בקיצור: בזמן שחסידיו הובלו כצאן לטבח, נמלט האדמו״ר מבעלז לישראל בזכות הציונים, או כמו שקורא לזה ח״כ ישראל אייכלר – ״ניסי ניסים״. כמותו היו גם אחרים שניצלו מהתופת בזכות הציונות והציונים, ואחר כך התכחשו להם. לעומתם, היו כאלה שבחרו להמשיך עד הסוף עם הקהילה. פרופ׳ אשר מעוז עם סיפור קצר לקראת יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, ב־27 בינואר.
"הציונים והפרטיזנים לא מנעו שואה באירופה… הציונים התנכרו ליהודי הגולה. חלק מאנשי היודנראט שיתפו פעולה עם הנאצים, חלקם סחרו ומכרו את יהודי הגולה. ההנהגה הציונית בארץ סירבה והכשילה 'תוכניות ההצלה'… חלק מהציונים אף קראו ליהודי הגטאות: 'אבק אדם – שילכו לגורלם'".
וכיצד ניצל היישוב בארץ ישראל? "בניסי נסים שחולל אלוהי ישראל". (נאום ח"כ הרב ישראל אייכלר).
*****
תמהני על ח"כ אייכלר, יושב ראש סיעת "יהדות התורה" וסגן יו"ר הכנסת, שאינו מודע לא רק לפעילות הציונית בימי השואה ולפניה, אלא גם לתפקיד שמילאו אדמו"רים וראשי חסידויות בגיא ההריגה. אם כן, רבי ישראל, אספר לך על מעשיו של האדמו״ר מבעלז שאתה נציגו בכנסת.
רבי אהרן רוקח, כמוהו כרוב ראשי החסידויות, מנע מצאן מרעיתו לעלות לארץ ישראל ובכך חרץ את גורלם. אלא שאין זה סוף הסיפור. האדמו"ר ואחיו, מרדכי רוקח, הידוע כרבי מבילגורי, נמלטו מפולין הכבושה להונגריה. מכאן פנה האדמו"ר למקורביו מחוץ לאירופה הכבושה כדי שיפעלו לאפשר את עלייתו לארץ ישראל.
מכיוון שחסידות בעלז לא השתייכה ל"אגודת ישראל", הוא לא יכול היה לקבל סרטיפיקטים מהמכסה שהוקצבה לחרדים. כאן אירעו "ניסי נסים", אם להיזקק ללשונו של אייכלר, והרב ואחיו זכו בסרטיפיקטים ממכסת "ציונים ותיקים" ועלו ארצה.
ערב הימלטותם של השניים, נשא האח מרדכי דרשת פרידה בפני החסידים, הבטיח שמאורעות אותם ימים הם חבלי משיח, וקרא לחסידיו לעשות את המאמץ הנדרש כדי להביא את הגאולה על ידי חזרה בתשובה ושמירת המסגרת הדתית, הלבוש ואורח החיים החרדי. בדרשתו התייחס האח לביקורת על שהאדמו"ר לא התריע מפני האסון המתרחש לבוא ומנע מחסידיו לעלות לארץ ישראל. האח תקף את המבקרים וכינה אותם "חלושים באמונתם ובפקפוקם".
בדברים שמהדהדים את ביקורתו של ח"כ אייכלר תקף האח את הציונות וטען שהיא נבואת שקר ושליחיה הם נביאי בעל. בהתייחסו לעובדה שדבריהם של אותם "נביאי שקר" התקיימו, הוסיף האח כי זו אינה מוכיחה את צדקתם, מכיוון שזהו ניסיון שהקב"ה מנסה את הציבור החרדי, כדי לראות אם יתפתה אחריהם.
כאן מתייחס האח לסתירה בכך שהוא והאדמו"ר דווקא עולים לארץ ישראל. הנסיעה באה, כך טען, בשל רצונו העז של האדמו"ר מזה שנים לעלות לארץ, והיא מטעמים רוחניים בלבד.
עוד הוסיף האח באוזני החסידים המודאגים: ״עוד דבר בפי, מה שהנני רוצה להעיר לבכם ולהאיר עיניכם על אודות אשר שמעתי רבבות רבים אשר פחדו פחד חיל ורעדה יאחזון, יאמרו הנה קשה להם פרידתנו אבל ביותר דואגים על העתיד באומרם שאולי ח"ו איזו סכנה מרחפת על מדינה זו, ואחי צדיק הדור שליט"א רואה את הנולד על כן הוא הולך הלוך ונסוע לא"י… והוא הולך למקום שלווה ומנוחה ואותנו חס וחלילה עזב לאנחה, מה יהיה באחריתנו, מי יגן עלינו, מי יציל אותנו, מי יעתיר בעדנו ומי ישתדל בעבורנו?
