הקורונה היא הדבר הטוב ביותר שקרה לאנושות מאז המבול ותיבת נוח. הבהלה הגדולה, ללא הבדל מין, גזע, מגדר או דת, חידדה את ההבנה שרק שיתוף פעולה גלובלי, מבוסס מדע וחוצה גבולות ועמים, יציל אותנו מכיליון מול האתגרים הבאים. לרוע מזלנו, גם במבול הבא סרבני סולידריות יטביעו את עצמם. ואותנו.

עניים ועשירים

משפחת ואלדז, המתגוררת במדינת יוטה, ארה"ב, העלתה לרשת החברתית טיקטוק מפגשים עם שליח הפיצה שלהם בימי הקורונה. במשך הזמן התברר להם שהשליח, דרלין ניואי, הוא בן 89 (קשה היה להבחין בגילו מאחורי המסכה, הכובע והמדים), והוא נאלץ לעבוד משום שהפנסיה שהוא מקבל מהביטוח הלאומי לא מכסה את חשבונותיו. הוואלדזים ארגנו התרמה ושלחו לביתו 12 אלף דולר. הסיפור הגיר ברשת ים של דמעות, שנזלו בין החורים ונספגו בקרקעית האוקיינוס האנושי. אני לא יודע איך הקורונה תשפיע על העולם, אני רק מקווה שהקורונה תשנה את העולם כדי שאירועי דרלין ניואי לא יישנו. הבעיה: שלוש וחצי דקות אחרי שחיסון הקורונה יונגש למסה קריטית באוכלוסיית העולם הראשון – תיעלם הקורונה מחיינו כמו הייתה חלום מסויט. מה שהיה הוא שיהיה. נמר לא יחליף את חברבורותיו ויצר לב האדם לא יהיה טוב מנעוריו. על העולם יירד מבול של ספרים, סרטים ומחזות. אפילו מיוזיקלס, קומדיות אימה עם מסכות (אופס… זה לא ג'וני!) וזהו.

ביום שבו יהיה חיסון יעיל וזמין לכל, אמור להסתיים פרק הקורונה כמשנה משחק בסדר גודל מקומי וגלובלי. עד אז אנשים ימותו. אנשים תמיד מתים ונפגעים פיזית, נפשית וכלכלית. ברמה האכזרית או הסטואית, אף אחד (כשלא מדובר בקרובים אליו) לא ממש מתרגש מאסונות שחולפים בשריקה ליד אוזנו, למעט חסידי אומות עולם, רחמנים בני רחמנים, שהם מיעוט מבוטל. אסונות טבע וטבע האדם הם עניין עונתי שקל לשורדים להדחיק. דפוסי ההתנהגות הרגילים, לטוב ולרע, יחזרו לנקודות המוצא שלהם ברגע שבו יורידו כולם את מסכות הקורונה ויעטו את המסכות שעטו קודם לקורונה.

זה מה שלכאורה צפוי להיות.

מה שראוי ועשוי שיהיה הוא שינוי. בכיוון הנכון. בייחוד כאשר יש סיכוי שהקורונה תפציע תקווה לסולידריות, שתאיץ תהליכים בכיוון הומני יותר. בסופם של ימי מלחמה או מגפה, בניכוי הזוועות שהן חלק ממנה, ההיסטוריה תמיד נעה בכיוון ההומני – לטובת הבנה טובה ומודעת יותר של הטבע האנושי והתיקון החברתי הנלווה למהלך. בכלל, שיתוף פעולה כלל־אנושי שנועד להציל כל אדם באשר הוא אדם, מעולם לא היה יעיל ופעיל כפי שהוא בימינו. מיליוני פליטים ורעבים זוכים לרכבות אוויריות בחסות האו"ם והמדינות העשירות. לא כולם כמובן, אבל זה עובד יחסית. במקביל, טבעי ואנושי שבפרוץ הקורונה כל מדינה תשתבלל ותגן על אזרחיה. השאלה היא האם לקח הבומרנג של התפרצויות המשנה של הווריאנטים האלימים יותר של הווירוס (שאיש לא יודע היכן ומתי יסתיימו) עשוי להביא להבנה שכדי לנקות מדינה אחת צריך לנקות את כולן. וכדי לחסן את אזרחי ישראל, חייבים לחסן את עזה ושכם ומזרח ירושלים וירדן ועיראק, ואל תעצרו עד שתשלימו את הגלוב כולו.

