידים תוכנית לאומית לטיפול בפשיעה בידי עבריין מורשע. הרשויות המקומיות הערביות מתקשות לחזות עבודה אפקטיבית אל מול השר לביטחון לאומי, בהינתן עמדותיו הגזעניות כלפי הציבור הערבי, וחוסר אמון מוחלט בין הציבור הערבי לבין השר שבנה את הקריירה הפוליטית שלו על הסתה, שנאה ותקיפה של הציבור ונציגיו. אין להתפלא שמאז כניסתו לתפקיד, שילש את עצמו מספר הנרצחים הערבים לעומת השנה שעברה.
אפליה מובנית
שלוש אבני־דרך מחזיקות ממשלות ישראל לדורותיהן בבואן להתייחס להנהגת הציבור הערבי. אבן ראשונה היא הימנעות משותפות פוליטית עם המפלגות הערביות ודה־לגיטימציה לנבחרי הציבור הערבים בכנסת. שנייה: ביטול כל שיח מול ועדת המעקב העליונה, על אף שבעיני מרבית הציבור הערבי, היא הגוף המייצג של כלל הציבור הערבי, ויש לה לגיטימציה מצד כל מנהיגי הציבור הערבים בכנסת וברשויות המקומיות. שלישית: החלשת הרשויות המקומיות והתעלמות מהגוף היציג של הרשויות המקומיות – הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות.
אינספור חוקרים כבר כתבו על חוסר הצדק הקיים בשלטון המקומי בישראל. 80% מהרשויות המקומיות הערביות נמצאות בדירוג סוציו־אקונומי 3-1, ורק 6% מגביית הארנונה העסקית בישראל מגיעים לרשויות הללו. אילו רצתה המדינה לחזק אותן, הנוסחה פשוטה: הקמת אזורי תעשייה ותעסוקה ביישובים הערביים, הרחבת גבולות השיפוט, חלוקת הכנסות ממועצות מקומיות ואזוריות עשירות, ויצירת מקומות תעסוקה.
בכתבה שפורסמה בגלובס, סוקר מחקר חדש של פרופ' איתי בארי מהמחלקה למִנהל ומדיניות ציבורית בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, יחד עם ד"ר מירב אהרון־גוטמן ומתכנן הערים יונתן לוזר, את עבודת הוועדות הגיאוגרפיות הקבועות, שלכאורה היו אמורות לצמצם את אי השוויון המרחבי והכלכלי בין הרשויות המקומיות בישראל, בשתי דרכים: דיון בשינויים בגבולות מוניציפליים, והמלצה על חלוקת הכנסות מארנונה מאזורי תעשייה ומסחר.
במחקר נמצא כי רשויות מקומיות יהודיות המבקשות הרחבת גבולות השיפוט, מקבלות את מלוא דרישתן (למשל להבים שבאשכול 9, דרשה וקיבלה בשנת 2020 4,638 דונם, שהגדיל את שטחה ב-72%), לעומתן, רשויות מקומיות ערביות מבקשות, אך בקשתן נדחית או מתקבלת בחלקן הזעום (כך, זמר שבאשכול 3, קיבלה רק 5% מדרישתה – 108 דונם מתוך 2,317 הדונמים שדרשה, שהגדילו את שטחה ב־1% בלבד).
החלשת הרשויות המקומיות הערביות מחייבת את ההנהגה המקומית לעסוק בכיבוי שריפות, במקום בתכנון ארוך טווח, תוכניות מגירה, ופיתוח כלכלי.
הדוגמה ההפוכה היא מעורבות ראשי הרשויות המקומיות החזקות במחאה ובמאבק נגד המהפכה המשפטית, דוגמא המלמדת עד כמה היציבות השלטונית ברמה המקומית חשובה להובלת מאבקים. בדיוק כמו במאבק הרשויות נגד קרן הארנונה.
חדי העין יאמרו ודאי שמאז ומתמיד הרשויות המקומיות הערביות מוחלשות, אך ממשלות ישראל זוכרות מאבקים רבים של ראשי הרשויות, החל מראש עיריית נצרת תאופיק זיאד שהוביל את השביתה הכללית ואת ההפגנות נגד הפקעת אדמות הערבים בשנת 1976, אירוע שייזכר כיום האדמה ומצוין כל שנה ב־30 במארס.