"על כן מוטל עליי החוב להודיע לכם ידידים יקרים חכמי אונגארין את קושט דבר אמת, כי מי שהוא קרוב ועומד בסביבת אחי הגדול מרבן שמו שליט"א יודע בוודאי שלא במנוסה הולך ולא בחיפזון רץ ונמהר, כאילו רוצה לנוס ולנסוע מכאן, רק שאיפתו ותשוקתו לעלות לארץ הקודש המקודשת בעשר קדושות, ויודע אני שזה זמן כביר הוא משתוקק מאוד לא"י וכל אדיר חפצו ונפשו הטהורה שוקקה לעלות לעיר ה' שמה לעורר רחמים ורצון על הכלל כולו, שלא יוסיף לדאבה עוד ויהיה המחנה הנשאר לפליטה… שהצדיק רואה שתשרה פה לתושבי מדינה זאת מנוחה ושלווה, כי טוב שהצדיק רואה כי טוב וכל טוב ואך טוב וחסד ירדוף וישיג את אחינו בית ישראל בני מדינה זו".
חודשיים לאחר מנוסתם של האדמו"ר ואחיו כבשו הגרמנים את הונגריה ורוב החסידים ששמעו את דברי ההרגעה עלו בעשן הכבשן באושוויץ. האחים רוקח הגיעו ארצה ולאחר פטירתו של האדמו"ר, שכל צאצאיו נספו בשואה, מונה אחיינו, בנו של מרדכי, לאדמו"ר החמישי של חסידות בעלז.
רכבת המיוחסים
היה זה ליל קיץ, בין 30 ביוני ל-1 ביולי 1944, ברציף תחנת הרכבת של בודפשט. רכבת ובה 1684 יהודים, מלווים באנשי אס-אס ובשוטרי הז'נדרמריה ההונגרית, יצאה לכיוון ברגן־בלזן. רכבת זו, שנודעה בשם "רכבת המיוחסים", חילצה את נוסעיה מגיא התופת והובילה אותם אל החופש.
בין נוסעי הרכבת המאושרים בלט הרב יואל ("יואליש") טייטלבוים, הרבי מסאטמר. נלוותה אליו פמליה של 40 אנשים שבחר אישית. מרבית חסידיו שנותרו מאחור, ובהם אחיינו, הובלו למשרפות אושוויץ. משוויץ, שאליה הגיע עם נוסעי הרכבת, עלה רב יואליש לארץ ישראל. משם המשיך לניו-יורק שבארה"ב וקבע את מושבו ברובע ויליאמסבורג. בשנת 1953 מונה לרבה של העדה החרדית בירושלים, שהונהגה בידי נטורי קרתא, תוך שהוא ממשיך להתגורר בברוקלין.
הרב יואל, כמוהו כנטורי קרתא, הוביל קו תקיף בהתנגדות לציונות ולמדינת ישראל. העובדה שהתנגדותו לציונות ולעלייה המאורגנת לארץ ישראל גרמה לכך שחסידיו נותרו באירופה והושמדו בשואה, לא הובילה לשינוי בעמדתו. אותה התנגדות לציונות גם לא מנעה בעדו מלעלות לרכבת ההצלה, שאורגנה בידי וועדת העזרה וההצלה הציונית בראשותו של ד"ר ישראל קסטנר, ולהציל את נפשו.
בשנת 1954 היה מעורב קסטנר בתביעת דיבה נגד מלכיאל גרינוולד. היה זה בעקבות פרסום שבו הואשם קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים בהשמדתה של יהדות הונגריה. בין היתר נטען נגדו כי בתמורה ל"רכבת המיוחסים", הסתיר מיהודי הונגריה מידע על יעדם של משלוחי המוות ובכך הקל על השמדתם.
עם תחילת ההליכים המשפטיים פנה דוד הרמן, מי שהופקד על שלומו של הרב במסעה של הרכבת, וביקש מהרב כי יעיד לטובתו של קסטנר. רב יואל סירב. מספרים שעוד קודם לכן נשאל האדמו"ר האם הוא חפץ להיפגש עם קסטנר ולהודות לו על הצלתו. תשובתו הייתה: "אין מביטים בפניו של רשע", כשכוונתו – כך מבהירים יודעי דבר – שבהיותו ציוני הרי הוא רשע.
היו גם עוד אדמו״רים שנסו על נפשם וניצלו מגורלם של חסידיהם. כך האדמו״ר מגור, אברהם מרדכי אלתר, שמילט את נפשו מהשואה תוך שהותיר את חסידיו מאחור. בהשתדלות של רבנים ובהם הרב הראשי לארץ ישראל, יצחק אייזיק הלוי הרצוג, סנטורים ודיפלומטים שונים, הועברו אליו ויזות איטלקיות שבעזרתם נמלט מוורשה יחד עם אשתו, שני בניו, שלושת חתניו, אחד הנכדים שהיה יתום מאב, רופא מלווה, ואדם נוסף שהיה מעורב ביוזמת ההצלה. בנותיו, כלותיו ועשרות נכדיו, כמו גם אחד הבנים שסירב לעזוב, נותרו מאחור.
עם זאת, בשונה מאחרים הוא עודד את חסידיו לעלות לארץ ישראל ואף יזם הקמת יישובים חסידיים ובהם העיר בני ברק.
פתחנו בניסי נסים מבית מדרשו של הרב אייכלר, וראוי לסיים בדבריו של חסיד אחר של האדמו"ר מבעלז: הרב יששכר טייכטל היה ממקורביו של האדמו"ר מבעלז ומהמתנגדים לציונות. בעקבות השואה שינה הרב טייכטל את דעתו, ובספרו "אם הבנים שמחה" האשים את הרבנים שברחו בעצמם ולא דאגו לצאן מרעיתם.
וכך כתב: "מרחפת עלינו אימה ופחד כאשר אנו רואים בשעה שאני כותב את הטורים הללו, שכל האדמו"רים של מדינתנו עושים השתדלות לברוח מכאן לארץ ישראל מפחד הסכנה מחמת המציק, ואינם מביטים בזה על מה שמפילין ליבם של ישראל, כאשר שומעים מההמון שמרננים ואומרים: 'הרבי'ס בורחין, ומה יהי עמנו?״
*****
אל מול אלה, ב־5 באוגוסט 1943 צעדה קבוצה של 200 ילדים מהגטו לנקודת השילוח בוורשה ומשם נשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה. היו אלה ילדי בית היתומים. בראש הקבוצה צעדו המנהלים יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינסקה. לשניהם הוצע להינצל אך הם בחרו להמשיך עם חניכיהם עד לתאי הגזים.
קורצ'אק היה יהודי חילוני, אפשר להגדיר אותו אפילו מתבולל. אך היו לא מעט רבנים שסירבו לנטוש את צאן מרעיתם עד לסוף המר. אחד מהם היה האדמו"ר רבי יעקב ישראל ישורון רובין, אחיו של האדמו"ר ממוזשאי. כשנשלח עם קהילתו לגטו הציע ראש העיר להבריח אותו לרומניה, שם לא שלטו הנאצים. אך הוא סירב לעזוב את חסידיו ומצא את מותו באושוויץ.
בנגוד אליו מילט עצמו האדמו"ר מויז'ניץ חיים מאיר האגר לרומניה, או בלשון חסידיו, "בניסי נסים נמלט הרבי עם משפחתו לבוקארעסט, בירת רומניה".
מרטיט ביותר סיפורו של האדמו"ר מספינקא. אחר מחסידיו שהיו לו קשרים עם בית המלוכה האנגלי השיג עבורו סרטיפיקט, אך הוא סירב לנטוש את בני קהילתו וסופו שנספה יחד עמם באושוויץ. מספרים כי הלך לעקידה תוך שירה עם כל משפחתו – 31 נפש.
*****
עם תחילת מלחמת חרבות ברזל שלחתי לח"כ אייכלר את הפנייה הבאה: "זמן קצר לפני מתקפת החמאס דיווחת לעם ישראל: ׳זה יותר ממאה שנה שאלוקי ישראל מציל את ארץ ישראל מיד אלילי הכוח, התרבות הרעה והתבוללות המשטר החילוני׳. שמא בתפילותיך תוכל לשכנע אותו להציל הפעם הזאת את ארץ ישראל ואת עם ישראל מידי החמאס ואולי גם החיזבאללה. אנו זקוקים מאוד לניסי ניסים בימים אלה".
עד היום לא זכיתי למענה. ייתכן שהקו הישיר שהיה לאייכלר עם מחולל הנסים השתבש ואולי גם הוא אינו מביט בפניהם של רשעים ואף אינו קורא את דבריהם.
*****
פרופ׳ אשר מעוז הוא יו"ר הוועדה לקשרים אקדמיים בינלאומיים במרכז האקדמי פרס וסגן נשיא האגודה הבינלאומית לחירות דתית.
