בקיצור: ריצ׳רד ניקסון, נשיא ארצות הברית ה־37, הפך בשלהי תקופת כהונתו לסמל השחיתות והפוליטיקה הבעייתית, בעקבות פרשת ווטרגייט. עוד לפני כן, הוא נודע כאדם שאומר פעם אחר פעם דבר והיפוכו, מבטיח דבר אחד ועושה את ההפך. בקיצור, פוליטיקאי כמו שלמדנו להכיר גם כאן, בישראל. חזרנו אליו לעולם הבא, לריאיון שמציג את דמותו כפי שהייתה, על מורכבותה, וכדי להבין מה קורה להם, לפוליטיקאים, כשהם מגיעים לפסגה.
גֵפה לא כל כך חדשה משתוללת בעולמנו והיא דומיננטית במיוחד במדינת ישראל: מגפת השחיתות. חברי כנסת, שרים ואף ראש הממשלה, מחזיקים פרשנות גמישה במיוחד לחוקי המדינה, משתמשים בהם לצרכיהם ולא בוחלים בחקיקה פרסונאלית שמיטיבה עמם ועם האידיאולוגיה בה הם מחזיקים, ולעזאזל עם כל השאר.
על מנת שלא להביא על עצמם התנגדות משמעותית, נעשה שימוש גורף בטקטיקה מוכרת: זריית חול, חצאי אמיתות ושקרים שמובילים לערעור תפיסת המציאות. מנהיגים אומרים דבר אחד ואז חוזרים בהם. אומרים ומשקרים בלי בושה שלא אמרו. משתמשים בוואטאבאוטיזם על מנת לטעון ש"כולם ככה".
כתוצאה מכך האזרחים מפתחים אי אמון כלפי כל הפוליטיקאים, ובין האזרחים לבין עצמם, עד כי הכול מתערער. אל מול הסיטואציה הזו, שמלווה את חיי היום־יום שלנו במדינה ואף מתעצמת, חזרתי אל ריצ'רד ניקסון – האיש שחולל את אחד המשברים החריפים בהיסטוריה של ארצות הברית, נשיא שנהג לומר דבר אחד ואז לסתור את עצמו עם טענה הפוכה, שפעל בדרך אחת ואז המשיך בדרך אחרת, ובסופו של דבר התרסקה הקריירה שלו ברעש המחריד של פרשת ווטרגייט המושחתת. אם כבר ללמוד על שחיתות, אז מהטובים ביותר.
״סט חדש של כללים״
"ראינו יותר מדי דפוסי הונאה בחיינו: בחיים הפוליטיים, הבטחות בלתי אפשריות; בפרסום, טענות בזבזניות; בעסקים, עסקאות מפוקפקות. בחיים האישיים, כולנו עדים להונאות שנעו בין 'השקר הלבן הקטן' לצביעות מוסרית; מרמאות במס הכנסה ועד לחיוב חברת הביטוח. בחיים הציבוריים, ראינו מוניטין נהרס על ידי מריחות, וגימיקים שהוצגו כטיפול פלא. אפילו בחיים האינטלקטואליים, ראינו לעיתים קרובות מדי התעמלות לוגית, וסירוב לקבל עובדות שאינן תומכות בה", אומר ניקסון, ביושבו על הכורסא הנוחה בחדר הסגלגל, בציניות שאין לה גבול. "אני קורא למנהיגי שתי המפלגות הפוליטיות, אני קורא לאזרחים, לכולכם, בכל מקום, להצטרף לעבודה לקראת סט חדש של סטנדרטים, כללים ונהלים חדשים, כדי להבטיח שהבחירות העתידיות יהיו כמעט נקיות מהתעללות כזו ככל האפשר".
זה נשמע כל כך יפה, כשאתה אומר את זה כך. לפני שפעלת אחרת.
"זה קלי־קלות עד שמגיעים לפסגה. ואז אתה מגלה שאתה לא יכול להפסיק לשחק את המשחק כמו שתמיד שיחקת בו. בטח יש גברים לא ישרים בשלטון המקומי. אבל יש גם אנשים לא ישרים בממשלה. ככל שאתה נשאר יותר בעבודה מהסוג הזה, אתה מבין שאיש ציבור הוא אדם בודד. אם היו לי רגשות, כנראה לא הייתי שורד. אני באמת מאמין שהחיים פשוטים. אלה אנשים אחרים שהופכים דברים למורכבים. להיות שנוי במחלוקת בפוליטיקה זה בלתי נמנע. בעולם כיום, אין הרבה בחירות טובות – רק בחירות בין חצי טוב לחצי טוב פחות".
בחייך הציבוריים היו מקרים רבים בהם האזרחים לא ידעו באילו דעות אתה מחזיק, כי נהגת לומר דבר והיפוכו. לדוגמה, בנושא נשים, היו לך אמירות לא ברורות לגבי תפקידיהן ויכולותיהן.
"אין ספק שב־50 השנים הבאות נראה אישה נשיאה, אולי מוקדם ממה שאת חושבת. אישה יכולה וצריכה להיות מסוגלת לעשות כל עבודה פוליטית שגבר יכול לעשות. יש לי את ההערכה הגדולה ביותר לנשים".
האם תמכת בנשים פוליטיקאיות שעבדו לצידך בממשל?
"אני לא בעד נשים, למען האמת, בשום עבודה. אני לא רוצה אף אחת מהן בסביבה. אני לא חושב שאישה צריכה לעסוק בעבודה ממשלתית כלשהי. תודה לאל שאין לנו אחת מהן בממשלה. אני ממש לא רוצה. הסיבה העיקרית היא שהן חסרות יציבות ואמוציונליות."
וואו, אוקי. אני שמחה שלפחות עכשיו אנחנו יודעים מה דעתך בנושא. בישראל במיוחד היה לנו קושי כזה מולך בתקופת מלחמת יום הכיפורים, היה חשש כבד שהפעם ארה"ב לא תעמוד לצידנו, ורווח מאוד לכולם ששלחת נשק לסייע במלחמה.
"האמריקאים מעריצים את העם שיכול להוציא מהמדבר גינה פורחת. הישראלים הראו תכונות שהאמריקאים מזדהים איתן: אומץ, פטריוטיות, אידיאליזם, תשוקה לחופש. ראיתי את זה. אני יודע את זה. אני מאמין בזה".
נפלא, אבל אתה יכול להבין את החשש. היו שמועות שאתה למעשה מחזיק בדעות אנטישמיות.
"אני אף פעם לא יכול להגיד את זה, אבל הלובי היהודי זומם קנוניה כדי להפיל אותי. היהודים המנוולים מניו יורק מאחורי זה! היהודים נולדים מרגלים. יהודים רבים בקונספירציה הקומוניסטית… אני מקווה לאלוהים שהוא לא יהודי. היהודים הם חבורת ממזרים לא דתיים, אתאיסטים, לא מוסריים. באופן כללי, אתה לא יכול לסמוך על הממזרים. הם נדלקים עליך. האם אני טועה או צודק?… רוב האנשים היהודים חסרי ביטחון. ובגלל זה הם צריכים להוכיח דברים".
מר ניקסון, אלה בהחלט אמירות אנטישמיות. מצד שני, היועץ לביטחון לאומי ומזכיר המדינה שלך, מר קיסינג'ר, היה יהודי.
"רוב היהודים לא נאמנים באופן כללי, את לא יכולה לבטוח במנוולים. הם יבגדו בך. הם שמים את האינטרס היהודי מעל האינטרס האמריקאי, והגיע הזמן שיהודי באמריקה יבין שהוא קודם אמריקאי ואחר כך יהודי. כל עוד אני יושב על הכיסא לא יתמנה אף יהודי לבית המשפט. אף יהודי לא יכול להיות צודק בעניין המשפט הפלילי. את יודעת, זה דבר מצחיק, כל אחד מהממזרים שרוצים לעשות לגליזציה של מריחואנה הם יהודים. מה נסגר איתם? אני מניח שזה בגלל שרובם פסיכיאטרים. גם לא שמתי לב להרבה שמות יהודיים באף אחת מהרשימות של החוזרים מווייטנאם; אני לא יודע איך לעזאזל הם מצליחים להתחמק מזה".
בעד ונגד כולם
אז ניקסון כנראה באמת אנטישמי במידה, אף שסייע לישראל. עם זאת, נראה כי הוא עוין גם כלפי קבוצות תרבותיות אחרות: אירים, הודים, שחורים. דמות מפלגת במיוחד, אולי בדומה למנהיגים אחרים בני זמננו. "הבוחרים שוכחים מהר מה המועמד אמר", הוא מסביר את הרציונל, ומוסיף את דעתו על מחאות: "לא יכולה להיות זכות למרד בחברה זו; אין זכות להפגין מחוץ לחוק… במדינה מתורבתת אף אדם לא יכול לתרץ את פשעו נגד אדם או רכושו של אחר בטענה שגם הוא היה קורבן של עוול. יש מבקרים שקוראים לחברה שלנו 'לא מוסרית' כי הם לא מסכימים עם המדיניות שלה או שהם מסרבים לציית לחוקים שלה, מפני שהם טוענים שלחוקים האלה אין בסיס מוסרי. אולם מבנה החוקים שלנו נשען מלכתחילה על יסוד של תכלית מוסרית".
מצד שני, כאשר היו מחאות לטובתך, פחות התנגדת אליהן.
"אנחנו צריכים לברך על זה… תהליך החירות יהיה פחות מאוים באמריקה, אם נשים לב יותר לאחת הזעקות הגדולות של הצעירים שלנו כיום. אני מדבר על הדרישה שלהם ליושר: יושר אינטלקטואלי, יושר אישי, יושר פומבי. הרבה ממה שנראה כמרד הוא באמת מעט יותר מזה: ניסיון לחשוף מרמה והעמדת פנים, לנקב אשליה, לרדת לנקודת האמת הבסיסית".
אז אתה בעד מחאה או נגדה?
"זקנים וצעירים ברחבי האומה צועקים על פני תהום של אי הבנה, וככל שהם צועקים חזק יותר, כך התהום נעשית רחבה יותר. התפרעויות היו גם התסמינים הקשים ביותר עד כה של הפרעה לאומית אחרת, ובמובנים מסוימים חמורה יותר – הירידה בכבוד לסמכות הציבורית ולשלטון החוק באמריקה. אנחנו רחוקים מלהיות חברה גדולה, אנחנו הופכים לחברה חסרת חוק. הסטודנט שפולש לבניין מנהל, מחסל את הדיקן, מעביר את התיקים ומוציא "דרישות בלתי ניתנות למשא ומתן", עשוי לקבל חלק מדרישותיו מהנהלת אוניברסיטה מתירנית. אבל ככל ש"ניצחונו" גדול יותר, כך הוא יפגע בביטחון זכויותיו שלו. בחברה חופשית, הזכויות של אף אחד לא בטוחות, אלא אם כן מכבדים את הזכויות של כולם".
נכון, לעיתים קרובות אלה סטודנטים והאליטה האינטלקטואלית שמזהים את הבעיות, ושם מתחילות המחאות.
"גברים בעלי חשיבות אינטלקטואלית ומוסרית המעודדים אי ציות ציבורי לחוק, אחראים למעשיהם של אלה ההולכים באופן בלתי נמנע אחר עצתם: העניים, הבורים ובעלי ההשפעה. המורים, המטיפים והפוליטיקאים שלנו הלכו רחוק מדי בתמיכה ברעיון שכל אדם צריך לקבוע אילו חוקים הם טובים ואילו חוקים רעים, ושאחר כך עליו לציית לחוק שהוא אוהב ולא לציית לחוק שהוא לא אוהב. לדוגמה, לפרופסור המתנגד להפרדה דה פקטו, ייתכן שיהיה ברור היכן יכול להתחיל אי־ציות אזרחי ואיפה הוא חייב להסתיים. אבל הגבולות הפכו זורמים לתלמידיו ולמאזינים אחרים. האנשים האינטליגנטים ביותר: אוסקר ויילד, אריסטו וכו' וכו' וכו', כולם היו הומוסקסואלים. נירון, כמובן, היה, באופן פומבי, עם נער צעיר ברומא. הם יכולים לעשות את זה. פשוט תעזוב אותם בשקט. זה אורח חיים שאני לא רוצה לגעת בו".
אוקי, גלשנו ללהט"ב, גם איתם יש לך בעיה?
"לא מפריע לי ההומוסקסואליות. אני מבין. בכל זאת, לעזאזל, אני לא חושב שצריך להלל את זה בטלוויזיה הציבורית, את ההומוסקסואליות, בדיוק כפי שלא מהללים זונות. כולנו יודעים שיש לנו חולשות. אבל, לעזאזל, מה אתה חושב שזה עושה לילדים?… אני חושב על מה שקרה ליוון ורומא, ואתה רואה מה נשאר – רק העמודים. מה שקרה, כמובן, הוא שהציוויליזציות הגדולות של העבר, כשהן התעשרו, הן איבדו את הרצון לחיות, להשתפר, ובסופו של דבר זה הורס את הציוויליזציה. ארצות הברית מגיעה כעת לאותה תקופה".
מצד אחד אתה טוען שצעירים מושפעים וכה נוחים לעיצוב, אבל מהצד השני תמכת במתן זכות הצבעה לצעירים מתחת לגיל 18. איך זה מתכנס?
"אמרתי בפומבי בעבר ואני אומר זאת היום: כשאני מסתכל על הדור החדש של אמריקאים, החדש, המשכיל, הטוב ביותר שהיה לנו: דור צעיר אבל יותר מזה, המעורב ביותר, מעורב בתחושת ההתעניינות, לא רק איך ניתן לצאת ולהתפרנס, שהייתה הדאגה העיקרית שלנו בשנות השלושים של המאה ה־20, כשהפרנסה הייתה הכרחית, אלא מעורבים בבעיות השכונות, בבעיות האומה ובבעיות העולם. זהו דור שיודע יותר על בעיות העולם ויודע יותר על הבעיות של המדינה הזו מאשר כל דור בהיסטוריה. המשמעות היא, בפשטות רבה, שזהו כוח פוליטי, ולא הייתה לו זכות הצבעה. תתפלאי, לא רק בגיל התיכון, מצאתי שאפילו בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים היום, במיוחד בכיתות ו', ז' ו־ח', יש רמה גבוהה של תחכום, רמה גבוהה של הבנה".
משחקי השחיתות
סוגיה משמעותית מתקופתו של ניקסון, היא מערכת אכיפת החוק – זו שבסופו של דבר, בזכות התקשורת, סיימה את תקופת נשיאותו. "במהלך השנים האחרונות היו ויכוחים גדולים במדינה הזו", הוא אומר. "היו כמה חילוקי דעות אפילו בתוך בית המשפט. אבל מעל הוויכוחים הללו תמיד היה סמלו של בית המשפט כפי שהוצג על ידי השופט הראשי של ארצות הברית: הגינות, יושרה, כבוד".
אני מסכימה לגמרי שיש חשיבות מאוד גדולה לשופטים שיושבים בבתי המשפט, כמו בארה"ב גם בישראל.
"הליצנים האלה שיושבים שם, אני אומר לך, אני מקווה שאאריך ימים יותר מהממזרים האלה…"
אתה אומר את זה עכשיו בגלל ווטרגייט. האם השלטון חייב להיות מושחת?
"שיחקתי לפי חוקי הפוליטיקה כפי שראיתי אותם. לא שיקרתי. אמרתי דברים שבהמשך נראו לא נכונים. ווטרגייט הפכה למרכז היקום של התקשורת ובמהלך השנה שנותרה לנשיאותי, התקשורת ניסתה לאלץ את כל השאר להסתובב סביבו. אני לא חושב שמנהיג יכול לשלוט, במידה רבה, בגורלו. לעיתים רחוקות מאוד הוא יכול להיכנס ולשנות את המצב, אם כוחות ההיסטוריה רצים לכיוון אחר".
אז למה בכלל להתמודד לתפקיד כה מורכב, אם בסופו של דבר הוא משחית אותך?
"איש המחשבה שלא יפעל אינו יעיל; איש המעשה שלא יחשוב הוא מסוכן. לנשיאות ארה"ב יש בעיות רבות, אבל שעמום אינה אחת מהן. הכבוד הגדול בהיסטוריה הוא להיזכר כמשכין שלום".
אני מצטערת, אבל לא כך זוכרים אותך.
"אני חף מפשע. את חייבת להאמין שאני חף מפשע. אם לא, קחי את העבודה שלי".
מר ניקסון, התפטרת כי לא היית חף מפשע.
"עשיתי את הטעויות שלי, אבל בכל שנות חיי כאיש ציבור מעולם לא הרווחתי מהשירות הציבורי. הרווחתי כל סנט. בכל זאת טעיתי בכך שלא נהגתי יותר בנחישות בהתמודדות עם פרשת ווטרגייט, בייחוד כשהפרשה הגיעה לשלב ההליכים המשפטיים וגדלה משערורייה פוליטית לטרגדיה לאומית… אכזבתי את העם האמריקאי. טוב, דפקתי את המצב לגמרי, הא? נתתי להם חרב. והם תקעו אותה וסובבו אותה בהנאה. אני מניח שאם הייתי בעמדה שלהם הייתי עושה אותו דבר. אני יכול לראות בבירור עכשיו שטעיתי בכך שלא פעלתי בצורה יותר נחרצת ויותר ישירה בהתמודדות עם ווטרגייט".
האם אתה מתחרט?
"בכל ארגון, האדם בראש חייב לשאת באחריות. האחריות הזו, אפוא, שייכת לכאן, למשרד הזה. אני מקבל את זה. אני מתחייב בפניכם הערב, מהמשרד הזה, שאעשה כל שביכולתי כדי להבטיח שהאשמים יובאו לדין ושההתעללות הזו תנוקה מהתהליכים הפוליטיים שלנו בשנים הבאות".
ריאיון זה התבסס על כתביו של ניקסון ועל ציטוטים ואמירות שנחשפו בהקלטות, הרבה אחרי שסיים את תפקידו. הנשיא ריצ'רד ניקסון מעולם לא התייחס או הסביר בפומבי את ציטוטיו השנויים במחלוקת. ההערות שנקלטו בקלטות הבית הלבן של ניקסון לא נועדו לפרסום והן פורסמו רק שנים לאחר שניקסון עזב את תפקידו. ניקסון אכן התנצל באופן פרטי על חלק מההערות שלו, במיוחד אלה שתועדו בקלטות, אך ההסברים שלו לא נמסרו לציבור.