התנגשות הטיטאנים

ועדיין. בהנחה שהעולם פוסט־קורונה ימשיך להתנהל מן המקום שבו עצר, מדובר בהתנגשות הקבועה בין שני הטיטאנים של המבנה החברתי והכלכלי: הקפיטליזם במתכונתו הניאו־ליברלית, שהיא שוק חופשי ופרוע בשליטת תאגידים, מול סוציאליזם מרוכך, רגולציה על אמצעי הייצור ואחריות המדינה על רווחת אזרחיה. גבולות הגזרה בין שני הטיטאנים לא מתוחמים בחדות. יש המון גרסאות שמאבחנות את רמת הדמוקרטיה, את מגמות הסולידריות החברתית ואת רמת השליטה של הממשל המרכזי בכל מדינה ומדינה. בגדול, מדובר בחלוקת העושר בתוך המדינות ובינן לבין העולם, ובעיקר ביכולת של כל מדינה להתנער מהקפיטליזם החזירי ובצורך בשיתוף פעולה גלובלי לצורך התמודדות עם בעיות שהן מעבר ליכולתה של מדינה אחת. משינויי האקלים, תהפוכות כלכליות ועד אסונות טבע כמו מגפת בזק.

הקרב הזה ניטש בתוככי כל מדינות העולם מימין ומשמאל. משלטון תאגידי בחסות הדמוקרטיה, עבור בשלטון שבטי אלילי, עד לדיקטטורה בחסות "דמוקרטית" ודיקטטורות נטו. יש ימין חדש, טראמפי, שסטיב בנון, האסטרטג של טראמפ (נאשם בפלילים שהנשיא לשעבר חנן) הוא ה"סופר־ספרדר" של הימין החדש. בארה"ב, בישראל ובשאר העולם. לטראמפ עצמו לא היה מושג במה מדובר, והפסדו בבחירות הוא מכה קשה לממשיכי דרכו. טראמפ ותומכיו, כמו נתניהו, ויקטור אורבן, נרנדרה מודי, ז'איר בולסונרו, רודריגו דוטרטה ועוד, הם רק הבולדוזרים העממיים שהסטיב בנונים והטייקונים שמאחוריהם, באמצעות מכונות עיצוב התודעה, עושים בהם שימוש.

המוזר הוא שדווקא תאגידי התקשורת החדשים (פייסבוק, גוגל, טוויטר) מן המגזר הפרטי, מעט מדי ומאוחר מדי, בלמו חלקית את מהלכי הימין הטראמפי, ריסנו את קמפיין הפייק ניוז. בתקווה שזה יקרה גם אצלנו. שלא לדבר על תרומתם מעצם היותם, לאפשר לכל אדם על פני הגלובוס ליצור או להצטרף ולהרגיש קהילה, ובעיקר להתקומם יחד נגד מצב שבו לאדם אחר יש הכל ולו יש קדחת.

פקטור הזעם

ג'וזף סטדלר הוא ראש מחלקת צמרת בעלי ההון של הבנק השווייצרי UBS, והוא חתום על דו"ח שקובע כי מגפת הקורונה פסחה (עד אוקטובר 20') על עשירי העולם, שהצליחו להאדיר את הונם בתקופתה לשיא של למעלה מ־10 טריליון דולר. על פי סטדלר, בין אפריל ליולי הונם של המיליארדרים עלה ביותר מרבע (27.5%), וזאת בעוד שמיליוני אנשים ברחבי העולם איבדו את מקום עבודתם או אפילו התקשו לשים מזון בסיסי על שולחנם. סטדלר הסביר כי "עשירי העולם הגיבו במהירות… 209 מיליארדרים התחייבו לתרום 7.2 מיליארד דולר בין מרס ויוני… וסיפקו מענקים לא מוגבלים שאיפשרו לארגונים להחליט כיצד להשתמש בהון". ההצלחה הזו, על פי סטדלר, "עלולה לגרום לזעם ציבורי ופוליטי".

כשנשאל אם יש סיכון שהחברה תתקומם נגדם, השיב "כן".

האם הם מודעים לכך?

"כן".