בידי העבריינים
חובה אפוא לדבר על החלשת ראשי הרשויות המקומיות, וההזדמנות שרואה הממשלה בבחירת ראשי רשויות מקומיות שיתעסקו בבעיות הפנימיות של הרשויות, בהשגת פירורי תקציבים, ופחות במאבק משותף נגד מדיניות ממשלתית גזענית, הקצאת משאבים מפלה, ואוזלת ידה של הממשלה בטיפול בפשיעה האלימה בחברה הערבית.
שלוש הנחות יסוד ישנן בבחירות ברשויות המקומיות הערביות: דפוס ההצבעה של התושבים אינו אובייקטיבי אלא משפחתי־חמולתי, במיוחד נוכח היחלשות המפלגות הארציות בבחירות המקומיות; מיעוט מועמדות נשים ברשימות, ובפרט מועמדות לראשות הרשויות, ומיעוט מתמודדים צעירים; חשש כמעט ודאי להשתלטות גורמים עבריינים על הבחירות בחלק מהיישובים והרצת מועמדים מטעמם.
אם החשש להרצת מועמדים יתממש, בהיעדר רשימות מתחדשות עם צעירים, צעירות ונשים, ובשים לב לדפוס ההצבעה "על אוטומט" למועמד המשפחה המוביל – נקבל ראשי רשויות העסוקים עד צוואר בבעיות הפנימיות ובמחויבות למשפחה ולחמולה, פוחדים מארגוני הפשיעה, ומרוחקים מהמאבקים המשותפים לחברה הערבית.
הפרכת שלוש הנחות היסוד הללו אינה ערובה לראשי רשויות המחויבים למאבקים המשותפים ומשוחררים מעול המצביעים ומהבעיות הפנימיות, אך אין ספק שיהיה קל יותר לגייס ראשי רשויות מקצועיים, שלא משתפים פעולה עם ארגוני הפשיעה ושחבל המשפחה אינו כרוך סביב צווארם, למאבקים המשותפים נגד הפשיעה והאלימות ונגד מדיניות הממשלה.
התושבים ברשויות המקומיות הערביות חייבים לדעת להבחין בין מועמד מחויב, ערכי, מקצועי וישר, אשר ידאג לצרכים של התושבים, יפעל לקדם את היישוב ויאפשר מרחב חינוכי עם עמוד שדרה של זהות פלסטינית, ערבית, ומרחב ציבורי ליברלי עם יסודות דמוקרטיים, ויהיה חלק מהמאבקים המשותפים עבור החברה הערבית כולה.
לעומת זאת, מועמד שכל מה שעומד לזכותו הוא השיוך המשפחתי או העדתי, יֵדע שמצביעיו שבויים, וממילא לא יצביעו נגדו. כשהזדמנויות ההגירה מעטות, ההצבעה בבחירות היא ההזדמנות היחידה לתושב הערבי להעניש את ראש הרשות. אם ההצבעה אוטומטית, היא בראש ובראשונה לא מאפשרת תחרות הוגנת, מעידה על הצבעה למועמד שלא על פי כישוריו, ומדובר בהצבעה שמזמנת הטיה מצד ארגוני הפשיעה המתוחכמים, שמוטב לנסות לאתר.
אם כך המצב, מה עלינו לעשות? קודם כול, לדרוש הצהרות ברורות מצד המועמדים על כך שיילחמו מלחמת חורמה נגד ארגוני הפשיעה; שיהיו חלק מהארגונים היציגים של החברה הערבית, וייקחו חלק פעיל בפעילותם; שיאבקו עם כל ראשי הרשויות המקומיות הערביות, יחד, על מנת להשיג יותר לחברה הערבית כולה.
בבחירות הללו יש לשר בן־גביר הזדמנות פז להתערב בתוצאות. המשטרה, כידוע, היא האחראית על הסדר התקין ביום הבחירות. עִקבו אחר כל המחדלים של המשטרה ביום הבחירות, ותעדו כל העלמת עין או התערבות בוטה מצידם.
הכותב הינו מנכ"ל הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות
