״תודה לכל עם ישראל שתומך בנו מרחוק״.
הדובר הוא ענאן ח׳לאילה, חלוץ נבחרת הנוער, אחרי שהבקיע שער ניצחון בדקה ה-96 נגד אוזבקיסטן בשמינית גמר גביע העולם עד גיל 20 בארגנטינה.
ספק אם ח׳לאילה, בן 17 בלבד, מכיר את המטענים והמשמעויות של צמד המילים ״עם ישראל״, ומה הן מסמלות לכלל המגזרים השונים בחברה הישראלית. ועדיין, לא כל יום יוצא לשמוע משפט כזה משחקן ערבי מוסלמי שלובש את מדי הנבחרת.
ברבע הגמר מול ברזיל ח׳לאילה הבקיע שוב, ומי שהצטרף אליו היה חמזה שיבלי, בדואי ישראלי מהכפר שיבלי שלמרגלות הר תבור. ישראל ניצחה 2-3 בהארכה, עשתה היסטוריה והעפילה לחצי גמר המונדיאליטו. מאז, הפכו השניים לשמות ולפרצופים מוכרים כמעט בכל בית בישראל. הערב, יחד עם אחמד סלמן, שלושת השחקנים בני החברה הערבית של נבחרת הנוער הנפלאה של אופיר חיים יהיו חלק מהמעמד הגבוה ביותר שנבחרת ישראלית הגיעה אליו.
הכדורגל הישראלי הוא כמו אי. אי שלפעמים מתרחשת בו מציאות ייחודית רק לו. ככה בדיוק, ההצלחה של ח׳לאילה ושיבלי אינה מקרית והיא לא מגיעה משום מקום. לחברה הערבית יש חלק אדיר בכדורגל הישראלי.
למרות שהיא מהווה כחמישית מאוכלוסיית ישראל הכללית, בכדורגל החברה הערבית היא שליש. שליש מהקבוצות הרשומות בהתאחדות מגיעות מיישובים ערביים ושליש מהשחקנים הם ערבים. למעשה, שליש ממי שמשחק, חי ונושם כדורגל בישראל, מגיע מהחברה הערבית.
זה לא מפתיע. התשוקה לכדורגל בחברה הערבית אדירה והמקום של השחקנים והמועדונים הערביים בהיסטוריה של הכדורגל כאן הוא אדיר, ייחודי, קאנוני אפילו. זה לא סיפור פשוט. ההיסטוריה של הכדורגל הערבי בארץ רצופה מכשולים, וכמו הכדורגל הישראלי כולו, מושפעת מאוד מפוליטיקה ומתהליכים שקורים מחוץ למגרש.
אחרי מלחמת העצמאות כל המבנה החברתי, הפוליטי, ולכן גם הספורטיבי של האוכלוסייה הערבית בארץ – היה בקרשים. למעשה, בשנות החמישים לא היה ממש ספורט ערבי בארץ, בטח לא כדורגל. היה ואקום. אבל לוואקום הזה נכנסו בשנות ה-60' כוחות חדשים.
ההסתדרות התחילה להקים עשרות ארגוני ספורט ביישובים ערביים. מרכז מכבי, שעדיין החזיק אז ביריבות שיא עם הפועל, הקים גם הוא קבוצות בישובים האלה, בין השאר כדי לדאוג שלאדומים לא יהיה רוב בהצבעות באיגודי הספורט השונים. אפילו תנועת בית״ר נכנסה לחגיגה והקימה קבוצות באום אל-פחם וביישובים נוספים.
ב-1964 התחילו להגיע הפירות הראשונים. הפועל נצרת עלתה לראשונה לליגה א׳, אז הליגה השנייה בישראל, ושלחה אלפים לחגוג ברחובות העיר. במקביל, שחקנים ערבים התחילו להתבלט. הכדורגל הפך לפופולארי מאוד בקרב צעירים ערבים בארץ כי פתאום היו כדורגלנים שדומים להם, שמדברים בשפה שלהם, ושהם גם סופר מוצלחים בתפקיד שלהם.
התופעה הזאת קיבלה דחיפה רצינית בשנות השבעים כשרפעת ג׳ימי טורק החל לככב בהפועל תל אביב. הוא ועלי עות׳מאן מהפועל ירושלים – היו שני הערבים הראשונים לשחק בנבחרת ישראל.
אחריהם הגיע זאהי ארמלי, לימים גדול כובשי מכבי חיפה בכל הזמנים, שעם כל שער שכבש, נכנס עמוק יותר ללב המיינסטרים של הכדורגל הישראלי.
למרות כל אלו, קבוצה ערבית ראשונה עלתה לליגה הבכירה בישראל רק בשנת 1996, כשהפועל טייבה עשתה היסטוריה והעפילה לליגה הלאומית. אחת הדמויות הדומיננטיות במסע שלה אל החלונות הגבוהים של הכדורגל הישראלי היה יו״ר המועדון דאז, רפיק חאג׳ יחיא, שדאג להבליט את הזהות הערבית שלו ושל המועדון לעיתים תכופות, כאילו כדי לומר: ׳גם אנחנו על המפה׳, ולא פעם עורר סערות וגרר תגובות קשות מצד אוהדי ואנשי הכדורגל מהמגזר היהודי.
טייבה אמנם ירדה ליגה אחרי עונה אחת בלבד שהייתה סוערת ורוויית אירועים, אבל לאט לאט המקום של הכדורגלנים הערבים ברמות הגבוהות של הכדורגל הישראלי הלך ותפח.
ב-1999 נג׳ואן גרייב מהפועל חיפה הבקיע שער איקוני בניצחון של הנבחרת 0-5 על אוסטריה וחתם באסטון וילה האנגלית; שנתיים אחר כך עלתה בני סכנין לליגת העל וזכתה בגביע המדינה – התואר הראשון של קבוצה ערבית בכדורגל הישראלי; הקפטן שלה, עבאס סואן, נעץ שער שוויון דרמטי ומרגש נגד אירלנד בקמפיין מוקדמות יורו 2004.
עם הזמן התופעה הזאת הלכה והתרחבה כשעוד ועוד שחקנים מוכשרים מהחברה הערבית החלו לתפוס מקום משמעותי בנבחרת. עד כדי כך, שבתקופת המאמן האוסטרי אנדי הרצוג, שליש מסגל הנבחרת הורכב מבני מיעוטים, ערבים ולא יהודים, ולראשונה גם הקפטן, ביברס נאתכו, היה מוסלמי.
אבל לאורך השנים המציאות הישראלית והמתח הכמעט תמידי בין ערבים ליהודים הגיעו גם לכדורגל. בירם כיאל ומואנס דאבור, שניים מהשחקנים הערבים הגדולים ביותר בדור האחרון, שהביעו את דעתם ברשתות החברתיות בזמן מבצעים בעזה וברגעים רגישים, שמעו מאוהדי הנבחרת קריאות בוז. דאבור אפילו פרש מהמדים הלאומיים בעקבותיהן. לא פעם נשמעו טענות שהשחקנים הערבים לא מרגישים חלק אמיתי מהנבחרת והם משתתפים בה רק כדי לקדם את הקריירה שלהם.
דווקא בגלל כל אלו, סיפור ההצלחה של ענאן ח׳לאילה וחמזה שיבלי הוא קצת אחר.
קודם כל מדובר בנבחרת נוער, בה משתתפים שחקנים צעירים יותר. הם ילדים. תמימים. הם עוד לא ׳התלכלכו׳ בפוליטיקה ובאינטרסים של כדורגל הבוגרים והמציאות היומיומית בישראל. בנוסף, העובדה שהם חלק מהנבחרת הספציפית הזאת משנה הכל. קבוצה מגובשת של שחקנים ומאמן שפועלת יחד כקולקטיב, באומץ ועם לב פתוח, ומדביקה מאות אלפי ישראלים באמונה, בתום ובהתלהבות שמקרינה על הכל. ביחד הם מייצרים משק כנפי היסטוריה חיובית, ששיבלי וח׳לאילה הם בין הגיבורים המרכזיים שלה. ככה ח׳לאילה מרגיש בנוח לעמוד מול המצלמות ולהודות ״לכל עם ישראל״, ככה שיבלי מדבר חופשי על הגאווה שבלייצג את נבחרת ישראל.
זה לא אומר שהכל מושלם. החברה הערבית עדיין סובלת מקיפוח גדול והסוגיות החברתיות, הלאומיות והפוליטיות הן עדיין בגדר ״נוכחות-נפקדות״ כמעט בכל דיון על שחקן כזה או אחר מהמגזר שמצליח (או לא) במדי הנבחרת. ועדיין, אי אפשר להתעלם מהחלק האינטגרלי שהשחקנים הערבים ממלאים בכדורגל הישראלי ובנבחרת הצעירה הזאת של אופיר חיים.
הם משחקים שווים בין שווים, מבקיעים, מובילים, מנהיגים, בלי להתעכב על מי יהודי ומי ערבי, הכל בשביל מטרה אחת – לייצג אותנו, את מי שחי פה. אבל הם גם עושים את זה בלי לשכוח מי הם ומאיפה הם באים. רק ככה אנחנו מקבלים באותו משחק את דור תורג׳מן מבקיע ומקדיש שער לחיילים שנהרגו בהיתקלות בגבול מצרים ואת ח׳לאילה ושיבלי חוגגים בכריעה לאדמה ותפילת סוג׳וד לאללה.
במובן הזה, הכדורגל הישראלי הוא באמת כמו אי. אי שלפעמים מתרחשת בו מציאות ייחודית רק לו. בלתי אפשרית ואפשרית. אמיתית, עוצמתית ומורכבת, שבלי להתכוון גם משקפת את הפנים המגוונות של מי שחי כאן.
אורי לוי הוא עיתונאי ספורט, מייסד אתר "BabaGol", עורך ומגיש ההסכת "שער" בכאן 11