לא צריך להיות בנקאי שווייצרי בכיר כדי להגיע למסקנה שאם לאדם אחד יש הכל ולמיליארד אנשים אין כלום, ועל הדרך מתחולל תהליך שחיקה של מעמד הביניים, התוצאה עשויה להיות "זעם". ולא צריך להיות דעתן זניח כדי להניח שבעקבות הקורונה ראוי שיתחולל משבר או שינוי כלכלי חובק עולם. כשאנשים ירעבו, כששירותי מדינה בסיסיים יחרקו, כשמעמד הביניים לא יצליח לסגור פערים מתרחבים והולכים מול האחוזונים העליונים – תקיף המחאה לא רק את מי שרעב ללחם אלא גם את מי שידע חיים טובים יותר ורוצה לחיות כאלה. מה שיציף את השאלה: איך יחולקו המשאבים והעושר כך שהאחוזון העליון (שוב) לא יהיה המנצח שייקח את הכל. ובעיקר תצוף התהייה הקודרת: האם כל הטוב הזה יקרה תוך בחירות בדרך דמוקרטית, או במהלך מהפכת קטיפה או התפרצות אלימה של בוזזים ברחובות זועמים.

היתרון של המאה המרושתת והשקופה שאנחנו חיים בה, הוא שמחאות הרחוב הן חומר חדשותי זמין ופעיל בכל העולם, חומר למחשבה וזרז לפעולה. יש המון רחובות זועמים בהמון ארצות, וחלקם הצליחו לחולל את השינוי שבגינו יצאו לרחוב. בסנטיאגו בירת צ'ילה החליטה הממשלה באוקטובר 2019 להעלות את מחיר הכרטיס במטרו העירוני ב־30 פסו. בערך 13 אגורות. צעירים התחילו במחאה שצברה תאוצה המונית והתגלגלה ליעדים נרחבים הרבה יותר ממחירי המטרו. עוני, אי־שוויון ויוקר המחיה, והעיקר: דרישה לחוקה חדשה. וזה עבד. באוקטובר 2020 הצביעו 78% מתוך 9 מיליון מצביעים צ'ילאנים על שינוי דרסטי בחוקת המדינה. הכיוון הוא חלוקת עושר הוגנת יותר.

כמו באביב הערבי, מחאת רחובות שפורצת בארץ פלונית אמורה להתחבר לארץ אלמונית, ומה שנשקף מן המסכים זה כוחו של ההמון. לא תמיד הוא זורם בכיוון הנכון. באיראן של חומייני הוליד ההמון המתקומם את משטר האייתוללות, במצרים את משטר האחים המוסלמים, בסוריה טבח ועקירה של מיליונים. התוצאות לא בהכרח טובות. אבל מה שמחלחל בתודעה הגלובלית הוא שלציבור ברחוב יש כוח.

הקורונה דופקת כלכלית ובריאותית את העשירונים התחתונים ואת מעמד הביניים, והמחאות גודשות רחובות זועמים בכל העולם. ועדיין. הקורונה לא הגיעה לסף הקריטי שבו יבעיר הניצוץ בארץ אחת אש בארץ אחרת, וזה יזין ארץ שלישית וכך הלאה, עד אפוקליפסת רחובות גלובלית. יש סיכוי לא רע שהחיסון יבלום את מימוש האפשרות הזו, אבל ניתן לומר (בביטחון של קיביצרים יושבי קרנות) שבעולם סייברי ושקוף, יש סיכוי לא רע להמשך שיתוף פעולה בינלאומי מתחזק והולך בכיוון הנכון.

לחם ושעשועים

במדינות המפותחות, התרומה החשובה ביותר לאפקט הזעם של הקורונה והמאה השקופה (כולם יודעים ורואים הכל) הוא מעמד ביניים זועם. זועם על הפירורים שהוא מלקט תחת שולחן האחוזונים העליונים. מספיק כדי שיישארו בחיים, לא מספיק כדי לממש את מה שהם סבורים שהם "החיים האמיתיים" – שהם הפרשנות של כל אחד ואחת לפער בין החוויה האישית שלו מול עושר בלתי נתפס מול חוטמו מעבר לקיר הזכוכית. לחם, בית, מכונית ושעשועונים הם הישגים לא מבוטלים של החברה האנושית; ועדיין שירו של טנסי ארני פורד '16 טון' רלוונטי גם היום: "חפרת 16 טון ומה קיבלת? עוד יום שהעמיק לך את החוב. אל תספר לי על פיטר הקדוש כי לא אבוא. את נשמתי אני חייב לחנות החברה".

לא מדובר עכשיו בכורי פחם קשי־יום שמחזירים את שכרם לחנות החברה, שם קונים לחם ושעשועים (אלכוהול), ועדיין חלק גדול מעובדי הסרט הנע (ע"ע צ'רלי צ'פלין) בכל התעשיות חיים במתחם המגודר שבין לחם, שעשועים וביטחון תעסוקתי וסוציאלי מדומה. עדיין עכברי המקלדת מתרוצצים כל היום על הגלגל בדרך לפירורי גבינה. הקורונה רק האיצה את הזעם, והכלכלנים מגיבים בהתאם: פרופ' קלאוס שוואב, המייסד והיו"ר של כנס דאבוס, פרסם מאמר שכותרתו: "בעידן שאחרי הקורונה אנחנו חייבים לעבור הלאה מניאו־ליברליזם". שוואב מסביר כי יש "לבחון מחדש בראש פתוח" את האידיאולוגיה הזו, שהביאה לשחיקה בזכויות העובדים ובביטחון הכלכלי, יצרה מרוץ לתחתית של דה־רגולציה והורדת מיסים, ואיפשרה יצירה של "מונופולים גלובליים מסיביים".

רגולציה ופיקוח מדינתי זה עניין חשוב, אבל חשוב ממנו איזו מדינה מפקחת. חיסולו התקשורתי של טראמפ לא היה קורה אלמלא פעלו ענקי התקשורת מן המגזר הפרטי. ועדיין. צמצום הפער הכלכלי הוא בסיס כל קדמה אנושית. לגורו הכלכלי תומא פיקטי יש תשובה מעשית, שכיף להסכים איתה: "המיליארדרים יהיו זן נכחד אחרי שישלמו 90% מס. כל היילוד יקבל ירושה במימון המדינה, וכך יצמחו השוויון והכלכלה יד ביד". בור כלכלי כמוני קונה את זה בצהלה, אלא שאי־שם מתקתקת אותה תהייה קדורנית, שמתקשה לראות כיצד כל הטוב הזה מתבצע ללא ניתוב הזעם למחוזות מהפכניים ממש. כלומר: יאללה, לבסטיליה. האינסטינקט אומר "מהפכה" משום שהקפיצה מקפיטליזם על גווניו לסוציאליזם על גווניו היא עניין בעייתי כאשר הכסף הגדול מוגן על ידי כוח חוקתי, משטרתי ותקשורתי עוצמתי. וזה המצב בישראל ובארה"ב. לבעלי ההון והשלטון אין שום סיבה להיפטר מרכושם ללא קרב. המהפכות הצרפתית והקומוניסטית התחוללו תוך מרחץ דמים. גיליוטינה היא לא מחזה מומלץ צפייה. ראשים מתגלגלים לסלים אינם משחק NBA. יש נטייה לבלום את המהפכה באמצעות השלכת פירורי סטטוס עם תווית "MADE IN CHINA" כדי לסגור לכאורה את הפערים בין פאטק פיליפ של 100 אלף דולר, לזיוף שעובד לא רע ב־100 דולר. שני השעונים האלה אפילו שווים במשקל, הגם שלא בערך האמיתי. זה לא השעון, זה הסטטוס האמיתי. "זה אני־אני־אני שעונד את השעון האמיתי שהוא האמת בהתגלמותה. למה? כי בא לי ולא מזיז לי שבאפריקה גוועים ברעב".

עושר מחליא

מדינות שהפער המעמדי בתוכן מאוזן (כאילו) על ידי תקציבי רווחה, לא נוטות להרוג ולהיהרג על רפורמה כלכלית דרסטית, או לדאוג לדמוקרטיה שוויונית במדינות אחרות (בארה"ב זה משמש כתירוץ להשתלטות על משאבים ומאחזים אסטרטגיים). במדינות מרוששות כמו באפריקה, שבהן אין חוקי משחק בולמים ומאזנים, אכן מתחוללות מהפכות אלימות עקב עוני ובריאות; אלא שהן מחליפות שליט מושחת אחד בשני.

הדרך של מדינות להימנע ולמנוע מהפכות אלימות, מעלה מיני הצעות כמו זו של דויטשה בנק הגרמני. מוסד שמרני תתרן, בסגנון פקוניה נון אולט (כסף לא מסריח), שמגבה קפיטליזם מהסוג הדורסני ביותר. לאחרונה, לאחר שהתבררו הפערים הכלכליים בעקבות הקורונה והתחזיות העגומות באשר לעתיד הכלכלי בגרמניה גופא, פרסמה מחלקת המחקר בבנק מסמך שממליץ לקחת כסף מהמבוגרים, הבייבי בומרס, ולתת אותו לדור הצעירים הבא – המילניאלס: "כדי להציל את הקפיטליזם, אנחנו חייבים לסייע לצעירים באמצעות מיסוי המבוגרים בעלי הנכסים. למעשה מדובר בשיכוך זעם. המודל המוביל בעולם היה ועודנו ארה"ב, בתקווה שממשל דמוקרטי עם קבוצה פרוגרסיבית זועמת ילך בכיוון הנכון".

התוכניות של הנשיא החדש ג'ו ביידן כוללות מחיקת חובות שכר לימוד לסטודנטים, והמספרים שרצים שם הם כ־10,000 דולר לצעיר, בעלות של כ־369 מיליארד דולר לקופה הציבורית, או עד 50 אלף דולר לסטודנט בעלות גבוהה יותר. גם מיסוי נוסף על מי שמרוויח יותר מ־400 אלף דולר לשנה, לטובת השקעה בתשתיות. שלא לדבר על העלאה דרסטית של שכר המינימום וחבילת הקלה לנפגעי הקורונה בטריליון פלוס דולר, שאמורה גם להקל וגם להניע את המשק. אפילו ביל קריסטול, אחד מאנשי התקשורת השמרנים המובילים, אמר לגיא רולניק ש"ישנה הצדקה פוליטית לעשיית מאמץ מיוחד למען חלוקה טובה יותר של העושר בחברה… ההצדקה הזאת גדולה מכפי ששיערתי בעבר". שלי יחימוביץ' ודב חנין לא היו מנסחים את זה טוב יותר.

בעצם, לא ברור איך לא ברור שהפער הגלוי לעין־כל הוא ברור כל כך, בוטה כל כך וצורם להכאיב – ועדיין לא מתחולל השינוי שמתחייב ממנו. ג'ף בזוס, האיש העשיר בעולם ב־2020, ואילון מאסק שעקף אותו לאחרונה, הרוויחו יחד במהלך הקורונה 217 מיליארד דולר ב־12 חודשים. והדיווחים על כך, במקום להרים גל זועם, היו רכילות לצקצוק וטריוויה כלכלית. כאשר רוב העולם תקוע באבטלה עמוקה והצמיחה הכלכלית קרסה, הוסיפו עשירי העולם יחד 1.8 טריליון דולר לשווי הנקי שלהם ב־2020, ושוויים הגיע ליותר מ־7.6 טריליון דולר. זינוק של 31% על פי מדד המיליארדרים של בלומברג, והעלייה השנתית החדה ביותר בשמונה שנות קיומו של המדד. ארגון Oxfam דיווח כי 1,000 המיליארדרים המובילים בעולם הפסידו כ־30% מהונם במרס 2020. בסוף נובמבר כבר החזירו את כל הפסדיהם.

אפקט סנדרס

ועל רקע מספרים כאלה, אתה מתחיל לחשוב שאולי יש משהו באורח שבו ממשלת סין הדיקטטורית, שצריכה להאכיל מיליארדים, העלימה את ג'ק מא המיליארדר הסיני, שעשה את עליבאבא והפך מודל הצלחה בעולם כולו. מי שהבין כבר בימים האלה שהעולם הקפיטליסטי מחייב שינוי הוא מארק קיובן (62), מיליארדר יהודי־אמריקאי (מספר ארבע בארה"ב עפ"י 'פורבס') מטקסס. הקריירה שלו צבעונית למדי, כולל מיני מקצועות חופשיים ומזדמנים עד למסלול שהביא אותו למיליארדים. חובבי כדורסל מחבבים אותו כבר שנים, כבעל קבוצת הדאלאס מאבריקס. כל חייו העסקיים היה קיובן איש של איין ראנד, מלכת האינדיווידואליזם והסדיזם הקפיטליסטי הדורס־כל. לפני כמה זמן התראיין קיובן בכמה ערוצים: "עד היום הייתי רפובליקני שמרן וליברטריאני. קראתי איין ראנד, אתה יודע, ודגלתי בממשלה קטנה ככל האפשר ובשוק חופשי ככל האפשר. היום, אחרי שאני רואה מה קרה מסביב בעקבות הקורונה, דעתי השתנתה. הכסף שהממשל שופך על התאגידים הוא טעות. צריך לשפוך אותו על האנשים העובדים. אם לא נתמוך קודם כל למטה, כל המבנה הכלכלי יתמוטט". כאילו זה בא מפי ברני סנדרס, שקרא בעצמו במהלך הבחירות, טרם הקורונה, למחוק 1.6 טריליון דולר חובות למשקי הבית, מלגות לימודים בתנאי הלוואה נוחה ומיסוי רצחני לעשירים.

קיובן לא עוסק בכבוד האדם וחירותו ברמה של סוציאליסט. מבחינתו מדובר ב"מבנה הצריכה" האמריקאי, שיתמוטט אם הממשלה לא תתמוך "למטה". הרעיון שלו הוא ש"הממשלה צריכה לארגן מקומות עבודה ופרויקטים חדשים, בעיקר כדי להעסיק ולשלם לאנשים שלמטה". לא בטוח שקיובן הגיע למסקנה הזו בגלל ידע בסיסי בהיסטוריה, או משינון 'הקפיטל' של מרקס (שאותי בצעירותי הכריחו לקרוא); גם לא בגלל מטען אינטלקטואלי מוסרי ורחמונס מבית אבא. סביר להניח שהאיש גילה לפתע את אורכה האמיתי של שרשרת המזון האנושית. מהחקלאי שמגדל את הפרה ומזונה, דרך הנהג שמוביל אותה למשחטה אל השוחט, ומשם לטבח עד למלצר שבלעדיו הסטייק שהזמין קיובן לא יגיע אל שולחנו, כשהוא עשוי בדיוק קוונטי על פי טעמו.

זה אמנם לקח של גן ילדים (אם לא תשחק עם מויש'לה לא תקבל גלידה), אבל מה שבמקרה הזה נכון לגנון, נכון גם לחברה כולה. וזה לא השיעור היחיד שנזנח בדרך מבית הספר לבית הנבחרים. להזכיר לכולנו: קיובן מדבר על לארגן מקומות עבודה ופרויקטים חדשים, בעיקר כדי "להעסיק ולשלם לאנשים שלמטה". כך אמורות ממשלות לעבוד בזמן משבר. כך עבד פרנקלין רוזוולט בשפל הכלכלי. כך ממשלת מפא"י בשנות ישראל הראשונות. המאמץ הלאומי של העלייה הגדולה התנגש אז באמצעים המצומצמים של היישוב הקיים. הדרך היחידה לשרוד את אותם ימים הייתה לארגן "עבודת דחק" כדי להוציא אנשים מהבית ולדחוף פרויקטים לאומיים. עבודות שדור החלוצים הקיבוצי עשה בשמחה פראית של חוסר ברירה ואש אידיאולוגית שבערה בקרביים. המאמץ הזה עלה לשמאל הישראלי בבומרנג האלקטורלי הנוכחי, של צאצאי אותם עובדי "כפייה לאומית" של אז. לא לפני שבזכותו של השמאל ובזכות הסוציאליזציה של הקמת מדינת ישראל, יש לנו כיום קופות חולים שניהלו את מאמץ החילוץ מהקורונה באופן ששום מדינה בעולם לא ניהלה אותו.

הסוציאליזם שבדרך

בארה"ב התאגידית התחולל במהלך הקורונה קרב על אחריות המדינה על אזרחיה בתוך המפלגה הדמוקרטית בין סנדרס לביידן. סנדרס, שהוביל בשלבים ארוכים בהתמודדות, הציג בקמפיין שלו מצע שכלל ביטוח בריאות לכל, לימודים גבוהים בחינם, העלאת קצבאות הביטוח הלאומי, ודיור לכל ופיקוח על שכר דירה. אני לא יודע מה נסגר בינו ובין ביידן כאשר סנדרס קרא לתומכיו ללכת אחרי האחרון, אבל אני יודע את מי מינה ביידן ליושב ראש ועדת ההקצבות של בית הנבחרים. נכון. את סנדרס. איש לא שמע מסנדרס איך הוא מתכוון לממן את תוכניותיו. הרפובליקנים ממונים וממומנים על ידי אלוהים המוטבע על הדולר, וההערכה היא שגם הדמוקרטים של ביידן ילכו על קפיטליזם מרוכך. זו תהיה התמודדות עם האגף הפרוגרסיבי הלוחמני בהנהגת אליזבת וורן, ובגיבוי דמוגרפיה שמעניקה למיעוטים בארה"ב שליטה עתידית על בתי הנבחרים. לא מחר, אבל בעתיד יש סיכוי טוב למדי שהמיעוטים יגבירו את מעורבות הממשל הפדרלי, ויכו את שיטת המיסוי שנועדה להעשיר את העשירים ולהשאיר את כל השאר להיאבק על פירורים. רק מתי אצלנו.

כבר עכשיו הדמוגרפיה ניצחה עבור ביידן, והיא תתעצם אם יצליחו לשנות את שיטת האלקטורים. או אז ניתן יהיה לבצע בארה"ב מה שהתבצע בארגנטינה במהלך הקורונה. ארגנטינה, שנפגעה קשות מהמגפה, מנהלת בימים אלה סוג של מאמץ חילוץ סולידרי מאבטלה דוהרת וכלכלה מידרדרת. הסנאט שלה אישר הצעה בשם "תרומת הסולידריות", ובשפת העם: "מס המיליונרים". האופוזיציה התנגדה, בטענה שהמס יבריח משקיעים, ודרשה שזו תהיה גבייה חד־פעמית. מעלת ההצעה אמרה ש"ארגנטינה חייבת למצוא את הדרך לחבר בין הנזקקים לבין אלו שיש להם הכי הרבה לתרום". חלוקת כספי המס הייתה 20% למערכת הבריאות, 20% לעסקים קטנים ובינוניים. 15% יושקעו בפרויקטים חברתיים, 20% במלגות סטודנטים ו־25% יושקעו במיזמי גז טבעי. הארגנטינאים שישלמו מס חד־פעמי יהיו אלה שבבעלותם נכסים בשווי של יותר מ־200 מיליון פסו (כ־2.5 מיליון דולר) – קרוב ל־12 אלף בני אדם, 0.8% מכלל משלמי המיסים. אותם עשירים ישלמו מס של 2% לפחות. ממשלת המרכז־שמאל של הנשיא אלברטו פרננדס מעריכה שכך היא תגייס כספי סיוע של 300 מיליארד פסו (3.75 מיליארד דולר).

ועדיין. העת לא בשלה למהפכה אמיתית, אפילו בקרב ארגוני המחאה שיש להם לגיטימיות במדינותיהם. זו תרבות הלחם, השעשועים וסמלי סטטוס מזויפים, שתוקעת אנשים בכורסאות ומשלחת אותם למסעות כיבוש העולם באמצעות אפליקציות תיירות ונופש. אפילו הקיבוץ בישראל נכנע בקלות ובעונג זעיר־בורגני למציאות הישראלית של זעיר־קפיטליזם מלאכותי, שפיתה ולכד את מעמד הביניים.

דת, מדע ופוליטיקה

בינתיים, לטובת אותו שינוי, רשמה הקורונה תזוזה טקטונית עקב ניצחונו הברור של המדע על האמונה הדתית. גם בארה"ב וגם בישראל, האוונגליסטים והחרדים הובילו את סרבנות הבורות כנגד הנגיף, כנגד המסכות, שמירת המרחק ובמקרים רבים גם החיסונים. בהמשך נכנעו ושוכנעו. ניצחון המדע באורח כה משכנע, אמור לתרום לערעור על עצם תקפותה של הדת כמרכיב בניהול מדינה או חברה בכלל. לא ברור איך ומתי והאם ישפיע ניצחון המדע סופית על מעמדה הפוליטי של הדת.

לקראת הקמת המדינה ואחרי השואה גאה בעם היהודי ובמדינת ישראל גל חילוני דווקאי. בהמשך, אחרי גלי האופוריה המשיחית וניפוח איומים קיומיים, גאה הגל הדתי הנגדי, שעשוי להטביע את השמאל החילוני־ליברלי־דמוקרטי. ההיגיון אומר שאנשים אמורים להבין שמידע מדעי גובר על מלמולים לא ברורים של הרב קניבסקי. אנשים אמורים להבין, בייחוד לאחר ניצחון החיסונים, שהמדע, מעבר להיותו מכשיר להבנת תופעות ולפתרון בעיות, הוא השקפת עולם טוטאלית. וכי רק מה שנבדק בכלים מדעיים יש לו תוקף. לא תוקף נצחי אלא תוקף על תנאי. עד שיבואו ממצאי בדיקה שיהיו מבוססים יותר ויחליפו את ההנחה המדעית המקובלת.

בינתיים מנהלת הדת במדע מלחמת עולם, שהנגזרות שלה הן קידוש אדמה, קידוש היררכיה ומנגנון של קרבה לאלוהים כלשהו, מצוות ברמה של ייהרג ולא יעבור, או יהרוג ולא יניח לאחר לעבור. אני לא מאמין שיש אדם מתקדם בעולם שרוצה לראות את חוקי הדת היהודית, הנוצרית, המוסלמית או הבודהיסטית מיושמים אחד לאחד באמצעות חוקי המדינה. יש מקום לכיבוד זכותם של בני אדם להיות שוטים או משוטים, עד למקום שבו הם פוגעים בעצמם (איסור לימודי ליבה, הצלפה בשוט עד זוב דם באירועי העשוראא, איסור הפלות וכו') או פוגעים באחרים (קטטה על מיקום בית המקדש, מלחמת קודש על ניאוץ שם אלוהים כלשהו וכו'). הנכון הוא שגם משנותיהם של ילדי הפרחים או נערי הגבעות אינן עומדות בקריטריון של עין בעין מול המציאות, אבל אלו מייצגים מיעוטים בעוד הרעיון של "מוסר באמצעות מצוות אלוקיות" מייצג מיליארדים, לא רק יהודים, ומדכא התפתחות במגוון נושאים כמו מחקרים בנושאי שיבוט או תאי גזע עובריים. מפתח עיקרי לתהליכי ריפוי משמעותיים.

הקורונה סיפקה דוגמה קטלנית לעדיפות המדע על פני כל שאר שטחי החיים משום שרק המדע מסוגל להתמודד עכשיו מול סכנות עתידיות. כל מקום שבו הדת חוסמת פתח לשינוי מציל חיים הוא שדה הקרב שעליו אמורה להתנהל כנגדה מלחמת חורמה.

–

קחו למשל את אפקט שינויי האקלים. המשבר החשוב והדחוף ביותר, שמחייב שיתוף פעולה בינלאומי, והוא סומן כקריטי בוועידת פריז ב־2015. מחקר חדש מגלה ששיעור ההתחממות הגלובלית הקיים, שנוצר מפליטות פחמן דו־חמצני שנמצא כבר עתה באוויר — מספיק כדי לנפץ את היעדים שעליהם הסכימו אז מדינות העולם במטרה למנוע קטסטרופה. טראמפ, בגיבוי האוונגליסטים ותאגידי הנפט התומכים בו ובהם, הכחיש את עובדת השינוי האקלימי ונטש את המאמץ הבינלאומי שהחל בפריז. ביידן החזיר את ארה"ב למאבק ביום הראשון לכניסתו לבית הלבן.

באותה שנה, 2015, הופיע ביל גייטס ב'TED'. "היום, הסכנה הגדולה ביותר של אסון גלובלי אינה נראית כך. אם משהו יהרוג מעל 10 מיליון בני אדם בעשורים הקרובים, הכי סביר שזה יהיה נגיף מידבק ביותר ולא מלחמה. לא טילים אלא חיידקים. חלק מהסיבה לכך הוא שהשקענו המון באמצעי הרתעה גרעיניים, אבל מעט מאוד במערכת שיכולה לבלום מגפה ואיננו מוכנים לקראת המגפה הבאה". לפני כחודש כתב גייטס בטור ל'אקונומיסט': "גלובליזציה וטכנולוגיה ותיאום בינלאומי יהיו קריטיים כדי לבלום מגפות בעתיד. המדינות העשירות יצטרכו לעזור לעניות במאבק, אחרת יינזקו בעצמן". כשמיליארדר בסדר גודל מפלצתי כמו גייטס תומך בחלוקת עושר מידתית, זה נשמע כמו הזמנה של שייח' סעודי לבקר במגורי המשרתים במגה־יאכטה שלו. מצד שני, גייטס יכול להרשות לעצמו. גם כמי שוויתר על מרבית ירושתו לטובת עולם טוב יותר.

ובינתיים טראמפ אאוט, ביידן אין, סנדרס נושף בעורפו והסנאטורית הבכירה אליזבת וורן דוחפת את הצעותיה במילותיה שלה: "ללחוץ על התאגידים הגדולים והמקושרים לשלם סוף־סוף את חלקם באמצעות מיסוי נכון". וכך, במקום לתעות בין שברי אדם וחברה ומסכי ערפל הקרב שהקורונה תותיר אחריה, במקום לחפש איזה טריק דיפלומטי או מנוף מדיני או מהפכה אלימה, העניין הוא להפנים את הלקח העיקרי שתותיר הקורונה: שינוי החוקים והמבנים שיצר הקפיטליזם החזירי, לטובת משטר הגיוני יותר.

וכן, רצוי שכל הטוב הזה יקרה לפני שאלה שאין להם ינהלו קרבות רחוב נגד אלו שיש להם. להתראות במגפה הבאה.

–

• הגיע הזמן להתגרש // דת או מדינה // מאת רן אדליסט
• אם תרצו, אין זו הגדה // כמה אמיתות לגבי הסיפוח // מאת רן אדליסט
• מחשבות על אחרי הקורונה // הטור של נדב איל